דיוקן של נערה עולה באש – בקורת סרט וקצת רכילות

דיוקן של נערה עולה באש – בקורת סרט / אתר אישה

תקציר הסרט

צרפת, 1770. מריאן, ציירת צעירה ויפה, נשכרת כדי לצייר את דיוקנה של אלואיז, בת המעמד הגבוה, לקראת חתונתה הקרבה. הדיוקן אמור לעבור לחתן המיועד, כדי שיחליט האם הוא מעוניין להינשא לאלואיז. אלואיז אינה מעוניינת להתחתן ונמלאת צער וכעס בשל כך, ולכן מסרבת שיציירו את דיוקנה.
מריאן מציגה את עצמה כבת לוויה שנועדה להנעים את זמנה של אלואיז ובד בבד היא מתבוננת באלואיז יום אחר יום, מציירת אותה בסתר ומתקרבת אליה.

תסריט ובימוי: סלין סיאמה ("חבצלות מים"). משחק: אדל האנל (אלואיז), נעמי מרלאן (מריאן).

פסטיבל קאן 2019 – זוכה פרס התסריט הטוב ביותר

צפינו בסרט "דיוקן של נערה עולה באש" והנה בקורת סרט. בסוף מובטחת גם קצת רכילות 

בקורת סרט – עדית קמחי

הסרט הוא כמו ציור שמן מהמאה ה17 שבהשוואה לעולם הטכנולוגי זו תקופה שבה כדי לשמוע מוסיקה צריך לנגן או לשיר, כדי לתעד צריך לצייר, כדי לטייל צריך אישור, כדי לזכור צריך להתבונן וכדי לאהוב צריך להסתיר.

הווית הציור עוצמתית במיוחד כאשר הציירת לומדת את המצויירת – "את נושכת שפתיים כשאת כועסת ואת מצמידה ידיים כשאת נבוכה", אך בה בעת המצויירת לומדת לא פחות את הציירת ומחזירה לה: "את משפילה מבט כשאת כועסת ונוגעת באפך כשאת נבוכה".
כמה דגש על התבוננות. כמה דגש על הדדיות. כמה דגש על רגישות.
הדיבור המינימליסטי מותיר את קדמת הבמה לציור.
הגברים נוכחים רק בהיעדרם והנשים מפתחות עולם משל עצמן. כשהן בגפן גם המעמדות נעלמים.
היסודות של מים ואש משלימים זה את זה בחוויה ובסמליות.
לכאורה עולם שונה מאוד מעולמינו כיום אך התהליך הפנימי של בחירה שחורצת גורל היא קבועה ונצחית וזהה לזו שמתקיימת כיום. גם היום הבחירות, הססנות וחוסר החלטה  אל מול מציאות יש להן מחיר.
לעלות באש ולהישרף מפנים או לעלות באש ולשרוף עבר וגשרים.
שתי המשמעויות מסתתרות בשם הסרט.

טריילר של הסרט – דיוקן של נערה עולה באש

בקורת סרט – חגית רימון
hrimon@gmail.com
הסרט "דיוקן של נערה עולה באש" הינו סרט נשי, שכל הגיבורות בו הן נשים. קולם של הגברים אינו נשמע בסרט, ואם כבר, אז הדמות שלהם היא דמות מרתיעה או לא נעימה. למשל, סופי המשרתת נכנסת להריון בלתי רצוי מגבר בלתי ידוע. היא מפילה בלי שום גבר לצידה. גם לא ידוע האם היא נאנסה או שקיימה יחסי מין מרצונה. דמות נוספת של גבר הינו האבא של אלואיז. זוהי דמות נעלמת ואין לנו מושג מי הוא. אף אחד לא מדבר עליו. ישנו גם הגבר שאלואיז אמורה להתחתן איתו. גם עליו אין כמעט פרטים, אבל זוהי דמות מרתיעה. אלואיז אינה מעוניינת בנישואין איתו וכל הסרט קיוויתי שמשהו ישתנה, שמשהו ישתבש בתוכניות ואלואיז לא תיסע אליו.
כאמור, נוכחות הגברים בסרט היא שלילית או חסרת נוכחות. זהו סרט מאוד פמיניסטי שמסתכל על נשים מנקודת מבט אוהבת ומלאת חמלה ויש בו אחווה נשית. גם יוצרות הסרט (הבמאית והצלמת) הינן נשים.
הצילום של הצלמת קלייר מאת'ון יפהפה ועושה חסד עם גיבורות הסרט. הן תמיד ניראות יפות על המסך. הצילום מלא חמלה ויופי, לרבות צילומי הטבע.
זהו סרט עדין ונטול דרמות. הסערות הרגשיות מתחוללות פנימה. יש בו רגישות גדולה, והמבטים בין שתי הגיבורות מהפנטים ומלאי משמעות.
לסיכום – דיוקן של נערה עולה באש הינו סרט נשי פמיניסטי שמביט על נשים מנקודת מבט של רוך וחמלה. יש בו אחווה נשית ורומן שכל הסרט מתנדנד בין אפשרי ללא אפשרי. השחקניות אדל האנל (אלואיז) ונעמי מרלאן (מריאן) משחקות נפלא. מרלאן אפילו טובה יותר.
אגב, הגיבורה אינה נערה, כפי שתרגמו את שם הסרט מצרפתית, אלא אישה צעירה. בתרגום לאנגלית נקרא הסרט:  Portrait of a Lady on Fire, וזהו תרגום טוב יותר.
ספוילרים מכאן – לא לקרוא לפני הסרט
עוד לפני שמריאן ואלואיז נפגשות, הצופים מנחשים או מקווים שיהיה ביניהן רומן, גם בגלל הטריילר של הסרט וגם כי הבמאית נותנת מיד סימנים שעומד להיווצר ביניהן קשר קרוב.
שתי הנשים גיבורות הסרט הן מצד אחד מובילות ומצד אחד מובלות. יש בהן גם כוח ועוצמה וגם חולשה וקבלת הדין והמוסכמות. מצד אחד אלואיז, הצעירה הבלונדינית היפה מובלת אל גורלה להינשא לגבר בלתי ידוע. מצד שני, אלואיז היא זו שלוקחת את המושכות בקשר ביניהן, ומתחילה עם מריאן וגם מביעה את עצמה ואת רגשותיה בצורה ישירה ופתוחה ולא מסתתרת.
כשאמה של אלואיז נוסעת לחמישה ימים, שלוש גיבורות הסרט –  מריאן, אלואיז וסופי המשרתת "מתערבבות" ביניהן. הרומן בין מריאן לאלואיז מגיע לשיאו, וסופי מתחברת עם שתיהן, ומצולמת גם סצנה ששלושתן משחקות קלפים וצוחקות ביחד.
סוף הסרט
בסצנה האחרונה של הסרט בכיתי, וזו הסצנה: מספר שנים לאחר שאלואיז ומריאן נפרדות (לאלואיז כבר יש בת מגבר שלא ראינו אותו בסרט), אלואיז נמצאת בקונצרט שבו מנגנים את הפרק "קיץ" מתוך יצירתו של ויואדי: "ארבע עונות". המצלמה מתמקדת בפניה מספר דקות.
מריאן ניגנה לה בעבר את הקטע הזה, ואלואיז נזכרת בכך ובוכה. ואני בכיתי איתה. בכיתי על אהבתן שנקטעה בעודה באיבה. בכיתי על כך שהיה ברור שלאף אחת מהן לא תהיה עוד אהבה כזו גדולה. ובכיתי על גורלן של נשים רבות שנגזר עליהן לוותר על אהבתן בגלל "מוסכמות חברתיות" ובגלל סיבות אחרות שניכפו עליהן.
הסרט נקטע בסופו ברגע אחד, ומיד האורות נדלקים באולם. למעשה זה מה שקרה עם אהבתן של מריאן ואלואיז, שנקטעה בבום אחד ושתיהן נזרקו לתוך מציאות אחרת.
הנה הקטע המוסיקלי המופיע בסרט (מהדקה השמינית) 

מדוע הסרט נגמר ככה?
בין מריאן לאלואיז מתפתח במהלך הסרט סיפור אהבה. למעשה הן מתאהבות זו בזו זמן קצר לאחר שנפגשו לראשונה. בלילה האחרון שלהן ביחד, לפני שהאמא של אלואיז חוזרת והרומן עומד להיקטע, מריאן אומרת לאלואיז ברוך: "אל תרדמי, אל תרדמי", כי היא רוצה "למשוך את הזמן" הקצוב שלהן ביחד.
בסצנה האחרונה בסרט, שבה אלואיז בוכה מגעגוע בקונצרט, קיוויתי שהיא תסיט את מבטה ותבחין במריאן, שגם היא נמצאת בקונצרט, ויהיה לסרט סוף טוב. אבל זה לא קרה.
נשאלת השאלה – למה הן ויתרו זו על זו? אפילו בלי שום מאבק? בלי שום נסיון להישאר ביחד? אין בסרט הסבר מניח את הדעת.
מדוע מריאן לא אמרה שלום לאלואיז כשראתה אותה לאחר מספר שנים בקונצרט? גם על כך אין תשובה.
זה לא כל כך ברור מהסרט ונראה לי מוזר שאף אחת מהן לא ניסתה לשנות את גורלה ובמקום להינשא לגבר זר, להישאר ביחד זו עם זו. הרי האהבה אמורה לגבור על הכל, לא? בשביל חומרי הציור שלה, מריאן קפצה למים בתחילת הסרט כדי להצילם, אז בשביל האהובה שלה היא לא יכולה להתאמץ ולמצוא פתרון יצירתי כדי לשמור על אהבתן? מאוד מוזר.
נזכרתי בסרט "אליסה ומרסלה" המשודר בנטפליקס, מסופר על זוג נשים בספרד בשנת 1901, שכדי להישאר ביחד למרות התנגדות הסביבה, אחת מהן מתחפשת לגבר. הן לא ויתרו על אהבתן למרות שהסביבה התנכלה להן. לעומת זאת, בסרט "דיוקן של נערה עולה באש" שתי הנשים בכלל לא ניסו להישאר ביחד. הן ויתרו מראש על אהבתן למרות שידעו שהעתיד לא צופן להן המון אושר רומנטי. לפחות אילו היו מראים בסרט נסיון או רצון להישאר יחד… בסוף הסרט שתיהן מצולמות כל אחת לבד, ללא זוגיות אוהבת.
ואני נותרתי עם שאלה אחת – למה הן לא נשארו ביחד? פורקואה??

קצת רכילות 

ואז גיליתי מקריאה באינטרנט שהבמאית סלין סיאמה הייתה בת הזוג של אדל האנל היפה (אלואיז) למשך מספר שנים. הן נפרדו, וכעת להאנל יש בת זוג אחרת. ואולי בגלל זה, בתת מודע, סיאמה לא השאירה את גיבורות הסרט יחד? שכן כאמור במציאות היא והאנל לא הצליחו עם הקשר שלהן ונפרדו, אז אולי גם בסרט החליטה הבמאית-תסריטאית (סיאמה) שאלואיז (האנל) לא תצליח לשמר את הקשר שלה עם מריאן. אין לי מושג האם התיאוריה הזו נכונה. אז אם תפגשו את סיאמה, אשמח לשמוע את תשובתה מדוע היא לא השאירה בסרט את שתי הנשים ביחד.

ראיון עם מעניין יוצרת הסרט והשחקניות הראשיות

טיול נשים בקוסטה ריקה – 12 ימים – ההרשמה נסגרת בקרוב

חיבוק – סיפורון קצר על שתי נשים

חיבוק – סיפור קצרצר על שתי נשים

מאת: חגית רימון

חיבוק. סיפור קצר
חיבוק. סיפור קצר

בכיתי. כן. בכיתי. כמו שמזמן לא בכיתי. בעצם בכיתי ככה לפני כמה שבועות. כשראיתי חתולה נדרסת מול העינים שלי. והפעם בכיתי בגלל משהו אחר. משהו גדול ממני. עצום. שגרם ללב שלי להחסיר פעימה. הייתי המומה. הופתעתי כל כך. כשראיתי אותה מולי. האישה שפעם הייתה שלי. לפני כמה שנים.

לא ראיתיה מזמן. חשבתי ששכחתי אותה, אבל לא חלף שבוע מבלי שהיא תעבור בראשי. הידיים העדינות והקשוחות שלה שנגעו בי. בגופי שהתגעגע אליה מאז. כל יום יותר. עד ששכח. כמעט. מקיומה. או חשב שהוא שכח. עד שפגשתי אותה. היא עמדה ממש מולי. באמצע הרחוב. לא יכולתי להתעלם ממנה. ואפילו אילו רציתי לעשות את עצמי שאיני רואה. לא יכולתי. כי עיניי נתקלו במבטה. וגם היא נראתה מופתעת. עמדנו ככה. האחת מול השניה. נשמה מול נשמה. רציתי לבכות. רציתי לעשות משהו עם עצמי. אבל נותרתי נטועה במקומי. כמו עציץ גדול. והיא התקרבה. תמיד היא יודעת מה לעשות. משרה עלי הרגשה של ביטחון. גם כשהיא טועה. תמיד נראה שהיא צודקת. ואחרים הם אלה שטועים. העולם הוא שטועה. והיא החכמה הגדולה.

היא התקרבה אלי. וליבי דפק. כמה שנים חלפו מאז. שנה ועוד אחת ועוד אחת. והנה. אנחנו כאן. אדם אינו יכול להתחמק מזכרונותיו. הם תמיד ירדפו אחריו. עד שישכח אותם. אם זה בכלל יקרה אי פעם. וזכרונות אהבה הם העמוקים ביותר. הכי צרובים בתוך הלב. אהבה שנגמרה. אהבה שנקטעה. בכל לב יש סיפורי אהבה מכל מיני סוגים. היא חיבקה אותי. את החיבוק החזק שלה. החם. שכבר שכחתי את מגעו. כמעט. ושוב חזרתי בזמן. לתקופה שלי איתה. והרמתי את ידיי וחיבקתי אותה גם אני. כן. הפעם חיבקתי חזק. לא כמו פעם. שהיו לי חיבוקים חלשים כאלה. לא מספיק צמודים. וככה עמדנו באמצע המדרכה. עצמתי את עיניי. והתמסרתי לחיבוק. לא איכפת לי מכלום. רק מהחיבוק הזה. המתמשך. החם. שנמשך לנצח.

 

"התשוקה בי בוערת כמו אבוקה…" מה היא רוצה בגיל 50?

מאת: חגית רימון

התמונה להמחשה בלבד
התמונה להמחשה בלבד

 

ביום שישי בערב
כמה דקות לפני כניסת השבת
היא התיישבה על הספה היפה בסלון ביתה ואמרה לעצמה
אוטו – יש לי
ילדים אהובים שעזבו את הבית – יש לי
בית – יש לי. והוא מעוצב לפי טעמי
עבודה מעניינת – יש לי
פרנסה – תודה לאל יש
בעל שאיתו זמן השתיקות עולה פי עשר על השיחות המעניינות
שאיתו הסקס צחיח כמו המדבר
שעשרים וחמש שנים ביחד זה די והותר – יש לי
ומה עכשיו?
מה עכשיו?
אני בת חמישים
נראית לא רע
אפילו די טוב, בלי להתרברב
עורי חלק
ניחוחו כשושנה
שפתיי משורטטות וזכו לאינספור מחמאות
יש אמנם מעט קמטים מתחת לעיניי, אבל פניי נאות
גופי ענוג, כמו בציורים
ובלילות
בלילות
אני מוצאת את עצמי כמהה ליד מלטפת
התשוקה בי בוערת
כמו אבוקה
ואני מרגישה ניצוצות שעפים באויר
כמו זיקוקין ביום העצמאות
ואני מדמיינת מתק שפתיים
שנצמדות אליי
לנשיקה לוהטת
עם לשון שמטיילת
בתוך פי
ועושה בי שמות
ומבעירה את נשמתי
אני רוצה
אני רוצה כבר
אישה

 

לצאת מהארון – במה זה כרוך? ואיך ניתן לעבור את זה יותר בקלות?

לצאת מהארון – במה זה כרוך? ואיך ניתן לעבור את זה יותר בקלות?

האם קל להיות לסבית?

תשובות לשאלות אלה ואחרות…

מאת: חגית רימון hrimon@gmail.com

לצאת מהארון - האם זה פשוט? התמונה להמחשה בלבד
לצאת מהארון – האם זה פשוט? התמונה להמחשה בלבד

אמנם אנחנו חיים במאה ה- 21, וב"מדינת תל אביב" כל אדם שמיני בערך הוא הומו או לסבית, אבל בכל זאת – לא תמיד זה פשוט לצאת מהארון. עובדה שהמוני אנשים, כולל שרה בממשלה וזמרת מפורסמת – נמצאים עמוק בארון.

גם אם זה נראה לכן פשוט לצאת מהארון – זה לא תמיד ככה. בעצם – לפעמים זה יותר פשוט ממה שנדמה וחוששים ממנו… כל מקרה לגופו.

יש לי חברה שמעולם לא הייתה בארון – היא תמיד הייתה גאה במי שהיא, אבל בתקופת נעוריה, אבא שלה התנגד לכך שתהיה בקשר רומנטי עם אישה, הצר את צעדיה ואסר עליה להיפגש עם נשים. זוהי דוגמא מלפני שלושים שנה.

אתן לכן דוגמא מימים אלו – אני מכירה נערה בת 19, נקרא לה רונית. הזהות המינית של רונית אינה מגובשת עדיין. היא לא יודעת בדיוק למי היא נמשכת – נשים או גברים, או גם וגם.
רונית התאהבה בנערה בת גילה והחלה עימה קשר רומנטי. כשאימה גילתה זאת, היא הביעה התנגדות נחרצת – העליבה את בתה ודיברה בגנות המשיכה לנשים, עד כדי כך שרונית הלכה כל הזמן לישון אצל חברותיה, כי היה לה קשה עם נזיפותיה של האם.

כיום רונית נמצאת בזוגיות עם בחור צעיר. אין לי מושג האם היא באמת מאוהבת בו והאם משיכתה לנשים התפוגגה. יש להניח שהלחץ של אמה השפיע, וכמו כן שבעקבות גישתה של האם, רונית מרגישה כיום בושה להיות עם צעירה אחרת. מה יהיה בעתיד עם רונית? נחיה ונראה.

האם זה פשוט לצאת מהארון?

לפעמים זה די פשוט ולפעמים בכלל לא. שמעתי על אישה שלאחר שסיפרה למשפחתה שהיא לסבית, חלק מבני משפחתה נידו אותה למשך שנים רבות.
היא לא היחידה. ישנם הורים שתלטניים שחושבים שהם יודעים יותר טוב עבור בתם (או בנם) למי היא אמורה להימשך. ואם בתם או בנם הוא לסבית או הומו – הם עושים עליה (או עליו) חרם ומנדים אותו מהמשפחה.

לעומת זאת, ישנם הורים שמה שהכי חשוב להם זה שהבן או הבת שלהם יהיו מאושרים. הם נותנים לילדיהם את החופש להיות מי שהם, לממש את עצמם.

אז האם זה פשוט לצאת מהארון? זה תלוי…

נשים רבות מסתירות ממשפחתן ומסביבתן את העובדה שהן נמשכות לבנות מינן. הן מרגישות בושה. לא פשוט להיות מיעוט. הרי רוב הזוגות שאנו רואים מסביבנו הם זוגות של גבר ואישה, נכון?
אז להיות יוצא דופן, שונה, לא כמו כולם – דורש מידה של אומץ. להכריז – זה מה שאני, ומי שרוצה שיישאר איתי בקשר ומי שלא – לא, נדרשת לכך מידה של ביטחון עצמי והעזה.

לפעמים היציאה מהארון מביאה אחריה עימות עם ההורים ובני המשפחה, בושה, חששות ופחדים לגבי העתיד ולגבי יחס הסביבה אלייך.
האם הם "יקבלו" אותי? האם הם יביטו בי באותם עיניים כמו בעבר? האם אחשב בשבילם כסוג ב'?

צריך לזכור שפעמים רבות היציאה מהארון היא תהליך שאורך שנים. לפעמים לוקח זמן על שהאישה מחליטה להצהיר בפני העולם שהיא רוצה קשר עם אישה ולא עם גבר.
אגב, קודם כל ישנו תהליך שבו האישה מצהירה בפני עצמה. היא מגבשת את הזהות המינית והאישית שלה במהלך השנים. לא תמיד ברור לה מגיל צעיר מי היא ולמי היא נמשכת ואילו חיים היא בוחרת לעצמה.
הרי מגיל צעיר מספרים לנו את סיפורי סינדרלה שבו הנסיך מתאהב בצעירה, ומסביבנו אנו רואים המוני זוגות של גבר ואישה.
לעיתים לוקח זמן עד שאת מבינה שאת לא "כמו כולם", שאת נמשכת בעצם לנשים… שאת מתרגשת כשאת עם אישה… שאת רוצה להתאהב באישה… שאת רוצה לחבק אישה, לגעת בה… ואז את עומדת מול המראה ומבינה שבעצם זה מה שאת רוצה. לא גבר אלא אישה.

זהו רגע מכונן שבו אחרי שנים של התלבטות וחששות וניסויים ותהיות – את מבינה מי את. את מרגישה ויודעת מה המהות האמיתית שלך.

כשאת בטוחה בעצמך, וכשאת מפסיקה להתבייש במי שאת, כי בעצם אין לך שום סיבה להתבייש בה – גם הסביבה תגיב אלייך אחרת.
במקום העלבות או ביקורת, את תשמעי נשים שאומרות לך שהלואי שהיו נמשכות לאישה, או שהלואי שהיה גם להן האומץ, וגברים יביטו בך בחלקם במבטים של התלהבות, וחלקם יעריכו את הבחירה שלך. כי הרי הם הכי יבינו את המשיכה שלך לאישה, כי גם הם נמשכים לנשים.
לאחר שתהיי בטוחה במי שאת, ובני משפחתך יראו שאת שלמה עם עצמך, לאחר זמן מה ככל הנראה הם "ירדו ממך" ויפסיקו לנסות לשדך לך גברים. הם יבינו שזו מי שאת, שאת גאה בכך ואת שלמה עם עצמך ואין טעם שהם יפריעו לך בדרכך, אלא רצוי שהם יקלו עלייך ויאהבו אותך כמו שאת.

חשוב שתצאי מהארון בקצב שלך…

אל תתני לאף אחד להאיץ בך. יש לך את הקצב שלך. זה יכול לקחת שנים, וזה גם בסדר. את לא חייבת לגלות לאף אחד מי שאת ולמי את נמשכת. אבל אני יכולה לספר לך שהגילוי קודם כל לעצמך ולאחר מכן לסביבה שלך – משחרר.

כשאת שומרת דברים בבטן, כשאת מסתירה, זה קודם כל שם אותך במקום של בדידות, ודבר שני זה לא מומלץ מבחינה פיזית ורגשית.

לדעתי בריאות מתקשרת עם חופש. כשיש לך את החופש להיות מי שאת, לעשות את מה שאת אוהבת – את יותר בריאה פיזית ונפשית.

מהן ההמלצות שלי?

  1. תקשיבי לעצמך. מה מתאים לך. תהיי עם מי שטוב לך איתו. גבר… אישה… מה זה משנה? העיקר שאם את רוצה אהבה – שזו תהיה אהבה טובה, שתרגישי תשוקה ושיהיה ביניכם כבוד הדדי.
  2. תלכי בדרך שלך – את לא חייבת דין וחשבון לאף אחד. רק לעצמך. הורייך עשויים להתנגד לעצם משיכתך לאישה, אבל זה לא עניינם, כי את תחיי את חייך בצורה המתאימה לך. וחוץ מזה, אם כך את מרגישה – אז זו את, והם לא יכולים לשנות אותך.
  3. תתחברי עם נשים לסביות נוספות – כך תרגישי שיש לכן שפה משותפת, תוכלי לפרוק את מה שעל ליבך, לשתף אותן בבעיות שיש לך, להתייעץ, להרגיש שאינך לבד. כמו כן, אני ממליצה לך, כשאת מרגישה חוסר ביטחון עצמי, ללכת למטפלת מעולה, למשל מיכל קידר לוי המצויינת.
  4. תהיי בעלת ביטחון עצמי. תתגאי בעצמך – זו את. ומי שלא מתאים לו – שיתרחק ממך. את כבר תמצאי אנשים אחרים להתחבר איתם, אנשים שיהיה לך נעים איתם.
  5. תזכרי שלפעמים הפחדים שלנו אינם מתממשים. לעמים כשאת משתפת אנשים במי שאת, במהות שלך, הם לאו דווקא יתרחקו ממך. לפעמים עצם השיתוף מקרב. וגם אם יהיו אנשים שיעדיפו להתרחק ממך בגלל זהותך (וזה נדיר מאוד) – אז לא צריך.
  6. תעשי את הדברים בקצב שלך. תלמדי על עצמך. תרכשי ביטחון. תדעי עם הזמן מה את מעדיפה, מי עושה לך טוב, עם מי נעים לך ומהי הדרך שאת רוצה לעצמך בחיים.

 

איפה אפשר להכיר נשים? מי הגבר ומי האישה בקשר בין שתי נשים? איך לזהות אישה לסבית?

 

 

 

 

קיוויתי שתשב לידי מישהי נחמדה. שיהיה לה ריח נעים. כי בכל זאת, זו טיסה ארוכה… – נורה – סיפור קצר / אתר אישה

קיוויתי שתשב לידי מישהי נחמדה. שיהיה לה ריח נעים. כי בכל זאת, זו טיסה ארוכה

מאת: חגית רימון hrimon@gmail.com

nice woman

הייתי בדרך לסינגפור. לבקר את יצרני התיקים שלי במפעל שלנו. לא היה לי חשק לטוס, לעזוב את הארץ, אבל בכל זאת. העבודה מחייבת. הפרנסה. ברוך השם יש הוצאות על הילדים ועל עוד המון דברים. עליתי לטיסה בשעה חמש בבוקר. קשה לי להירדם בטיסות, ותיארתי לעצמי שייקח לי זמן עד שארדם. אז הבאתי לי ספר על כיוונון תת המודע. הגיע הזמן שאמשוך לעצמי דברים מדוייקים לחיים. לא ליד. לא קרוב. אלא שארגיש שזה זה.
התיישבתי ליד המעבר. לא רציתי ליד החלון כי אני פוחדת בטיסות. בעיקר בזמן ההמראה. הלב שלי יורד למטה. ואני תמיד מחפשת יד לאחוז בה, שתנסוך בי ביטחון. שיגידו לי שהכל יעבור בשלום. והכל בסדר. עד שהמטוס יתאזן.

קיוויתי שתשב לידי מישהי נחמדה. שיהיה לה ריח נעים. כי בכל זאת, זו טיסה ארוכה. ומגעיל לשבת ליד מישהו שיש לו ריח מסריח. המטוס התחיל להתמלא בכוורת של נוסעות ונוסעים. הרבה זוגות. אני אוהבת להסתכל על זוגות. תמיד הם נראים לי כאלה שמסתדרים נפלא. לא מתווכחים. מגיעים להסכמות בכל נושא. אוהבים אחד את השניה אהבת אמת. כך אני רואה לפעמים את המציאות. מאמינה להצגה שמציגים לי. בבקשה הדקו את החגורות. עוד חמש דקות הטיסה מתחילה. כבר התחלתי להילחץ. וקצת להתרגש. והרגשתי געגוע לילדים. אוף. שבוע בלי לראות אותם. לא פשוט. ולא שזו נסיעת פלז'ר, אלא ביזנס.

הרגשתי קצת התרגשות להראות למעצבים שם את העיצובים החדשים לתיקים ולארנקים שהכנתי. עיצובים שלא ראיתי בשום מקום. עיצובים משוגעים. גם בצורות של בעלי חיים.
נכנס לשורה שבה ישבתי גבר נאה וצעיר עם חליפה מהודרת. ושובל של ריח נעים נותר ליד המושב שלי. הוא הביט בי, חייך ואמר שלום. שתי דקות אחריו היא התיישבה לידי. אהבת חיי. לפחות למשך הטיסה. וגם לאחריה. היא הייתה האישה היפה ביותר שראיתי מימיי. שיערה חום בהיר עם פסים של שמש. שפתיה המושלמות משוחות באודם אדום. ממש כמו בפרסומות. עיניה חומות ירוקות. עורה זך ויש לה נקודת חן מתוקה וקטנה בפנים. כמו סימן הודי. היא נעמדה מולי, ונתתי לה להיכנס. היא הביטה בעיניי והרגשתי מין זץ כזה. והסטתי את מבטי. היה לה ריח של הבושם האהוב עליי. מדמואזל של קוקו שאנל. ליבי החל לדפוק מהר. והודיתי לאלוהים על מזלי הטוב. קיוויתי בכל ליבי שגם היא טסה לסינגפור, ולא תרד בתאילנד. בבקשה להדק חגורות. הקברניט המשיך לדבר וסיפר באיזו שעה ננחת ומהן הטמפרטורות.

המטוס החל לזוז, וכהרגלי התחלתי לפחד. הנחתי את ידי על הידית המפרידה בין המושבים. המנוע החל להרעיש, הוא האיץ ואני עצמתי את עיניי. לא היה לי נעים להגיד לאישה הזרה לידי שאני פוחדת ומבקשת שתיתן לי יד. אז שתקתי. והתפללתי שננחת בשלום. המטוס החל להמריא, ויצאה מפי הקריאה "אמאלה"… הרגשתי מבוכה אז פקחתי את עיניי.
"את פוחדת?" נשמע קול מתוק משמאלי.
"כן." הודיתי. אין לי בעיה להודות בפחד. בחולשה. להיפך. אני אוהבת שעוטפים אותי באהבה כשאני מרגישה חולשה.
"בואי, תני לי יד." היא הניחה את כף ידה קרוב אליי, ואצבעותיי השתלבו באצבעותיה. חמימות נעימה זרמה בי. מיד הרגשתי ביטחון. וחיבוק אלוהי. נשמתי עמוק. והאדמתי. ידה הייתה כה רכה. ועל אצבעה השלישית טבעת זהב, שנראתה כמו טבעת נישואין. לא יצא ממני קול. התענגתי על הדקות האלוהיות האלה. הרגשתי נחמה. וכל שחשבתי עליו היה העונג שבשילוב האצבעות.

המטוס התיישר. ורציתי להשאיר את אצבעותיי משולבות באצבעותיה. היא הסבה את מבטה אליי. "את בסדר עכשיו?"
"כן. מצויין. הצלת אותי." עניתי.
"אם את עדיין מפחדת, אני מוכנה להמשיך להחזיק את ידך." לחיי האדימו כמו עגבניות שהגיע זמנן. חייכתי.
"האצבעות שלך נעימות." אמרתי. וכך נותרנו ישובות עוד דקות ארוכות. ללא מילים. לא היה בהן צורך.
"לאן את טסה?" שאל הקול המתוק.
"לסינגפור. ואת?"
"לתאילנד." אוי, התאכזבתי. אבל לא היה לי נעים להראות לה את אכזבתי. "יש שם כנס של משרד החוץ." היא הוסיפה.
"את עובדת במשרד החוץ?" שאלתי.
"כן. אהיה שם רק שלושה ימים ואחזור הביתה. ומה איתך?
"אני נוסעת לסינגפור. יש לי עסק של תיקים, ואני נוסעת לפגוש את המעצב, כדי לעבוד על ליין חדש." השבתי.
"וואאוו! איזה יופי. יש לך כאן תמונות של עיצובים שלך?" היא שאלה. והראיתי לה. והיא התלהבה והבטחתי שאתן לה במתנה תיק כשיהיה מוכן. "באיזה צבע שתרצי."
"לא, אל תתני לי, אני אקנה אותו בשמחה." היא אמרה.
"לא" התנגדתי. "הצלת אותי בטיסה. אני רוצה לתת לך את התיק במתנה."
"אוקיי." היא חייכה וגומות חן נתגלו בפניה היפים. ואני כל כך שמחתי שאוכל לראות אותה שוב. את האישה היפה ממשרד החוץ.

דיברנו כל כך הרבה בטיסה הזו. והיו בינינו גם שתיקות. אבל שתיקות נעימות שכאלה. שתיקות של חום. וקשר שמתרקם לו. וחברות שמתחילה. היא סיפרה לי על בעלה שנפצע בלבנון. כבר עשר שנים הוא בכסא גלגלים, לא יכול ללכת. והיא סועדת אותו. ומעניקה לו אהבת אמת. וביחד הם מגדלים ברעננה את שני ילדיהם. אבל עמוק עמוק יש בה כמיהה. היא אפילו לא יודעת למה. היא מרגישה את זה כבר שנים. אבל בכל פעם שהרגש הזה עולה בה, היא מלקה ומבקרת את עצמה ומשכנעת את עצמה שעליה להמשיך בחייה ולהודות על הדברים הטובים שיש לה. בלי לרצות עוד. משהו אחר. משהו שעדיין אינו ידוע לה.

"אני מרגישה כל כך נעים לידך." היא אמרה לי. "אני לא משתפת אף אחד במחשבותיי. זו הפעם הראשונה שאני מדברת על זה. על רגעי המשבר שלי, שפוקדים אותי לפעמים, בעיקר לפני השינה. כשליבי מתחנן להרגיש התרגשות. להרגיש התרחבות. וגם הגוף שלי כמה למגע. לחום. וכן, גם לעשות אהבה. לא תאמיני, אבל עשר שנים לא עשיתי אהבה. כל כך הרבה גברים מתחילים איתי, אבל אין סיכוי שאבגוד ברונני. הוא האבא של הילדים. הוא אוהב אותי כמו שאף אחד אחר לא אוהב אותי. הוא תמיד היה נאמן לי. ולא החסיר ממני דבר. אבל כשהחזקת לי את היד, רציתי לבכות. פתאום הרגשתי כל כך נעים. לא רציתי לעזוב את ידך. הרגשתי כאילו הגוף שלי ניעור מחדש… וגם הנשמה…"

בשעה עשר בבוקר נרדמנו שתינו. יד ביד. הרגשתי שליווה כמו שמזמן לא הרגשתי. כאילו הגעתי הביתה. כשנחתנו בתאילנד נפרדנו במשך דקות ארוכות. חיבקתי אותה, את נורה שלי. וקבענו שניפגש בארץ בעוד שבוע.

 

חגית רימון hrimon@gmail.com

כך מכינים מרציפן בקלי קלות, עם עיצובים מגניבים