יום האישה – להשאיר או לבטל?

האם יש עדיין צורך בציון "יום האישה" או שעדיף לבטלו?

מאת: חגית רימון

טוב להעלות מודעות
טוב להעלות מודעות

 

לדעתי זה טוב שיש את יום האישה. זהו יום שבו מציפים דברים ומביעים דיעות הקשורות בנשים. מעמדן. זכויותיהן. מה הושג לגביהן במהלך השנים. כמה נשים מוכות יש בארץ ובעולם. כמה נשים מוטרדות מינית מידי יום. כמה נשים מכהנות כמנכ"ליות. איך נשים מצליחות לג'נגל בין עבודה, בית וילדים.
יום האישה מעלה את המודעות לנושא וגורם כל אישה להביט במראה ולראות להיכן הגיעה, לשמוח שהיא התחזקה, להיות גאה בהישגים שלה, במשפחתה, בחינוך שנתנה לילדיה, בדרך שעברה.
לדעתי זה טוב שיהיה גם יום הגבר. יום שבו ידברו על ההישגים של הגברים. על האלימות של חלקם. על האדיבות והנדיבות של חלקם. יום שבו גברים יתראיינו בנושאים "גבריים" ו"נשיים".
זה טוב שיהיה גם יום האנשים בעלי המוגבלויות. שנביט מסביבנו ונסתכל בעיניהם של האנשים בעלי המוגבלויות. אלה שבשבילם לעשות צעד פשוט זה עולם ומלואו. אלה שהדלת של עולם התעסוקה בקושי פתוחה עבורם. האנשים שלא תמיד רואים אותם ונותנים להם תשומת לב והערכה. כן, הערכה. על כך שהם מתעוררים כל יום עם אופטימיות, ודברים פיסיים שפשוטים לאדם הבריא, מצריכים השקעת אנרגיה גדולה לאדם בעל מוגבלות.
אשמח שיהיה גם יום בעלי החיים. יום שבו תראו איך חיות הפרות במשקים, עם הקקי שלהן וסגורות בתוך משק צפוף כשהעטינים שלהן פצועים בגלל המכונות והשאיבה, תראו את התרנגולות המסכנות שעשו מהן מכונה להטלת ביצים ותבינו שגם לבעלי החיים מגיעות זכויות.
אפשר להוסיף עוד ימים מיוחדים ללוח השנה. בכל פעם להעלות את המודעות בנושא אחר. זה נפלא ומבורך. והלוואי שיבוא שינוי לטובה.

"למה נזכרת רק עכשיו??" הנה 10 תשובות!!

פעמים רבות, כאשר נשים מתלוננות על הטרדה מינית או אונס שעברו לפני שנים, יש המגיבים להן במשפט: "למה נזכרת רק עכשיו??"

מאת: חגית רימון

חגית רימון - תעריכי את הדברים שיש לך
למה נזכרת עכשיו?

אנו חיים בתקופה שבה האמת רוצה לפרוץ החוצה.

נמאס לה להסתתר, להתבייש, להאשים את עצמה.

האמת משתוקקת לראות אור יום, להתאוורר, לחלץ את איבריה ולומר בקול – "הנני כאן. הביטו בי. איני אשמה. איני מכוערת. נמאס לי להתחבא בחושך."

אושרת קוטלר סיפרה לאחרונה שלפני כ- 25 שנים, אלכס גלעדי, שהיה אדם בעל קשרים וסמכות, התחיל איתה ואמר לה: " את לא יודעת איך מתקדמים בטלוויזיה בהוליווד? "

נרי ליבנה סיפרה שבמהלך קשרי עבודה עם גלעדי, כשהיה כמובן מעליה בהיררכיה המקצועית, הזמין אותה לביתו ובעוד שהיא חשבה שמדובר בקשרי עבודה, כשירד למטה פתח את חלוקו והראה לה את "החליל" שלו ואמר לה: "דברי אליו."

לאחרונה שתי נשים טענו שלפני שנים רבות הן נאנסו ע"י גלעדי, ואחת מהן סיפרה שהוא אמר לה ש"כוכבות" רבות בטלויזיה נהיו כאלה לאחר שעברו במיטתו… הנה הכתבה

דנה וייס סיפרה שלפני כ- 15 שנים, גבי גזית נהג לנשקה בפה מבלי לקבל את אישורה. לאחר הפרסום שלה ושם אישה נוספת, זרמו טענות נוספות של נשים כלפי גבי גזית.

נשים רבות נוצרות את ההטרדות המיניות שעברו במשך שנים רבות. אבל לעיתים, בעקבות סיטואציות מסויימות, הן מחליטות שלא עוד, שנמאס להן לשתוק ולהסתיר, והן מפרסמות את מה שעברו.

ואז חלק מהתגובות שהן מקבלות זה: "למה נזכרת עכשיו?" שזוהי תגובה מזלזלת שטמונה בה האשמה כלפיהן ובעצם אמירה שאם שתקת עד עכשיו, אז תמשיכי לשתוק, כי זה כבר לא רלוונטי מה שאת טוענת.

אתמול פרסמתי בדף הפיסבוק של "אתר אישה" סרטון מלפני 29 שנים, שפורסם בדף הפיסבוק של "כאן ועכשיו", ובו רואים את גבי גזית ממש שולח את ידו לעבר השד של רקדנית בטן שהגיעה לתוכניתו, גם סוחט ממנה נשיקה ומנסה להפשיטה. זהו סרטון מטריד והנה הוא בדף של "כאן ועכשיו"

 

נשים רבות הסתייגו מהסרטון, אבל היו גם תגובות כאלה:

אתי: "29 שנים ???? ורק כעת מתעוררת ???? איפה היית כל השנים הללו ???? אתם ואתן ממש מגזימים עם התלונות שלכם ודי נמאס לראות ולשמוע."

 טלי: "לא נמאס לחפש דברים מהבוידם?! איפה הייתם בזמן אמת?"

מגיבה נוספת: "שחררו לחץ. חלק מזה זו פרובקציה לשמה. נכון הוא לא היה צריך לנהוג כך אבל עכשיו להתחיל לנבור 20 שנה לפני ."

 רותי: "יש כמוהו אלפים. המעצבן שנזכרו עכשיו כי נעים להיזכר."

אז למה נזכרתן עכשיו?? הנה 10 תשובות!!

  1. למה נזכרת רק עכשיו? כי התביישתי כל כך הרבה שנים ולקחתי עליי חלק גדול מהאשמה. אבל התבגרתי והתחזקתי והבנתי שלא עוד. אני לא מתביישת במה שמישהו אחר עשה לי בניגוד להסכמתי.
  2. למה נזכרת רק עכשיו? נשים נוספות התלוננו תלונות דומות על האיש. כך שאני מבינה שלא הייתי היחידה!!
  3. למה נזכרת רק עכשיו? התביישתי להתלונן. מי יאמין לי?? וחוץ מזה, בטוח שכולם היו תומכים בו כי הוא כל יכול בענף התקשורת ואם אתלונן ינדו אותי ואאבד את משרתי.
  4. למה נזכרת רק עכשיו? כי הצדק צריך לצאת לאור, גם אחרי שנים רבות. וכן, יש פה גם קמצוץ של נקמה על הפגיעה שנעשתה שלפיי.
  5. למה נזכרת רק עכשיו? כדי לחזק נשים נוספות. תראו לדוגמא את פרשיית הארווי ויינשטיין (וגם ביל קוסבי). הוא הטריד מינית למעלה ממאה נשים!! את חלקן הוא אנס. אבל כולן שתקו כי הוא מפיק על והן עלולות להפסיד את עבודתן והוא גם איים עליהן בהגשת תביעת דיבה. אבל ברגע שלאישה אחת היה אומץ לספר את מה שהוא עשה לה, נפתחה תיבת פנדורה ונוספו עוד נשים רבות שסיפרו על אירועים מטרידים מצידו.
  6. בזכות הנשים האמיצות כגון דנה וייס ואחרות שמסרות על מה שהיה, זה נותן לנשים נוספות כוח ואומץ לספר על מה שהיה.
  7. למה לא סיפרתן אז ולא התלוננתן במשטרה? כי סביר להניח שהאדם שהטריד היה מכחיש, וקשה להוכיח אונס או הטרדה מינית אם אין עדים או שהעדים מפחדים, ולהיחקר במשטרה זה מאוד לא נעים וגם בהחלט יכול להיות שהיו סוגרים את התיק, ואת היית נשארת מחוסרת עבודה, עם אות קין על המצח ובמצב יותר קשה שלא האמינו לך.
  8. אז למה נזכרת עכשיו? כי עכשיו האיש שהטריד כבר לא מאיים עליי, אני אישה חזקה יותר, יש לי יותר ביטחון בעבודה והיום יאמינו יותר למילה שלי מול אותו אדם.
  9. למה נזכרת עכשיו? כי האיש הזה, שהטריד אותי מינית, שניצל את מרותו עליי והפחד שלי לאבד מקום עבודה – האיש הזה לא ראוי להיות נשיא, האיש הזה לא ראוי להישאר במשרתו הבכירה, האיש הזה לא ראוי לכבוד והערכה שאתם רוחשים לו. תדעו שמתחת לחזות של אדם ממלכתי ומוכשר וכריזמטי, מסתתר גבר בריון שהטריד נשים ועשה בהן כרצונו.
  10. אז למה נזכרת עכשיו? כי נמאס לי לשתוק!! די! נמאס! גברים – תשלטו על "החליל" שלכם, תשמרו על הפה שלכם, ותפסיקו להטריד. אל תנצלו את סמכותכם המקצועית על אף אישה, ואל תתנהגו בבריונות.

והנה סיבה 11 שהוסיפה מיטל: כי הייתי רק ילדה ואמרת לי לשמור את זה בסוד, כי היו לי פחדים שבגללם לא רציתי לספר, פחדים של ילדה שרק שהתבגרתי הבנתי אותם.כי פחדתי שאם אספר תעשה לי משהו רע יותר או למישהו שאני אוהבת, כי לא רציתי חיים במערכת משפט של חקירות ולהסתכל לך בעיניים בזמן שבטח תכחיש. כי רק רציתי לשכוח.

חגית רימון hrimon@gmail.com

 

 

"למה הוא זרק אותי בלי סיבה?" שאלה את אודטה הבחורה היפה והשווה. הנה התשובה של אודטה!

מאת: אודטה שוורץ

פינת ההמלצה של אודטה 

אודטה שוורץ
אודטה שוורץ

בעיה של לקוחה שלי: ״למה הוא זרק אותי בלי סיבה?״ שאלה אותי הבחורה היפה והשווה.

״לפני כמה ימים הכרתי איש שהיה נראה לי באדם טוב״, היא אמרה לי. ״הוא סיפר לי שיש לו הרבה דירות בתל אביב, ושהוא עובד, אבל לא בשביל המשכורת, אלא רק ׳כדי לא להשתגע בבית׳. הוא גם שיתף אותי שבכל השנים שהוא גרוש, הוא פגש לפחות 100 נשים, אבל שכב רק עם 10 מהן. עוד הוא סיפר, שיש לו ילד קטן מזוגיות שהיתה לו ונגמרה די מהר ומאז, היו לו רק מערכות קצרות. וזהו, זה מה שסיפר.
טוב, נתתי צ'אנס וניפגשנו. היה דייט נחמד ונעים והוא מאוד החמיא למראה שלי ולמה שאני עושה בחיים. שכבנו כבר בפגישה הראשונה והיה כייף. יום למחרת סיפר לי שהוא מתכנן לנסוע עם חבריו הטובים לסופ״ש בצפון, לטיול, ומאוד ישמח אם אצטרף אליו. הסתדר לי עם הילדים והצטרפתי אליו. הוא הציג אותי בפניי חבריו, נהג בי בחיבה גלויה, טיילנו ונהננו מאוד. כל הזמן הוא דאג לי, וחיבק אותי, ונתן לי להרגיש הכי טוב שאפשר. גם בזמן הנסיעה הוא שם את היד שלו על הרגל שלי, ליטף אותי והפגין חיבה.
נפרדנו אחרי הטיול במוצ״ש, היה מצויין ונראה היה לי שהכל טוב.

למחרת, בסביבות 11 בבוקר, הרמתי אליו טלפון לומר לו בוקר טוב אז הוא אמר לי בחדות ׳אני בעבודה אחזור אלייך אחה״צ!׳ אמרתי בסדר, אבל הבוטות שלו היתה קצת מוזרה לי. כאילו מה קרה פה?!
ואז, בשלוש אחה״צ, הוא חזר אליי. עניתי לו בחיבה, בלי לצפות לפצצה שהוא עמד להטיל לי על הראש, כשהוא אמר: ׳תשמעי, אני לא יודע איך לומר לך את זה, אבל אני לא חושב שאנחנו מתאימים. זה לא בא לי טוב. לא יודע לשים את האצבע על מה, אבל זה לא מתאים. משהו לא מתחבר לי ואני לא מעוניין להמשיך׳.
הייתי בהלם, כי ממש לא ציפיתי לזה. לא לשיחה הזו ולא לאיך שהוא אמר את הדברים.
שאלתי אותו מה קרה? רק כדי שאוכל להבין, וכל מה שהוא אמר, זה שהוא לא יודע להסביר מה.
מאוד נפגעתי, כי לא יכולתי להעלות על דעתי שזה יקרה בכלל! כי הוא ממש הטעה אותי ונתן לי להרגיש נחשקת ורצוייה.
כיבדתי את דבריו, כמובן, אבל נותרתי המומה וכואבת.
אני כל כך פגועה, כי אני לא מצליחה להבין: איפה הייתי לא בסדר? מה עשיתי לו? הוא אפילו לא אמר לי מה! כאילו, מה קרה כאן?״

לחינם את מתייסרת, יקירתי. תשמחי שהפגע הרע הזה ניפה את עצמו מתוך חייך.
ברכת הגומל את צריכה להגיד על זה שהוא עזב אותך.
ואל תרביצי לעצמך למה היית איתו, ולמה, ולמה, ולמה – כי זה לא פייר!
הרי אי אפשר לדעת דברים לפני שיודעים אותם – כי אף אחד מאיתנו לא נביא ולא סייקיק.
אם תביני לעומק, מה באמת קרה לך שם עם הגבר הזה – אני מבטיחה לך, שהצער שלך עליו יתפוגג במהירות מואצת.
מפני שלא ניראה לי שהיית מסכימה לחתום על הדברים הבאים – אבל בול עליהם הזבל הזה החתים אותך – וברמייה.
רק תתארי לך שהוא היה מציג לך את עצמו ישר מההתחלה בתור מי שהוא באמת:
״נעים מאוד, קוראים לי מויישה זוכמיר, והאגו פיתה שלי מתפרנס ממצגי שווא של זוגיות ניפלאה לנשים – כי עם מצגי האמת שלי, הן היו בורחות ממני כמו ממצורע.
אז אני נוהג להיפגש איתן, לשחק אותה ׳מופצוץ׳ שיש לו מלא כסף, ולספר להן שאני עובד רק כדי שלא יהיה לי משעמם בחיים. הפתיות הלא מנוסות האלו ממש מאמינות לי, בלי להבין שאם הייתי עשיר אמיתי, בחיים לא הייתי מספר כמה אני עשיר. זה כבר היה משודר ממני כמובן מאליו.
אני גם נוהג להתרברב להן, בפרצוף אגבי, יענו זה דבר נורמטיבי, על 100 נשים שיצאתי איתן, אבל מוסיף מיד שמתוך כל המאה שכבתי רק עם עשר. אני מצטייר להן ככה כביג שאט, אבל אנין ובררן מאוד כשזה מגיע לסקס.
מצאתי, שכשאני מתחפש להן לגבר שבע מנשים, לא רק שזה מוריד מהן את כל ההגנות לסקס, זה גם גורם להן ממש לרצות להיות במועדון האכסקלוסיבי הזה שלי.
כמובן שעשיר אמיתי לא היה מדבר על הכסף שיש לו, וכמובן שגבר אמיתי לא היה מדבר על כמות הכיבושים שלו – ולא על הכיבושים שלו בכלל!
אבל כשאני רואה את עצמי סופרמן בתוך עיניהן המאמינות והמעריצות, יש לי פטור לכמה רגעים מתחושות האפסות הגברית שלי.
אני בוחר לי אותן עם פינצטה, שיהיו יפות – אבל ממש לא מנוסות עם נוכלים כמוני.

מבחינתי, להתמודד איתן זה כמו להתמודד עם תינוקות, אבל מה לעשות שרק בעזרת הונאות אני יכול להשיג את שלי?
ו׳להשיג את שלי׳, זה להיות עם בחורות שהן מאה ליגות מעלי, אבל שאצליח לגרום להן לחשוב, בשקרים ובמניפולציות חסרות לב, שהן מאה ליגות מתחתיי. כי תפיסת עולמי הקרימינאלית, היא, שיש בעולם רק ׳אוכלים׳ או ׳נאכלים׳ – ואני שייך ל׳אוכלים׳. בתכלס, אני פושע רעב למניע – וכפי שאת רואה – גם מעניק אותו לעצמי בעין יפה.
אבל בואי נמשיך בסקדיואל:
אחרי שאשכב איתן, בדרך כלל גם אציע להן בילוי משותף עם החבר׳ה שלי – שמשתגעים ממני על הפצצה החדשה שאני מביא להם בכל פעם.
הם לא יודעים שאני מביא אותה בשקר. שאני מרמה אותה ועושה עליה מניפולציות של עלק זוגיות,
כשאני מתחזה לה למי שכוונותיו כלפיה הן רציניות. ומכיוון שהם לא יודעים את זה, הם בטוחים שאני מה זה גבר-גבר, עם סוד הפעלה אדיר במכנסיים.
וכשהם חושבים ככה, גם שם, לרגע אחד מאושר, יש לי פטור מתחושת האפס שאני – גם מולם.
הכול בהתנהגות שלי יעיד לבחורות האלו ששנינו ׳על אותו הגל׳. אני אנתב אותן לחשוב שגם אני רוצה בהמשך הקשר הזוגי הזה.
אבל, כאמור, אני רק אתחזה להן לרציני, למספיק זמן רק כדי לזיין אותן ולעשות איתן אבו-עלי על החברים שלי.
הן כולה בשר תותחים בשבילי, אבל הן לא יודעות את זה – וזה סוד הכוח שלי מולן.
ועוד דבר הן לא יודעות: שביום ראשון – אחרי סוף השבוע ה׳זוגי׳ הצפוף שלנו – כשהן יצלצלו אלי באותו התדר הריגשי האינטימי והשמח שנתתי להן להאמין שיש בינינו – אני אתהפך עליהן באכזריות ולא אתן להן סיבות. כי בבסיסי אני שונא נשים מובהק ורוצה שהן יסבלו. והן סובלות כשהמוח שלהן משתגע כמו ריץ׳-רץ׳, רצוא ושוב, מה הן לא עשו בסדר, שככה התהפכתי עליהן. כי ככה זה: נשים נוטות לקחת על עצמן את האשמה לכל פאק שעושה להן גבר – אבל זו כבר לא האשמה שלי שהן ככה.
אני אטיס את התורנית הזו מתוך חיי, כי אם אשאר לידה מספיק זמן, היא תגלה עלי את האמת – שאני ההיפך ממה שציירתי לה – ולא בא לי על זה.
קטן עלי לשבור לה את הלב, אבל חס ושלום לא את התדמית שלי שבניתי בעיניה.
ואם את משתגעת לי עכשיו ושואלת: ׳אז איך ניתן לזהות ישר מההתחלה כזה מניאק כמוך?! אתה הרי תתנהג איתי ללא רבב?!׳
התשובה שלי, היא, שלא תדעי. לא לפניי.
רק אחרי יהיו לך סימנים מזהים.
כי לבן אדם עם כוונות אמיתיות כלפייך, למשל, יש זמן לתת למציאות לגלות את עצמה לפנייך לאט לאט.
לנוכל, לעומת זאת, אין זמן.
הוא עושה האצת תהליכים להכוווול. וגם לזה אין חוקים, את יודעת.
אז תראי את ההתנסות האיומה הזו שלך איתי, כבניית הניסיון שלך עם נוכלים, כדי שלהבא, את תדעי איך לזהות אותם.
כי מה שהולך כמוני, מגעגע כמוני, ומתנהל כמוני – סביר שהוא טיפוס כמוני, ותברחי ממנו על החיים שלך במהירות האפשרית.
היית יכולה לזהות אותי ולברוח ממני בזמן – אם היית באה אל החיים מבטן שבעה, ולא מבטן כל כך כל כך מורעבת לזוגיות.
אז תסדרי לך את הראש, מותק, שהחיים שלך כרווקה הם טובים, והתפקיד של גבר הוא רק לעשות אותם טובים יותר – לא להציל אותך מהחיים שלך!
ועד אז, כניראה שתפלי שוב ושוב על חארות כמוני.
עד שתלמדי לזהות.
אין דבר. עלה לך בכולה זיון ואשליה של זוגיות נהדרת לסופשבוע אחד.
מחיר קטן על התנסות גדולה, לא? ועכשיו, אחרי שאת יודעת את כל זה,
Shall we dance my dear?״

*מנהלות גופים וקבוצות שרוצות להזמין את אחת ההרצאות המדליקות שלי שמעצימות נשים, מוזמנות לפנות אלי לדף הפיסבוק – ‏אודטה שוורץ‏ ‏odetta Schwartz, בהודעות הפרטיות

בְּכָל פַּעַם שֶׁהִתְוַכַּחְתֶּם, הוּא אָמַר לָךְ שֶׁאַתְּ אֶפֶס… עד שבאה התפנית

מאת: חגית רימון

בכל פעם שהתווכחתם...
בכל פעם שהתווכחתם…

בְּכָל פַּעַם שֶׁהִתְוַכַּחְתֶּם
הוּא אָמַר לָךְ שֶׁאַתְּ אֶפֶס
'אַתְּ לֹא מְבִינָה עַל מָה אַתְּ מְדַבֶּרֶת'
'אַתְּ מְדַבֶּרֶת שְׁטֻיּוֹת'

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה נִפְגַּעַתְּ מְּאֹד
וְהִתְעַצְבַּנְתְּ מִתְּגוּבָתוֹ הֲבּוֹטָה

בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה
שׁוּב נִפְגַּעַתְּ
וְשָׁאַלְתְּ אֶת עַצְמֵךְ
הַאִם הוּא צוֹדֵק?
וּבֶאֱמֶת אֵינֵךְ שָׁוָה?
וְהַאִם אַתְּ מְדַבֶּרֶת שְׁטֻיּוֹת?

בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית
וְהָרְבִיעִית
וְהָעֶשְׂרִים
הִרְגַּשְׁתְּ דְּקִירָה בַּבֶּטֶן
אַתְּ לֹא שָׁוָה
אַתְּ מְדַבֶּרֶת שְׁטֻיּוֹת
וְלֹא צָרִיךְ לִכְעֹס עָלָיו שֶׁהוּא מְדַבֵּר כָּכָה
הוּא לֹא אָשֵׁם
יֵשׁ לוֹ רִגְשֵׁי נְחִיתוּת

אֲבָל אַחֲרֵי כַּמָּה זְמַן
אָסַפְתְּ אֶת עַצְמֵךְ מֵהָרִצְפָּה
וְדִבַּרְתְּ לְעַצְמֵךְ
וְהִבְטַחְתְּ
שֶׁעִם כָּאֵלֶּה מִלִּים
לֹא תִּשָּׁאֲרִי
וְאֵינֵךְ זַכָּאִית לְכָזֶה יַחַס
מַגִּיעַ לָךְ יוֹתֵר
הַרְבֵּה יוֹתֵר
וּמִי שֶׁלֹּא יַעֲרִיךְ אוֹתָךְ
לֹא יִהְיֶה לְצִדֵּךְ

וּבַפַּעַם הַבָּאָה שֶׁאָמַר לָךְ שֶׁאַתְּ אֶפֶס
הֶחְלַטְתְּ
שֶׁאַתְּ עוֹזֶבֶת

וְעָזַבְתְּ
וְהִתְחַזַּקְתְּ
וְהִסְתַּדַּרְתְּ טוֹב מְאוֹד בִּלְעָדָיו
וְהִפְנַמְתְּ
שֶׁאַתְּ שָׁוָה
וְיוֹדַעַת עַל מָה אַתְּ מְדַבֶּרֶת

 

אלנה פרנטה – הרומאנים הנפוליטניים – בקורת ספר – הסופרת שכותבת בעילום שם על חברות בין שתי נשים

מאת: חגית רימון hrimon@gmail.com

אלנה פרנטה - הרומנים הנפוליטנים
אלנה פרנטה – הרומנים הנפוליטנים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כשאני רוצה להרגע ולשכוח מטרדות היום – אני נכנסת למיטה עם ספר.

לאחרונה סיימתי לקרוא את "הסיפור של הילדה האבודה", שהינו הספר הרביעי בסדרת הרומנים הנפוליטניים שכתבה אלנה פרנטה.

הסופרת אלנה פרנטה, שזהו שמה הבדוי וניסו רבות לנחש מי היא, כתבה ספרים מעניינים, ביניהם: אהבה מטרידה, ימי הנטישה (קראתי ונהניתי), הבת האפלה ועוד.

עפ"י ויקיפדיה: אֶלֶנָה פֶרַנטֶה (באיטלקית: Elena Ferrante) הוא שם העט של סופרת איטלקייה ידועה, שאיננה מוכנה לחשוף את זהותה או תמונתה בפומבי. ספריה פורסמו באיטלקית, ותורגמו לשפות רבות. בשנת 2016 נבחרה כאחת ממאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם על-פי המגזין "טיים".

בשנת 2002 פרסמה פרנטה את "ימי הנטישה", ספר שעורר הדים רבים בספרות העולמית ותורגם ל-14 שפות (בהן לעברית, בשנת 2007, בידי אלון אלטרס).

"ימי הנטישה" מספר את סיפורה של אולגה, אישה נשואה הנעזבת על ידי בעלה באחר הצהריים אחד באופן בלתי צפוי. הספר מתאר את המשבר שהיא חווה לאחר הנטישה ואת כאבה שמוביל אותה להתנתק אט אט מעולמה הישן ולנסות לבנות את חייה מחדש. הספר בולט בסגנונו הישיר, הרזה והענייני, ונפתח במשפטים:

"באחר צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי. הוא עשה זאת כשהורדנו את הכלים מהשולחן, הילדים רבו כרגיל בחדר האחר, הכלב חלם ורטן ליד ההסקה".

סדרת הספרים הנפוליטניים, הכוללת 4 ספרים שכולם תורגמו לעברית (הרביעי תורגם בשנת 2018 ועומד בראש מצעד המכירות בארץ), מדברת על חברות בין שתי נשים, החל מגיל הילדות שלהן, המשך להיותן בנות למעלה משישים.

החברות בין לילה צ'רולו לבין אלנה גרקו צומחת בנאפולי בשנות ה- 50. השכונה שבה הן גרות היא שכונה ענייה, שחלק מההווי שבה הוא שהגברים – האבות ובני הזוג, מרביצים לנשים ולילדות.

גם בספרים הללו – "החברה הגאונה", הראשון, ו"הסיפור של שם המשפחה החדש", השני, סגנון הכתיבה הינו סגנון ישיר, "רזה" וענייני. אין נסיון של המחברת לעורר רגשנות בקוראים ואין נסיון לגרום לקוראים לחבב את מי מהדמויות. על אף אלף שמונה מאות העמודים של הרומן שקראתי בארבעת הספרים הללו, לא חשתי אמפטיה כלפי לילה או כלפי אלנה, והמחברת גם לא מנסה לחבב אותן עלינו.

בספר הראשון, "החברה הגאונה", אלנה גרקו, שכותבת את העלילה בגוף ראשון,  קצת מעריצה את לילה – היא מעריצה את האומץ שלה ואת חוכמתה, וגם מקנאה בה. הקשר ביניהן הוא של קנאה – אהבה.

במהלך הקריאה הייתה לי הרגשה שמדובר לא בקשר של חברות רגילות, אלא בקשר שיש בו סממנים לסביים, אם כי מודחקים. לאחר סיום קריאת כל ארבעת הספרים, התחושה הזו התפוגגה.

אצטט לכן סצנה יפה מסיום הספר הראשון (עמ' 322):

לילה: "מה שלא יקרה, את צריכה להמשיך ללמוד."

אלנה: "עוד שנתיים: אז אני אקבל תעודה, וסיימתי."

לילה: "לא, אף פעם אל תפסיקי: אני אתן לך את הכסף, את צריכה ללמוד תמיד."

השמעתי צחקוק עצבני, ואז אמרתי:

"תודה, אבל בשלב מסויים בתי הספר נגמרים."

"לא בשבילך: את החברה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים."

"מעולם לא ראיתי אותה עירומה, התביישתי. היום אני יכולה לומר שזו הייתה בושה שנבעה מן העונג להביט על גופה, מהיותי עדה מעורבת ליופיה בן השש-עשרה שעות מעטות לפני שסטפנו ייגע בה, יחדור אליה, אולי יעוות את צורתה בכך שיכניס אותה להריון."

"…היו לי רגשות ומחשבות מבולבלים: לחבק אותה, לבכות איתה, לנשק אותה, למשוך לה בשיער, לצחוק, להעמיד פנים של בקיאה בענייני מין ולתת לה שיעור בקול מלומד, להרחיק אותה באמצעות המלים דווקא ברגע הקרבה המקסימלית…" 

בספר השני בסדרה – "הסיפור של שם המשפחה החדש", גם אלנה וגם לילה מתאהבות בבחור מהשכונה, אבל האהבה שלהן מחזיקה מעמד זמן קצר.

הקשר ביניהן ממשיך להישען על בסיס של יחסי קנאה – אהבה ובעצם יש ביניהן קשר בין נשמות קרובות. אלנה כל הזמן חושבת על לילה, והמעשים והמחשבות של אלנה מושפעים מאוד מהדברים שלילה אומרת ועושה.

לילה מתוארת כמי שאומרת את מה שהיא חושבת ללא מורא ופחד. אבל דווקא היא לא מגיעה רחוק אלא מוצאת את עצמה בסופו של דבר נשואה לבעל שמכה ואונס אותה ולאחר מכן עובדת קשה במפעל לנקניקים.

לילה הייתה ילדה אמיצה, חריפה וחכמה מאוד, אבל כנראה שהרצון שלה לעזור לבני משפחתה ואולי גם כדי להחלץ מהעוני והדלות גרם לה להתחתן עם גבר שלא אהבה.

לעומתה אלנה מתוארת כילדה ואחר כך כנערה שבעצם אין לה מחשבות משל עצמה. הביטחון העצמי שלה נמוך, היא לא מעריכה את עצמה ומושפעת ממחשבותיה של לילה ושל הסביבה.

היא ההיפך מאותנטית – היא מלבישה על עצמה מסיכות כדי לרצות אחרים וכדי להיות דמות שלדעתה עדיף לה להיות. למעשה אלנה משחקת דמות שהמציאה ולא חיה את החיים של עצמה. אבל דווקא היא, שבילדותה חסרת אומץ ומקנאה בלילה חברתה, הצליחה "להגיע רחוק" ולהיות סופרת מצליחה.

הספרים מעוררים מחשבות על מהותה של חברות בין שתי נשים וגורמים לתחושה של אי נוחות ושאלות – האם ככה גברים התייחסו לנשים רק לפני כמה עשרות שנים – בבריונות ובאלימות? מה עדיף להיות – אותנטית וישירה, או ללבוש על עצמך מסיכה?

לפני כשנה סיימתי את הספר השלישי בסדרה – "הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו." הרגשתי שזוהי יצירת מופת!

הקשר בין החברות לילה ואלנה (לנו, שם חיבה) מוסיף להיות הפכפך – יחסי קרבה-ריחוק והשפעה הדדית זו על זו. יש בספר מספר משפטים שמאוד נהניתי לקרוא אותם, וכשהגעתי לעמוד האחרון כבר קיוויתי שיגיע לארץ התרגום של הספר הרביעי והאחרון.

הנה ציטוט שאהבתי מהספר השלישי:

אלנה: "תפסיקי. אם החלטת לפתע-פתאום לדבר דיבור אמיתי, אני מקשיבה, ואם לא, בואי נעזוב את זה."

לילה: "אני יכולה להפנות את תשומת לבך למשהו? את תמיד אומרת אמיתי ובאמת, גם בדיבור וגם בכתיבה. או שאת אומרת: לפתע פתאום. אבל מתי האנשים מדברים באמת ומתי הדברים קורים לפתע פתאום? את הרי יודעת יותר טוב ממני שהכל הונאה, ושדבר בא בעקבות אחר ועוד אחר. אני כבר לא עושה שום דבר באמת, לנו. ולמדתי לשים לב לדברים, רק האידיוטים מאמינים שהם קורים לפתע פתאום."

הספר הרביעי – הסיפור של הילדה האבודה

כל כך חיכיתי, עם רבים אחרים, שהספר הרביעי והאחרון בסדרה יתורגם לעברית וייצא לאור בארץ. והנה, זה הגיע!

מה דעתי על סדרת הספרים הזו? זו יצירת מופת! ספרות במיטבה.

אני כל כך אוהבת את הכתיבה של אלנה פרנטה. אני מניחה שבשל העובדה שהיא כותבת בעילום שם, כנראה שהיא מתירה לעצמה לחשוף ולשתף רגשות בלי לחשוש, ואין כאן התייפייפות אלא היא שוטחת את הרגשות של הגיבורה אלנה ללא כחל וסרק.

תוכנו של הספר הרביעי, עפ"י הכריכה: "הסיפורים של לילה ואלנה, ילידות 1944, נפרשים כאן מאצבע שנות השלושים לחייהן ועד שנות השישים שלהן. אלנה, כעת סופרת בינלאומית מצליחה, שפרצה לעולם הגדול, ולילה, שכל ימיה לא יצאה מנפולי, אך המריאה גבוה בעיר עצמה, חוזרות שתיהן להתגורר בשכונת ילדותן, והסימביוטיות שלהן שואבת לתוכה גם את הדור השני, את ילדיהן."

הספר הרביעי הינו הנוגה ביותר לטעמי. בשלושת הראשונים, לילה ואלנה נמצאות במגמת תזוזה ועלייה, הן נמצאות בתוך קשרים רומנטיים, הן מתאהבות ומתרגשות ויש להן רגעים של נחת רוח ושימחה. בספר הרביעי ההרגשה היא של שקיעה, הזדקנות, אוזלת יד, דיכאון של לילה, התפכחות של אלנה, תחושה של בדידות.

בעצם בסוף הרומן שתיהן נותרות די לבד, כל אחת עם עצמה, וישנה תחושה של קדרות.

על פני כל הספר נפרשת העליבות של השכונה, הסמים, האלימות הקשה. ללילה ישנה תקווה שהספרים והטורים שאלנה מפרסמת אולי ישנו משהו, אבל ההבנה היא שהכלבים נובחים והשיירה עוברת וישנה תחושה של חוסר אונים. השכונה ממשיכה להיות עלובה וכך גם חלק מתושביה. ובכל זאת לילה ואלנה ממשיכות לגור בה, ועוד האחת מעל השנייה. וכך מתארת אלנה:

"מעולם לא הפריד מרחב כה קטן ביני לבין לילה, אפילו לא כשהיינו ילדות. הרצפה שלי היתה התקרה שלה. שני קטעי מדרגות הורידו אותי לדירתה, ושניהם העלו אותה לדירתי."

המציאות מוטחת אל פנינו, הקוראים, שכבות הבצל מתקלפות אט אט וגיבורי הספר נותרים במערומיהם. אלנה הופכת אמנם להיות סופרת מצליחה, אבל שום הילה לא אופפת אותה. פרנטה המחברת מתארת את מקצוע הכתיבה כמקצוע ככל המקצועות, ואין בו הרבה זוהר ונחת רוח. ביטחונה העצמי של אלנה אולי עולה לכאורה עם הפרסום שלה, אבל מול מילותיה של לילה, הכתיבה, הכישרון והחוכמה של לילה, אלנה מרגישה לעיתים נחותה ממנה וביטחונה העצמי יורד.

החברות בין אלנה ולילה הינה לב ליבו של הספר. אם נביט נכוחה, נגלה שהחברות ביניהן משקפת חברות וקשר עמוק בין שני אנשים – קשר חברי או רומנטי. נדמה לנו והיינו רוצים לחשוב, שקשר חברי או רומנטי הוא קשר מקסים ויפה ויש בו רק טוב ורגשות טובים, כך אנו מספרים לעצמנו, אבל למעשה בקשר קרוב בין שני אנשים, בני זוג או חברים, יש יותר מזה – לצד תחושות של אהבה יש לעיתים קנאה ולעיתים חוסר פרגון ואפילו קצת שינאה.
לפעמים אלנה מרגישה שלילה היא החברה הקרובה שלה והיא יכולה לסמוך עליה, ולעיתים היא חשדנית כלפיה ולא יוצרת עימה קשר זמן ארוך. בחברות בין השתיים, המתפרשת על פני עשרות שנים, ישנה קשת של רגשות, שהמחברת מיטיבה לתאר אותן. בסוף הספר, קיוויתי שהחברות, אלנה ולילה, תיפגשנה שוב ותישארנה קרובות זו לזו, בעיקר כשהן כבר מבוגרות וקצת בודדות. ומי יודע? אולי זה בסוף קרה 🙂

 

הנה תמונות מנאפולי – מהאזורים המוזכרים בספר שכתבה אלנה פרנטה