מָנִיפֶסְט של סטודנטית המעוניינת להתריע… להזהיר מסם האונס  

הוזהרתי חזור והזהר על ידי חברותי לחדר להיזהר מלקחת שתייה מבחורים זרים… 

מאת: ליאת בן דור

מונולוג של אישה השוהה במרכז לנפגעי תקיפה מינית

התמונה להמחשה בלבד
התמונה להמחשה בלבד

יושבת שעות על מיטתי במעונות, מתלבטת האם ללכת לשיעור או לא, מצד אחד עומד על צווארי האיום שיפסלו לי את הקורס בסמסטר הזה, כי החסרתי הרבה מעבר למותר ומצד שני אין לי כוח. אני בטוחה ששוב אראה אותו, ששוב הוא יחייך לי בפנים בזלזול שבא לומר שהייתי חפץ בידיו, שהוא עשה בי כרצונו ואפילו לא מצאתי את האומץ להתלונן, לדווח עליו לגורמים הנוגעים בביטחון הסטודנטים בפקולטה.

שנתיים עבדתי על מנת לחסוך לעצמי את שכר הלימוד, וויתרתי על טיול לדרום אמריקה עם חברותיי ועבדתי כפל משמרות, מאוד היה חשוב לי לא לאכזב את אמי, רוצה לגרום לה נחת רוח ממני, שתתגאה בי, שתעריך את העובדה שלמרות שאכזבתי אותה במהלך לימודי בתיכון, אני אסיים את לימודי האוניברסיטה בהצטיינות, למרות שאין באפשרותה למממן את לימודי האקדמיים.
כשסיימתי את שנה א' עם ממוצע ציונים טוב, הזמנתי אותה למסעדה והנחתי לפניה את גיליון הציונים שלי, ידיה רעדו, היא בכתה, תוך שהיא ממלמלת "תודה לאל" פעם אחר פעם. אחר כך, מרוב התרגשות, לא יכלה להמשיך ולאכול את המנה העיקרית, שכה הקפדתי על הזמנתה עבורה.
אמא בקושי סיימה את לימודיה בתיכון, היא נישאה לאבי עוד קודם שמלאו לה שמונה עשרה, משום שהרתה לו ומשפחתה התעקשה שתתחתן. אבא שירת בצבא כחייל בשרות סדיר והיא גידלה אותי, ולימים גם את אחי, כשהיא עובדת בכל מיני עבודות מזדמנות.
אבא עזב אותנו ועבר להתגורר עם הוריו, עוד קודם שסיים שירותו. אני זוכרת את המריבות הקולניות וכמה שאמא בכתה, זוכרת גם כמה שנאתי אותו על מה שהוא מעולל לה, על כך שהוא מאמלל אותה ולא מתחשב בקשיים שלה ובמאמציה הבלתי נדלים למצוא עוד ועוד מקום עבודה, כשהיא מטופלת בשני ילדים קטנים כל כך.
אמא מעולם לא נישאה שוב, כל כולה היה מוקדש לנו, ילדיה, מעולם לא חסר לנו דבר, אמנם לא חיינו בפאר, אך גם לא בעוני ומצוקה. אבא לעומתה נישא שוב לאחר כשנתיים, כשהייתי בכיתה ח'. האמת שכמעט ואין לי קשר איתו, הוא לא הקפיד לקחת אותנו אליו אחת לשבועיים, כפי שהתחייב והבטיח, כך שהקשר הלך והתרופף, הלך ונחלש.
כשהייתי בכיתה ה', חרטתי עם סכין חדה על ידי הימנית את המילים "לי זה לא יקרה" כי האמנתי שאני אשמור על עצמי ולא אתן לאף גבר לזלזל בי כמו שאבא עשה בנו ובפרט באמא.

אתמול לא נסעתי הביתה כמובטח, לא רציתי שאמא תראה אותי בעליבותי, שהיא תחשוד במשהו, תמיד צחקתי איתה ואמרתי שיש לה עיני נץ, כלום לא נסתר ממנה, וכי איך אספר לה מה קרה לי, איך אעציב אותה, מה אומר?
אינני מצליחה מאז להתרכז בלימודים, התחושה האיומה של חוסר האונים, הבושה, הכעס על עצמי, לא מאפשרים לי לעשות דבר, להתרכז, לצאת בכלל מהחדר, מהמיטה.
הוזהרתי חזור והזהר על ידי חברותי לחדר להיזהר מלקחת שתייה מבחורים זרים, שייראו חביבים ככל שייראו, ואם אני קונה שתייה בבר, שאבדוק שזה בפחית ולא מכוס, טענתן, אזהרתן היתה כל כך נכונה, אז כשנאמרה, חייכתי, לא הבנתי איזה עניין וסיבה מצאו להזהירני, אותי, קצינה בצה"ל, מי שנחשבת לשקולה, עירנית.
מסתבר שלא דַּי, וכי לצורך מה היה עלי להיזהר כל כך, אם דובר במסיבה פרטית בתוך הקמפוס?

את אותו בוקר לא אשכח לעולם, לא ברור לי כלל מה עשיתי בחדרו של … זוכרת שרקדנו יחד ואחר כך התיישבנו ליד הבר, הוא סיפר עד כמה הוא לא מתחבר לאופן העברת החומר על ידי המרצה, כמה שונא את העובדה שזה קורס חובה, שמח שהגעתי ושגם אני חושבת שזה חומר משעמם.
אילו רק היה בחדר כשהתעוררתי כה מעורפלת, יכולתי לפחות לשאול, להיעזר בו בדרכי לחדרי, דרך שנמשכה נצח, דרך שלוותה בהקאות, בתחושה שאני עומדת ליפול כל רגע, תחושה כה רעה וזרה לי, אחרי הכל אפילו אינני מעשנת, אם כך מהו אותו עירפול?
עכשיו, כמה ימים אחרי ולאור התערבות חברתי לחדר, הבנתי שמדובר במה שמכונה "סם אונס" או בשמו המוכר GHB.
ישבתי כל אחר הצהרים של שלשום וקראתי על הנושא ואני יותר מבטוחה שהוכנס לי משהו למשקה, שסוממתי, שנוצלתי מינית.
מרגישה מושפלת, חוששת ללכת ללמוד, שמא אתקל בו, שמא יביט בי בזלזול ויחייך כמנצח, כמנצל, שמא יבהיר לי במבטו עד כמה אני מטומטמת, את עליונותו עלי.
אני כועסת על עצמי, לא יודעת היכן לפרוק את התחושה ויודעת שאילולא אהבתי כל כך את אמא, את אחי, הייתי שמה קץ לסבל הזה, לחיי.

******************************
הבהרות:
1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון.
מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי אותה סטודנטית ששיתפה במטרה להזהיר כמה שיותר נשים צעירות, להתריע… להאיר על הסיכון, התופעה.
3. לבקשת המספרת, לא הוזכרו שמות ולא את שם המוסד האקדמי בו היא לומדת, על מנת לשמור מכל משמר על חשיפתה.

 

 

מניפסט – סיפורה של אישה החיה על בלימה, על זמן שאול

שמי משמש אורח כבוד וקבע בפיותיהן של נשים שאין לי שמץ מושג מי הן ואיזה עניין יש להן בהכפשת שמי…  

מאת: ליאת בן דור

ליאת בן דור מתנדבת במרכז לנפגעי תקיפה מינית, ולהלן מונולוג של אחת הדיירות במרכז.

התמונה להמחשה בלבד
התמונה להמחשה בלבד

 

יש שאני מוצאת את עצמי מטה את כף העיתים, פעם לימין ופעם מעבר ליכולתי לראות את הקצה.  אני, שכה דבקה בפרטיותו של האדם, שכל כך חשוב לי לא להימצא במקום בו רכילות מאכילה את יושביו, מוצאת היום את עצמי מוקפת דמויות שהצליחו להוליך אותי שולל, נשים שעד שלא הכרתי אותן, ניתן היה לספור את מכריי על יד וחצי והנה היום, שמי משמש אורח כבוד וקבע בפיותיהן של נשים שאין לי שמץ מושג מי הן ואיזה עניין יש להן בהכפשת שמי.

אך לא מזמן סגרתי שלושה עשורים, את יום הולדתי העברתי עם אבי ילדי ועוד שני זוגות חברים, האווירה, הארוחה והמוסיקה שליוו את האירוע, היו כה מושלמים ומתוכננים עד הפרט האחרון, עד כי היו רגעים שהרגשתי שלא אני כלת השמחה, כי אם צופה מהצד, שלא יודעת כיצד להכיל את כל האושר הזה שהלך והתגבר ככל שהמסיבה רקמה יותר ויותר הפתעות ורגעים נעימים.

כחצי שעה לפני שהאירוע הסתיים, הודעתי לאישי שאני קופצת למכונית להביא את המצלמה, חשוב היה לי לתעד רגעים כה אישיים שהוקדשו, אך ורק לי.
הדבר האחרון שיכולתי להעלות על רוחי היה שלצד המכונית יחכה לי בעלה של חברתי הטובה ביותר, אחד מהגברים שישבו איתי ביום הולדתי, יעמוד כשגופו נשען על דלת המכונית ולא יאפשר לי לפתוח אותה ויותר מכך שיאחז בזרועי ויכפה עצמו עלי, תוך שהוא מנסה לנשקני נגד רצוני.
מילים כמו "לא היית צריכה להגיע עם שמלה כה סקסית שהטריפה אותי כל הערב" או "כבר המון זמן אני מחכה לרגע הזה" התערבלו עם החדרת יד חטטנית אל מתחת לשמלתי ומכאן, מרגע זה הכל התרחש בחופזה ובצורה זולה ומבחילה מאין כמותה.
נשארתי חצי שכובה על פח המנוע כשהוא רוכס את מכנסיו, מיישר את העניבה וחוזר כלעומת שבא אל תוככי המסעדה.

הרגעים שעברו מאותן שניות נראו לי כנצח, ברור היה לי שאני חייבת לקבל החלטה במהירות, במרחק 3 דקות הליכה מחכים לי אורחיי, ובכללם אבי ילדי, האם לחזור עם המצלמה ולהתנהג כאילו לא חוויתי אך לפני דקות ספורות את אחת החוויות המזעזעות בחיי או להישאר במכונית, לצלצל לאישי היקר ולספר לו את שארע?
כמה קשה היה להחליט, כמה הרגשתי מושפלת, לא ידעתי מה יקרה כשאביט לעיני תוקפי, לא ידעתי איך אראה ומה פני יסגירו כשאחזור.
עד לרגע זה אינני יודעת מה הניע את רגלי, מהיכן שאבתי את הכוח לחזור למסעדה, כל שזכור לי היה אותם מבטי התיעוב שראיתי בעיני חברתי ואת סטירת הלחי שזו הנחיתה אותי, כשהתעוררתי הייתי שכובה במושב האחורי של מכוניתי, מוסעת חזרה הביתה, כשלצדי ערמת המתנות שקיבלתי, זרוקה ברישול, כאילו הונחה שם כלאחר יד.
השקט שהתרחש לאורך הנסיעה רמז לי שעדיף שאעשה עצמי ישנה עד שנגיע הביתה. את הנשימות הרגוזות האלה של אישי, הכרתי זה מזמן וברור היה לי שהערב רק התחיל עבורו, שהוא מחכה שנגיע הביתה ושם אשמע היטב את שרציתי כל כך להתחמק מלשמוע.

טריקת הדלת העצבנית, רמזה לי שהגענו, התיישבתי אך בקושי, כאב הסטירה והצריבה שחשתי בפלג גופי התחתון, הקשו עלי את היציאה מהרכב, הוא כבר היה בדירה ואני, אני נותרתי בתוך אותה תחושה שקראה לי ללכת, ללכת ולא משנה לאן, העיקר שלא אכנס הביתה, שלא אצטרך להתבזות בפני הגבר שהיה כל חיי, האיש שחלק איתי שמונה שנות אושר צרוף ושני ילדים.
לא היה לי הרבה זמן להתחבט, להחליט, תוך דקות ספורות הוא חזר למכונית כשבידו תיק צד, הוא פתח בעוצמה את הדלת, זרק את המתנות על המדרכה וקרא לעברי, "חתיכת מופקרת שכמותך, איזה אידיוט הייתי, לארגן לך מסיבת הפתעה וככה מתחת לאפי לצאת באמצע ו.. ועוד עם… איזה חמור אני, איזה אידיוט? שלא תעיזי לצלצל אלי, את שומעת?"

אמר ונסע במהירות כזו שגלגלי הרכב הותירו באוויר ריח של גומי חרוך, כמו רמזו שהוא אפילו לא שיחרר את בלם היד.

חיי לא חזרו לקדמותם מאותו יום הולדת עגום. תוך שלושה חודשים מצאתי עצמי גרושה עם זימון לבית משפט במגמה להוציא את ילדי מרשותי לרשות אביהם, כמו גם צו המורה לי שעלי למכור את הדירה תוך תשעים יום ולהעביר את החלק היחסי לגרוש שלי.

ליוויתי את ילדיי לבית הספר ולגן, נכנסתי לבית המרקחת הראשון שמצאתי בדרכי, כשהם חזרו, אמי קיבלה אותם, אני לא שבתי לראותם עוד ימים רבים, מהמיון הועברתי למחלקה סגורה לחודשיים וחצי ואחר כך להשגחת הוריי.
לבד מול עולם עוין, מול הורים נבוכים, כועסים וילדים שהועברו לאביהם, חרף בקשותי החוזרות ונשנות שיוחזרו אלי.
לבד עם קלון, כאב, בדידות ורצון לא להיות פה יותר.
פתחתי ואמרתי שאני, שכל כך חשוב לי לא להימצא במקום בו רכילות מאכילה את יושביו. מוצאת היום את עצמי מוקפת באין ספור דמויות מאכזבות, מנוקרות, מרכלות.
דמויות שלא שמעו את הצד שלי בסיפור, אנשים שבחרו להקשיב למי שתקף אותי ואלי להניף אצבע מאשימה.

לעיתים יש בי תחושה שגם אמי לא מאמינה לי, אני מספרת, בוכה והיא רק מהנהנת בראשה ומיד יוצאת מחדרי.
אינני מנסה שוב לקחת את חיי בידי, רק משום שעומדת מולי התניה מבית המשפט, רק משום שאני מחכה לדיון שיכריע האם ילדיי יוחזרו אלי, האם אמצא כשירה לגדלם.
האדם הקרוב ביותר אלי בימים אלה הוא אבי, שנכנס לחדרי מדי ערב ושותה איתי קפה, מסתכל איתי בשקט בטלויזיה ולעיתים שואל לשלומי. הוא זה שדאג לי לעורך דין, הוא זה שמלווה אותי לדיונים השונים, תוך שהוא מבטיח לקחת עליו את האחריות המלאה להשגחה עלי ועל האופן בו ילדי יגדלו.

אני יושבת עכשיו מרוטת עצבים לקראת אותו דיון, מתפללת ומנסה שוב ושוב להדוף ממני את אותה תחושה קשה שאפסיד במשפט, שאפסיד את ילדי…
את חיי.

~~~~~~~~~~~~~
הבהרות:
1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון.
מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי האישה שסיפרה אותו.
3. לבקשת המספרת, לא הוזכרו שמות ולא מקום מגוריה, על מנת לשמור מכל משמר על ילדיה וחשיפתם בעתיד לסיפורה.

 

מָנִיפֶסְט מיומנה של אישה הנלחמת לא לאבד את הדרך

איך זה שאני חוזרת שוב על אותה התנהגות, מה קורה איתי, למה אני הרסנית?  

מאת: ליאת בן דור

ליאת בן דור מתנדבת במרכז לנפגעי תקיפה מינית, ומביאה באתר אישה מדבריהן של נשים ששהו במרכז.

wom

אני בצומת, צומת רגשי, לא יודעת מה לעשות, מתחבטת, מנסה למצוא את הדרך, אך מוצאת עצמי מסתובבת שוב ושוב באותו עיגול אין סופי, בצומת.
האם אני חוזרת לאותה סיטואציה .. האם יש לי דה ז'וו ?
בפעם הקודמת הרסתי, פגעתי, במי שהיתה יקרה לי, הצטערתי, אחר כך הבנתי את הנזק הנפשי שגרמתי, התחרטתי, כאב לי, אך עם התובנות האלה, אי אפשר יהיה הרי להחזיר את הגלגל אחורה.

אז איך זה שאני חוזרת שוב על אותה התנהגות, מה קורה איתי, למה אני הרסנית?
הרי גם אני ניזוקה מזה., אז מה ההיגיון, מה מניע אותי ?
רוצה כל כך את היחד, את החיבוק, המילה הטובה, רוצה ומוכנה בשביל זה לתת את כולי, אלא שרצונותיי אלה ממש כמו קו האופק, ככל שאני מתקרבת כך הם מתרחקים, נראים בקו מבט, אך רחוקים מהתגשמות.

ואז, אז דעתי נטרפת עלי, אני עושה טעויות, מנסה להתקרב ופוגעת דווקא באותו אדם שממנו כל כך התאוותי לקבל את מחסורי.
האם זה חסך הילדות או צורך טבעי ומולד ?
אני בצומת, מתערבלת במחשבות, לא מצליחה להגיע לנקודת האמצע, לזו שתאזן בין הבנתי את מניעי, את הצורך, לבין התנהגותי הבלתי נשלטת, לפעמים.

רוצה כל כך לעלות על שביל האמצע, לפסוע בו אל הרוגע שאני כה חסרה אותו. יודעת שטבעי לרצות אהבה, מבינה שכרגע היא רחוקה ממני מס' שנות אור ונטרפת.
ה' הנחה אותי אל משאת נפשי, פתח בפני את השער לנתיב הנכון, נתיב אושרי.
האם אני כועסת על עצמי או מבכה על העדר כוחות להשתנות ?
רוצה כל כך לא לפגוע ביקרים לי, רוצה לא לשמוע אותם שוב ושוב בוכים, כואבים את חוסר הבנתי אותם, את מצוקתם, מצוקה שבחלקה לי יש חלק.
לא מצליחה להבין איך למרות שאני מבינה היכן אני שוגה, איני מצליחה להבין, להגיע ל "למה?" לא מצליחה להימנע מאותה התנהגות שמזיקה בראש וראשונה לי ומרחיקה יותר ויותר את שכמהה נפשי.

איפה מרפים, שותקים, היכן מתקרבים, מה אומרים ומתי ?
אלו הן השאלות שאני מתחבטת בהן, הלוך והתחבט, אלה הם אותם מוקשים שאיני מצליחה להימנע מלדרוך עליהם ולהיפגע.
אתמול שוב בכית, נקרעת ואני התרוקנתי משארית החמצן שעוד קונן בי, בכית, נתת להבין למה התנהגותי גורמת. הקשבתי, כאבתי, רציתי להיות באותן שניות לידך, לחבק, להתנצל, להבטיח שזה לא יישנה.

מה אני בעצם עושה עם התובנות שלי, עם ההבנה היכן אני שוגה ? איך זה שאיני מצליחה לעשות את כל מה שאני מתפארת ביכולתי לעשות ?
מה עוזרת לי הבנת העומק אם איני מצליחה להיחלץ מהמניעים, מה עוזר לי שאני מבטיחה לעצמי להשתנות ?
האם גם לעצמי אני משקרת ? הרי ביני לביני אין סודות, עכבות, אז מה בכל זאת חוסם את דרכי ?
למה אינני מצליחה לא להתפאר בנוצות לא לי ? האם עד כדי כך חשוב לי שיעריכו אותי ? האם לא די לי בכך שמעריכים אותי משום מה שאופיי מקרין, מיחצ"ן אותי ?

רוצה להתעורר לבוקר של שינוי, לעבור מטמורפוזה, להיות אני כמו שאחרים רואים אותי ולא כמו שאני שואפת להראות.
האם אבוד לי איתך, האם אי פעם נוכל לחזור לנקודת השבירה ביחסינו ומשם לפסוע איתך בנתיב הבונה, המאחד, הנעים ההוא של תחילת הקשר בינינו ?
מצד אחד כל כך מתאווה לזה, מצד שני משהו בתוכי חוסם את האמונה שזה יצליח, משהו אומר לי שזה לעולם לא יסתדר כמו שכל כך הייתי רוצה.
אני אומרת שאני נותנת מרחב, אוויר לנשימה ומצד שני חונקת, פוגעת ממקום פנימי שחושש שהנה, הנה שוב קו האופק חומק מידי, מתרחק.
האם המניע והתוצאה התערבבו בי, הפכו למקשה אחת בלתי נפרדת ?
כמה קל ופשוט לי להתרפק על העבר, להיזכר באותם ימים מקרבים, ימים בהם החיוך איחד, כמה קשה לי עם העדר החיוך, הקרבה כיום.
האם לנסות להתקרב, האם זה ירחיק יותר ? תלי תילים של שאלות מתרוצצות בתוכי, לא נותנות מנוח.
לא רוצה לשנוא את עצמי, לכעוס עלי משום התנהגתי, רוצה להתעורר לבוקר הנושק להבנת הדרך הנכונה, דרך הקירוב.

העניין הוא שהתנהגויותי פוגעת בי גם בקשרים בינאישיים אחרים, כמו גם במקום עבודתי. אולי זו הסיבה שאין לי במיוחד חברות, אולי זו הסיבה שבכל מקום עבודה שעזבתי או הועזבתי, נשמו לרווחה, לא הצטערו במיוחד על אי היותי איתם יותר.
אני מבינה הכל, רואה שזה כך ובכל זאת דפוסי התנהגותי לא חדלים מלחזור שוב ושוב.
כמה קל להאשים את כל העולם ואשתו, כמה קשה לעמוד מול המראה ו/או מול הסובבים אותי ולהודות בטעויותיי.
ה', איך אני יוצאת מהמבוך הזה, איך אמצא את המפתח לשינוי ?
כן.. מכירה את כל הקלישאות, נוסח, "השינוי חייב לבוא מתוכי", או "הכל תלוי רק בי".

מכירה, מבינה, אך לא מצליחה להביא בכוחות עצמי לשינוי המיוחל, רוצה, מבטיחה לעצמי לעשות את השינוי, ולא מצליחה.
יש פעמים שאני כמעט בטוחה שכל הכאב , הבעיות, החסימות שאני עוברת בצורה כה מרוכזת, הינם משום "עונש" על ההתנהגויות שלי, שמישהו למעלה מנסה לרמוז לי שעל מעשים שגויות נענשים.
אך איך, איך אעשה את השינוי, הרי במרדף שלי אחר אותם רגעי אושר שנמנעו ממני בילדותי, במהלך חיי, עשיתי צעדים מרחיקי לכת, שיניתי טעמי מהקצה לקצה ובכל זאת, עוד לא הגעתי למקום שישקיט נשמתי, למקום שאני כה מתאווה להיות בו, אוהבת ונאהבת.
ואני, אני כה זקוקה לאהבה, לאהבה שלי אותי, לאהבת האחרים אותי, לאהבה זוגית כנה ומלטפת, חובקת.
היי קשובה יותר לעצמך, אני אומרת לעצמי, קחי את המסקנות, אליהם הגעת לאחר נבירת עומק בנפשך, ועשי את הצעד הראשון, השאר כבר יסתדר מעצמו או מכוחות החיים להתאזן.
נושאת עיני מעלה ומבקשת, עוצמת עיני ומדברת איתי.
מחר מתחיל שבוע חדש, ה' תן לי את הכוח להשתנות, אני כל כך מתאווה לשינוי הזה, כל כך זקוקה לו.
תודה לך, אעשה הכל לשמור על המפתח לנתיב הנכון, מבטיחה, רק תן לי אות, למד אותי איך לעשות את הצעד הראשון, את השאר אעשה ממקום שמבין איך יש לצעוד, מה לא לעשות כדי למעוד שוב.
עזור לי להיות אדם טוב יותר, אדם מכיל ולא משתלח, האדם שאני כה שואפת להיות.

אני.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הבהרות:
1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון. מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי האישה שכתבה אותו.

 

מָנִיפֶסְט מיומנה של אישה הסובלת מחרדת נטישה

החבר האחרון שלי עזב ככה ללא כל התראה, החתול נעלם, בקיצור יש לי תחושה שרובצת עלי עין ענקית, עין שגורמת לכך שאנשים לא ירצו לחיות במחיצתי… 

מאת: ליאת בן דור

התמונה להמחשה בלבד
התמונה להמחשה בלבד

 

שיחות של ליאת בן דור עם נשים במצוקה

בשיחות האחרונות שקיימתי במרכז לנשים שהוטרדו מינית, נאמר לי שהחשש שמא ינטשו אותי מעכב, חוסם אותי מלפתח קשרים חדשים.

אינני מתווכחת, לא מנסה לתרץ. לחפש דרך מילוט. בהחלט יתכן שזה זה, שזו הסיבה שכבר בתחילת הקשרים שלי עם בני אדם, בני זוג, אני פסימית, לא בהכרח מאמינה שזה יחזיק מעמד.

וכי למה שהפעם הקשר יהיה ממושך… לשביעות רצוני ? הרי עד היום רק חוויות של בדידות מלווים אותי.

בילדותי נשלחתי למוסד.. לפנימייה, וליוותה אותך תחושה קשה של נטישה, כאילו לא רצו אותי בבית, כאילו העדיפו להרחיק אותי ממקור הבעיה, במקום לנסות לפתור אותה, בעיה שאני הייתי הקורבן לה ולא המקור לה.
בטח… תמיד כמעט קל יותר לבחור בדרך הקלה מאשר לעמוד מול הקושי ולנסות להתמודד איתו.

הבעל נטש אותי לטובת רוסיה צעירה ונסע איתה עד לקנדה, ככה ללא שום סיבה שנראית לעין, אחרי תקופת נישואין ממושכת, שעל פנייה נראתה תקינה.

זו הצעירה, אחת העובדות שלו, פשוט הצליחה לגרום לו להשאיר כאן את אשתו וילדיו ולטוס איתה ועם משפחתה לשם. ההזמנה לגירושין, לגט, הגיעה בדואר עם שליח מטעם הרבנות. דקה אחרי שחתמנו על הטפסים… התגרשנו.ה. הוא טס חזרה.

ימים שלמים בכיתי, לא מצאתי סיבה לחיות, רציתי להעלם, פשוט לחדול להיות, מזל שיש לי ילדים תומכים ומטפלת חובקת.

המעסיק שלי נקלע לבעיות כספיות ולא שילם לי משכורת לאורך חמישה חודשים, תוך שהוא מבטיח לי שוב ושוב שהוא יפצה אותי על העיכוב בתשלום, בתום חמישה חודשים הוא פשוט נעלם, כשאחריו רשימת נושים ארוכה, אנשים שהוא נשאר חייב להם סכומי עתק… שוב ננטשתי, שוב נותרתי לבד (דווקא מאוד אהבתי לעבוד שם).

החבר האחרון שלי עזב ככה ללא כל התראה, החתול נעלם, בקיצור יש לי תחושה שרובצת עלי עין ענקית, עין שגורמת לכך שאנשים לא ירצו לחיות במחיצתי, שיקומו ויעזבו אותי לטובת בדידות קשה והרבה מאוד דמעות.

האם אני הסיבה ? מה יש בי, באופי שלי שגורם לכך ?
ואולי זו לא אני, הרי הייתי מאוד קטנה וללא אופי מעוצב ומגובש כשהורי בחרו לשלוח אותי לפנימייה.

חברה טובה אומרת שזה כוח המחשבה, שאם אנחנו פוחדים ממשהו הוא קורה, אם חושבים חיובי, החיים מחייכים אלינו, כך שאסור לי לחשוש, פשוט לומר לעצמי, שהאחרים אשמים ולא אני ושזה ההפסד שלהם, כמו גם שזה רווח שלי, כי מי שלא מעוניין בחברתי שפשוט לא שווה אותי ושלא יעשה לי טובות.

המטפלת שלי במרכז מנסה ללמד אותי איך לאהוב את עצמי יותר, להאמין בעצמי, היא בטוחה שחלק מהעניין זה חוסר הביטחון שאני מפגינה… מקרינה כלפי חוץ, מה שהופך אותי לתלותית ואולי אף למעמסה על השוהים במחיצתי.

יתכן שהיא צודקת, באמת היא צודקת, כי מרוב חשש ואהבה, נדמה לי שיש לי חיבוק דוב, שאני לא משחררת, אוהבת אך חונקת באהבתי ודאגתי.

לטענתה, ביטחון עצמי יגרום לכך שאמגנט אלי ולא אגרום לדחייה משום החנק שאני יוצרת, בפגישה האחרונה שלנו, היא נתנה לי כמה תרגילים לעשות עד הפגישה הבאה, כאלה שיביאו לכך שאהיה יותר אסרטיבית, שאעמוד על דעתי ורצונותיי, במקום לנסות תמיד לרצות את האחרים, כדי שיאהבו אותי ו.. לא ינטשו בהמשך.

התרגילים נראו לי בהתחלה מעט מפחידים, בלתי אפשריים, אבל אחרי שהצלחתי לבצע את התרגיל, המשימה הראשונה, בקלות יחסית, מחר אעבור למשימה הבאה, עכשיו השֶד לא נראה כל כך נורא.. קשה

אני חייבת לעצמי את ההתקדמות הזו, חייבת להשיל מעל עצמי את התחושה שליוותה אותי לאורך מחצית חיי, שאני האשמה באונס שעברתי, שאני לא שווה כלום, שמגיע לי שיתייחסו אלי בצורה משפילה ואשתוק.

בעבודה מובנת ועקבית עם המטפלת שלי, הגעתי לשלב… למצב שהיום ברור לי שאני לא אשמה, אלא ההיפך.
אני מאוד מקפידה להגיע לפגישות-שיחות בינינו ותמיד מצטערת שהן נגמרות לי מהר, ועל כך המטפלת שוב מצביעה על דפוס ההתנהגות שלי, על כך שקשה לי לשחרר.

האמת שהפגישות איתה, עם המטפלת משרות עלי תחושה טובה, נינוחה, כי היא נותנת לי את תחושת האם שכל כך חברה לי, תמיד היא מבינה אותי, אומרת מילים שממש מחבקות, מסבירות, נותנות תחושת ביטחון.

לפני יומיים פגשתי באקראי מישהו, הוא נכנס בטעות למשרד שאני עובדת בו, במקום לזה ממול, הסברתי לו בחיוך שטעה, הוא הודה לי ויצא עם חיוך רחב על השפתיים. המשכתי לעבוד והנה כשעה אחר כך, הוא חזר למשרד עם פרח ואמר; זה כתודה על ההסבר, החיוך שלך.

שוב חייכתי והודיתי לו, אלא שאז הוא שאל; "אני מקווה שהפעם תסלחי לי אם לא אגיע עוד 20 דקות לאסוף אותך למסעדה, את הרי מכירה אותי, אני תמיד מדייק, לא מאכזב אותך, אלא שהפעם יש לי פגישה חשובה, יהיה בסדר אם אגיע בתשע?"

באותו רגע הרגשתי איך הרצפה נמסה לי מתחת לרגליים, לא האמנתי שזה קורה לי, רציתי מיד לקפוץ.. להיכנס לדבריו ולומר "כן.. זה בסדר גמור"
אלא שבאותו רגע דמותה של המטפלת עלה לי מול עיני, לכן חייכתי ואמרתי, "ממממ פגישה חשובה זה תמיד טוב" שמחה שאתה עסוק, אבל נאלץ לדחות זאת למחרתיים, כבר קבעתי כמה דברים ליומיים אלה".

הוא הושיט לי את כרטיס הביקור, התקדם לעברי, הצמיד לי נשיקה רכה על הלכי ואמר: "אחלה.. אז סגרנו על יום ד' ? צלצלי בערך בשבע. תני לי כתובת ממנה אאסוף אותך, עד אז תחשבי על מסעדה טובה שבא לך ללכת אליה, ו… שלא תהיה חומוסייה בבקשה, ההיפך, שופרא גורמה, מגיע לאישה חייכנית כמוך את הטוב ביותר", אמר והלך.

לקח לי כרבע שעה להסדיר את נשימתי, מצד אחד רציתי להרביץ לעצמי על כך שדחיתי את היציאה עוד היום, הרי ברור שאנמק לי בבדידותי ביומיים האלה, מצד שני הייתי אסרטיבית, הפגנתי ביטחון וזה מה שבעצם הכי חשוב, זה מה שהמטפלת עובדת איתי עליו מזה כמה חודשים.

כשהדופק ולחץ הדם שלי חזרו לתקינותם, צלצלתי למטפלת בשמחה אדירה ושיתפתי אותה, היא שתקה רגע אחד ואני חשבתי שאני הולכת למוות.. לבכות… ואז באה התגובה הכי משמעת שיכולתי לקבל, מעברו השני של הקו שמעתי אותה קוראת "ישששששששששש! ידעתי שאת אלופה, עכשיו כל שנשאר לי זה להעניק לך מדליית זהב.. מבטיחה לך הפתעה וחיבוק בפגישתנו הבאה".

אני שמחה… אני סופרת את השעות הן לפגישה עם הגבר המעניין הזה וגם עם המטפלת.
אני יודעת שזרזיר אחד לא מבשר על בוא החורף, שהמקרה האחד הזה, לא אומר שזהו אינני זקוקה לעוד שיחות תמיכה והכוונה, מצד שני דַי לי בהצלחה זו כדי להבין שאני מתחילה להשתנות, שהחיוך שלי היה חיוך של אישה רגועה, שהחיוך החליף את אשרת פנייה הדאוגה.. חוששת ולכן מבחינתי אני גאה בעצמי ושמחה.

היום אלך למספרה, אנסה להיטיב את צורת שערי לקראת הפגישה, זה יעשה בראש וראשונה לי טוב, לי נחמד.
היום אני יודעת שאמנם עברתי לא מעט מכאובים בחיי, שנאלצתי להתמודד עם צלקות צורבות מעברי, אך יחד עם זאת, אני החלטתי לשים הכל מאחורי ולהמשיך הלאה, ברור לי שהתרפסות על העבר לא תקדם אותי לשום מקום, אלא תגרום רק לשקיעה, למירמור, תביא לכך שאנשים לא ירצו להיות לצד מי שפניה מסגרים את עברה, משום היותם כבויים, מהיום לא אחדל לחייך גם כשלא תמיד הכל יהיה ורוד, אלא שכך אהפוך את האנרגיות השליליות סביבי ואפנה מקום להרבה אנרגיות חיוביות ואופטימיות לחדור לתוכי ולהנחות את צעדי.

תודה לך מטפל יקרה שלי, תודה על תמיכה, משענת, מילים מעודדות והרבה, הרבה תובנות שרק מאירות לי את הדרך לעתיד יציב יותר.

לשאלות, פניות, הערות הינכם מוזמנים לפנות לליאת בן דור

liat555@gmail.com

 

ראיון עם כרם, נער ערבי הומו בן 19 

ראיון עם כרם דבש, נער בן 19, הומו ערבי שחי בתל אביב, מחוץ לארון…  

מאת: חגית רימון, אתר אישה

 

ראיינתי את כרם דבש, נער בן 19, הומו ערבי שחי בתל אביב, מחוץ לארון. גיליתי בחור מקסים, עדין ומנומס המדבר עברית רהוטה. הגעתי לראיון בבית הקפה במרכז תל אביב בציפייה לשמוע כמה טובים הם חייו של כאראם, אך לצערי גיליתי שהמציאות אינה כל כך ורודה.

היי כרם. פניתי אליך כי אין הרבה הומואים ערבים
עד אתמול היה עוד אחד. אבל הוא התאבד. בגלל המשפחה שלו הוא הטביע את עצמו בים.

איך אתה יודע שהוא התאבד ולא טבע?
אני מתנדב באגודה למען הומואים, לסביות ורטנס, הוא היה הרקדן במסיבות של האגודה. לפני שבועיים הוא רצה לקפוץ מהחלון. היו לו בעיות על המשפחה שלו, בייחוד עם אמו שאסרה עליו להתקרב למשפחה,  הוא לקח את זה קשה עד שהחליט להתאבד. הוא היה בן 18.
אני מכיר כמה הומואים ערבים שרובם בארון. הם עוברים לתל אביב, מתרחקים מהבית אבל בארון, מנסים כמה שיותר להסתיר את עצמם.

ואתה לא פוחד?
עברתי את השלב של לפחד. לא חסרים ריבים עם המשפחה שלי. הפעם האחרונה שראיתי אותם הייתה לפני ארבעה חודשים. זה מאוד קשה לי, בייחוד שאחי הקטן בן 7 מתקשר ואומר שמתגעגע אליי, אבל אני לא יכול להתקרב לאיזור.

לא יכולים להרוג אותך בגלל זה? כי אני לא רוצה שהכתבה תסכן אותך.
כבר עשיתי כל דבר שיכול היה לסכן אותי. עברתי את השלב של לפחד. הייתי בפרוייקט של "סלקום" אהבה ראשונה ושם דיברתי על האהבה הראשונה שלי עם בחור. אחר כך הייתי בערוץ 2 וסיפרתי איך זה להיות הומו במגזר הערבי, דיברתי על הפיגוע בברנוער ועל היציאה שלי מהארון בעקבות זאת.

אינך בקשר עם אף אחד מהמשפחה?
לא. אמא שלי מצד אחד לא רוצה שאהיה מה שאני, הומו, ומצד שני רוצה לראות אותי שוב בבית. עד שעזבתי את הבית בגיל 18, הייתה לי משפחה מהממת שאין כמוה. אבל לא היו לי את החיים שלי, ועכשיו שעזבתי יש לי את החיים שלי אבל אין לי את המשפחה. ואם אחזור לעכו, אז שוב לא יהיו לי החיים שלי.

ואי אפשר שילוב?
צריך לשנות את כל המנטליות הערבית שיש בעכו כדי שאוכל, אין אפשרות אחרת.
בהתחלה הוריי ידעו שאני הומו אבל לא דיברנו על זה, 'אתה כזה ולא צריך שכל העולם יידע על זה'. אבל עם הזמן זה הפך למשהו שמפריע להם.

היכן אתה גר?
אני גר בתל אביב, כרגע עם שותפה. אני אחראי משמרת בסושיה וגם מדגמן בסוכנות חן מודלס. תל אביב מאוד רועשת ושונה מעכו. כל דבר שונה זה מיוחד. אלו לא אותם אנשים, מנטליות ואפילו מזג האויר. מין סוג של חו"ל.

אתה אוהב את החיים פה?
אה… תמיד העדפתי את החיים בעכו, השקט של עכו. אני מעדיף את האנשים והרוח של האנשים שיש בעכו, אבל מעדיף את המנטליות של האנשים שיש בתל אביב.

אתה הולך למסיבות?
אני מפיק מסיבות נוער בשביל הנוער של ברנוער, לגילאי 14-21. כמעט אין ילדים ערבים, מתוך 400 מגיעים אולי שניים.

מה עם הנשים בחברה הערבית?
בעיקרון יש לאישה את כל הזכויות עד שהיא עוברת את הפס של הדת. אישה יכולה לא ללבוש את כיסוי הראש, לצאת מידי פעם לבלות, אבל היא לא יכולה לשכב עם מישהו לפני החתונה, לא יכולה לצאת עם מישהו לפני החתונה, למרות שאצלנו בבית זה שונה לגמרי. לאחותי היה חבר ארבע שנים לפני שהתחתנו, אבל זה יוצא דופן.

מישהי סיפרה לי שאישה בגיל 25 שלא התחתנה נחשבת לזקנה.
כן, היא נחשבת למישהי שמשהו לא בסדר איתה.

ואז מה עושים איתה?
אין כל כך מה לעשות. מנסים כמה שיותר "למכור" אותה, שעל ההגבר הראשון שיציע לה נישואין היא תתחתן, וכמה שיותר מהר.

היא יכולה להגיד לא לנישואין?
יכולה, אבל זה תלוי, עד גיל מסויים. בגיל 25 זה 'תחליטי כבר'. כשהגעתי לתל אביב הכרתי בחורה בת 26 מהצפון, שהוריה רצו שהיא תתחתן והיא סירבה. הם גילו שהיא לסבית ורצו לרצוח אותה. הם רדפו אחריה עד לתל אביב. זה פגע באגו שלהם ובכבוד הערבי. הם לא תפסו אותה. מזל שיש בתל אביב הרבה מוסדות שהיא הייתה יכולה להיכנס אליהם.

אז איך זה להיות לסבית במגזר הערבי?
הכרתי אולי שלוש לסביות ערביות בחיים שלי, והן הכי 'מוכחשות' שיש, כי מילא בן הומו אפשר להסתיר אותו כי הוא יכול להתחתן ולהיות הכי גבר שיש. אבל בחורה שהיא לסבית, בייחוד אם היא קצת 'גברית', זה יכול להיות השיא. במגזר הערבי יכולים לסלוח לזכר אבל יהיה מאוד קשה לסלוח לאישה על אותה 'שטות' או 'טעות' שהיא לסבית. ועוד עכו נחשבת למקום די מפותח מבחינת אנשים ומחשבות. נגיד במשולש, שיותר קרוב לתל אביב, זה בהרבה יותר מסובך. עכו זה מקום מגוון – יש יהודים, מוסלמים ונוצרים, במשולש זה רק מוסלמים. 90% מהמוסלמים שם 'חרדים' – דתיים בצורה קיצונית. זה כמו להיות ילד או ילדה הומו או לסבית בבית חרדי, ואפילו יותר קשה.

 

מה החלום שלך?
למדתי צילום ואני רוצה להצליח בזה. התחלתי לחסוך לציוד לצילום. אני עובד עובד עובד כדי שמתישהו אוכל להתחיל לעבוד בצילום. היה לי חלום שאני אצלם את החתונה של אחותי. אם זה יתגשם זה יהיה השיא.
חלום נוסף שיש לי – שהמילה הומו תפסיק להיות קללה. שההורים שלי יגידו: הבן שלי הומו ואנחנו גאים בזה, וגם אני גאה בכך. ולא רק ההורים שלי. אתמול אחרי ששמעתי על הבחור שהתאבד, פעם ראשונה שבכיתי ככה. אני עובר הרבה דברים בתקופה האחרונה אבל זה היה השיא. ואני אומר לעצמי שאילו הוא היה עדיין חי הוא ואני היינו יכולים לעמוד מול אנשים ולהגיד להם להפסיק להרתע ממי שהוא הומו. זה רק להימשך אחרת אבל זה הכל.

יש לך מסר להעביר?
כששאלו אותי בברנוער תמיד הייתי אומר: צאו מהארון. זה כיף. גם מי שאינו מהקהילה. שייצא מהארון שלו, שישתחרר, אל תהיו חנוקים ותעשו מה שאתם רוצים.
אני מאמין באלוהים אבל כמה שפחות להיקשר לדת זה גם טוב. אלוהים ברא אותנו ככה אבל אמר לנו לשנוא את עצמנו בגלל שיצאנו כך – בתורה יש איסור על משכב זכר וכמעט בכל דת יש איסור על כך.

יש סיכוי שתפגוש בקרוב את המשפחה שלך?
יש סיכוי. לא יודע. אנו מידי פעם במשא ומתן של 'אם תבוא לביקור ליום אחד'. אתמול שלחתי לאמא שלי הודעה על הבחור שהתאבד כי המשפחה שלו שנאה אותו כי הוא הומו. היא שלחה לי הודעה שאף פעם לא ישנאו אותי, ושאני צריך קצת לשנות את הגישה שלי. לא הבנתי למה היא התכוונה והיא הסבירה שהיא התכוונה לכך שלהיות הומו זו לא הגישה הנכונה בחיים.
אולי אגיע לשם ליום אחד, אבל לא בקרוב. אני חושב שאני צריך לתת לעניינים להרגע קצת.

הראיון העציב אותי ורציתי לסיים אותו בתקווה. אז שאלתי את כאראם:
מה משמח אותך?
שהנה אני כאן. למדתי את מה שרציתי ללמוד – צילום. אני עובד בדברים שאני אוהב ולאט לאט אני מצליח, בונה לי כאן חברויות עם מלא אנשים וזה משמח. מה שבאמת משמח אותי זה שאני חי את מה ומי שאני באמת.
כשהייתי קטן אמי סיפרה לי סוג של אגדה שפיטר פן התבגר ולא יכול היה לעוף שוב. שאלו אותו מה הדבר האחד שישמח אותו ויגרום לו לעוף שוב, ואז הוא חשב על זה הרבה ואחרי יומיים אמר: להיות אבא.
מגיל 8 רציתי להיות אבא. אבא מיוחד שהוא גאה בעצמו. אפשר לעשות את זה בימנו, וזה יהיה מאוד מיוחד כשאעשה זאת. אנשים יכולה להגיד 'כולה בן 19 מה הוא יכול לחשוב?' אבל זה משהו שאני מאוד רוצה. אני עצמאי ומסתדר טוב, ועכשיו אני רוצה את זה. עברתי הרבה דברים בלי עזרת המשפחה ואני חושב שיש לי את היכולת להיות אבא כבר עכשיו.

חגית רימון

hrimon@gmail.com