מתנות קטנות – הדרך להצלחה של הפזמונאי המוכשר נועם חורב ומה שקרה מתחת לפני השטח

מתנות קטנות – הדרך להצלחה של הפזמונאי המוכשר נועם חורב, כולל 3 טיפים להצלחה

נעם חורב (נולד ב-23 בנובמבר 1983) הוא כותב ופזמונאי ישראלי, זוכה פרסי אקו"ם. הוא כתב להיטים גדולים למיטב אמני ישראל ביניהם: אייל גולן, ריטה, מירי מסיקה, הראל סקעת, שירי מימון ועוד. בסרטון הזה מדבר נעם על ילדותו, החלום שלו והדרך שלו להצלחה, כולל טיפים להצלחה

,

 

סרטון נפלא של לואיז היי עם המלצות לחיים טובים יותר, אהבה והצלחה – מומלץ

 

יונה וולך היפנטה אותי

ביליתי את השבת עם יונה וולך והרגשתי פספוס

מאת: חגית רימון

צפיתי בסרט הדוקומנטרי שערך יאיר קדר על יונה וולך – "שבעת הסלילים של יונה וולך" ופשוט נשאבתי לצפות בה עוד ועוד ולחפש סרטונים נוספים עליה.

במהלך השנים כמובן ששמעתי על המשוררת יונה וולך, על הפרובוקטיביות שלה ועל דמותה הצבעונית והמפתה גברים וגם נשים, אבל היום לראשונה צפיתי בסרט עליה, ולגמרי הוקסמתי ממנה.

כמה אומץ וייחודיות היו לה, ובייחוד כשהמדובר בתקופת יצירתי שהייתה לפני למעלה מ- 40 שנים! היא לגמרי הייתה אישה פורצת דרך ויוצאת דופן, וכמו כן הייתה מסורה לכתיבה שלה. מעניין איך הצליחה להתפרנס רק כמשוררת, או שמא עבדה בעבודות נוספות.

היא הייתה אישה מאוד חכמה, והיא דיברה על נושאים שלגמרי הקדימו את זמנם ורק בשנים האחרונות צוברים תאוצה, כמו למשל בנושא תודעה, אלוהים, מיניות, הפלקסיבליות של המגדר – התזוזה בין גבר לאישה לגבריות ונשיות תוך פריצת הגבולות המקובעים.

שמעתי אותה בקטעי הוידאו מדברת, וזה נראה שהייתה מחוברת ליידע גבוה ונתנה למידע לזרום דרכה.

בסוף הסרט, כשסיפרו על מחלתה ומותה בגיל 41, בכיתי, כאילו הכרתי אותה. ובמהלך הסרט נכבשתי על ידה והרגשתי פספוס שלא הכרתיה. היא כל כך יפה ומיוחדת, עם עצמות לחיים גבוהות ומראה מיוחד. יש לה כריזמה כל כך גדולה, ואנשים היו מרותקים למה שהיא אמרה. ניתן לראות שהיא דיברה מתוך השראה, מתוך חיבור גבוה ליידע שהגיע אליה. היא סיפרה על עצמה שהייתה חרוצה בכתיבה, וכל הזמן כתבה. קראתי את הביוגרפיה של המשוררת הנפלאה ויסלבה שימבורסקה, ושם נכתב שההספק השירתי שלה היה די דליל, והנה וולך שלנו היא לגמרי כמעיין המתגבר, וכמעט כל שיר שלה גורם להתפעם מהיצירתיות שלה ומהאומץ שלה להיות כל כך חשופה, דבר שרובינו מתביישים לעשות, גם ארבעים שנים אחרי התקופה שבה יצרה.

באחד הסרטים שצפיתי היא אומרת משפט חזק ונכון: "הפחד הכי בסיסי שיש לנו הוא הפחד האחד מהשני".

אם יש לכם הערות על הסרטים, היכרות שהייתה לכם עימה או כל דבר אחר לגביה – מוזמנים לכתוב.

הנה סרטו של יאיר קדר, שגרם לי להיות מרותקת לדמותה של יונה וולך

לאחר שצפיתי בסרט, צפיתי בראיון המלא עם יונה וולך בתוכנית "בשעה טובה"

 

 

יונה וולך בערוץ 1, 1985 – פורסם בפייסבוק

 

הנה מספר עובדות על חייה של המשוררת – לקוח מויקיפדיה

יונה וולך (10 ביוני 1944 – 29 בספטמבר 1985) הייתה משוררת ישראלית בולטת בהשפעתה ובייחודה.

תולדות חייה

יונה וולך נולדה בכפר אונו (לימים קריית אונו) בשנת 1944 למיכאל ואסתר וולך, שעלו מבסרביה, והיו ממייסדי הכפר. מיכאל וולך נהרג במלחמת העצמאות, וכך גדלה וולך (ונפטרה) ברחוב הקרוי על שם אביה. אחותה היחידה, נירה, נולדה בשנת 1938.

"משמעת חברתית הייתה עבור וולך ככלוב לציפור דרור. היא הייתה נערה סוערת וחסרת מנוח, בוגרת מכפי גילה ובעלת נטייה למרדנות ואקסהיביציוניזם. היא סירבה להתנהג על פי המוסכמות המגדריות באותה תקופה ואימצה לעצמה התנהגויות שנחשבו אז לגבריות, ולפיכך גם חריגות לנערה. למשל, היא קראה בשקיקה את מערבוני קרל מאי, עישנה סיגריות בשרשרת, התהלכה יחפה, לבשה מכנסי ג'ינס גבריים, חולצה פרומת כפתורים, כובע מצחייה ושיער מפוזר ומרושל. הממסד החינוכי התקשה להתמודד אתה והיא סולקה מתיכון חדש בסוף הכיתה השישית. סמוך לסילוקה נכנסה להריון ועברה הפלה ראשונה. בקיץ 1961, בגיל 17, החלה ללמוד במכון אבני לאמנות הציור והפיסול בתל אביב, מוסד שאהבה ושהגביר בה את דחף היצירה הלירית."

המשורר מקסים גילן הכיר את שיריה לעורך גבריאל מוקד, ובשנת 1964 פרסם את שיריה לראשונה בכתב העת "עכשיו". לאחר מכן, באותה שנה, פרסם גילן את שיריה בכתב העת האוונגרדי "קילטרטן". החל מ-1972 הייתה מקורבת לכתב העת "סימן קריאה" ולעורכו, מנחם פרי, שהוציא לאור שניים מספריה ואת המבחר תת הכרה נפתחת כמו מניפה שראה אור לאחר מותה. וולך הייתה ממייסדי כתב העת פשיטא, שביקש להכניס אל השירה את השפה היומיומית.

בשנות השישים, שבהן התגברו בחברה הישראלית מגמות מתירנות וליברליות בכל הנוגע למין ושימוש בסמים, הייתה וולך דוגמה נועזת ויוצאת דופן, נועזות שבאה לידי ביטוי גם בשירתה, המביעה חילופי מגדר וזהות מינית. בגיל 21 התאשפזה וולך מרצון בבית החולים הפסיכיאטרי בשכונת טלביה הירושלמית, שם טופלה בין השאר בסם הפסיכדלי LSD, כפי שהיה מקובל בטיפול הפסיכיאטרי בשנות השישים. את חוויותיה תיארה בשיריה, בהם השיר "אם תלך למסע אל אס די".

בשנות העשרים והשלושים לחייה התגוררה וולך בתל אביב, בין השאר בבית בסביבות רחוב בן-יהודה פינת רחוב גורדון. בשנותיה האחרונות חזרה וולך לגור עם אמה אסתר, אותה סעדה נפשית ופיזית כמעט עד יום מותה (אמהּ נפטרה כ-10 שבועות לפניה). כ-4 שנים לפני מותה התגוררה יחד עם בן זוגה, המוזיקאי יובל ריבלין. ב-1981 התגלתה אצל וולך מחלת סרטן השד, שממנה נפטרה כ-4 שנים אחר כך, כשהיא בת 41. ריבלין נשאר איתה וסעד אותה עד יומה האחרון. וולך נקברה בבית העלמין חולון.

שירתה

וולך עסקה בנושאים חדשים חסרי קשר לזמן, למקום, לתרבות ולסביבה, ובנושאים מנותקי קונטקסט תרבותי, בניגוד לשירה המקובלת, ולמשוררים שיצרו באותה העת, ואת אלו שילבה עם "שפת הרחוב" ולעיתים גם במילים גסות "אנטי-פואטיות". בשורותיה, איגדה בדרכה הייחודית את הארכאי עם החדשני. הקרע והַיַּתְמוּת היוו סימן היכר ומגדיר בזהותה ובידידותה עם יוצרים אחרים, כגון מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ. וולך עסקה כביכול ב"טפל" התרבותי המקומי ש"לא נגע לאף אחד" אך היה זה קולו האישי של הפרט בחברה הישראלית, ובמובן האוניברסלי, במה שמוגדר כחברה הבורגנית-קפיטליסטית המתהווה.

וולך ידועה לציבור הרחב בזכות שימושה הנועז בארוטיות בשירה העברית המודרנית. שיריה המוקדמים עסקו במיניות, בבדידות, בפחד, במוות ובשיגעון. שיריה המאוחרים עסקו בהכרה, בגוף ונפש, בזהות וריבוי זהויות, בפאראפסיכולוגיה, בפמיניזם, בחולי, ובמוות חווייתי. חדשנותה הביאה לה תהילה והכרה, ובעיקר קהל קוראים רחב, מעבר למעגל קוראי השירה הרגילים בעלי הטקסט היותר מאופק ועדין.

החוויות האינטימיות מצאו את חזית הבמה בכתיבתה, בעת בה מעטים עשו כך: עיסוק גלוי במין, תחושת חוסר שייכות האדם למינו וכפיית החברה לתפקוד חברתי תלוי מין, החוויה והדיכוי הנשי, פחד עצמי, הפחד מהמוות, העניין בשיגעון ובאיבוד הדעת, תחושת השונות והזרות מן הכלל, דיכוי הפרט כהוויה חברתית הכרחית של חיים בחברה, הצורך בריבוי פנים וזהויות כצורך קיומי לשם הישרדות בחברה הפוסט-מודרנית (שהחלה מתהווה אז), תכנים אלו נראים כיום מובנים מאליהם בשירה העברית, ויש האומרים שתכנים אלו נלקחים כמובן מאליו בין השאר בזכות שיריה. נושא נוסף הזוכה לעיסוק רב בשירתה של יונה וולך מתחילת כתיבתה ועד סופה, הוא חווית הקורבנות, על כלל כל היבטיה.

ב-1982 התפרסם בכתב העת הספרותי "עיתון 77" שירה של וולך, "תפילין", ועורר סערה ציבורית עזה, עקב נושאו, התפילין, תשמיש קדושה חשוב ביהדות, המוזכר בשיר בהקשר מיני פרובוקטיבי. סגנית שר החינוך והתרבות, מרים גלזר-תעסה, כינתה את המשוררת "מופרעת" וכן: "בהמה מיוחמת (…) הייתי שמה אותה בפינה". המשוררת החרדית זלדה, שהייתה מיודדת עם וולך ואף הופיעה עמה בצוותא בערבי הקראת שירה, ניתקה את הקשר עמה בעקבות פרסום השיר.

שלושת הנושאים: הקיום, המיניות והנפש, מעורבבים ומהופכים בכוונת מכוון בשירתה של וולך, בין השאר באמצעים הצורניים הפואטיים שמתפקידם למסור את האמירה המהותית שברצונה למסור; וולך מראה או טוענת שאין משמעות לחלוקות או לתיוגים המקובלים בעיניה, או בעיניה כאמן שנאמן אל "האני" שלו שאינו נכון לוותר על עצמיותו גם כאשר היא נוגדת את המוסכמות או את המוסר המקובל. אולם קווי המתאר של שירתה מורכבים מדבר והיפוכו, עד כדי איפוס המשמעות כמצב תודעה שאין מנוס ממנו. היא מתארת פראות מינית והתרת כל רסן או מעצור תרבותי, בדרך לסיפוק התשוקה. אולם יחד עם החושניות המינית, מופיע האיון או הריקון של המין מערכו או תועלתו כאמצעי להנאה. וכל זאת, כמקרה פרטי או דוגמה של חווית הריקון וה"למעלה מזה" בכלל שירתה. בשני הקצוות, התשוקה והדיכאון, היא ניצבת כמעידה על חוויותיה האישיות, שהיו ידועות למיליה הספרותי שהופקד על התקבלות שירתה, עורכי כתבי עת ספרותיים ועמיתים בחוג הקרוב אליה.

מקצת שיריה של וולך תורגמו לשפות זרות כגון: אנגלית, איטלקית ויידיש. אנתולוגיה נרחבת של שיריה ראתה אור באספרנטו.

 

מה גורם לאישה צעירה בת 41, נשואה, ואמא לשלושה ילדים קטנים להחליט החלטה שתציל חיים של מישהו אחר?

מה גורם לאישה צעירה בת 41, נשואה, קרייריסטית ואמא לשלושה ילדים קטנים לקום בוקר אחד ולהחליט החלטה שתציל חיים של מישהו אחר?

מאיה ארטן ויסמן – תרמה כליה והצילה חייםמאת: רויטל מורדי

מה גורם לאישה צעירה בת 41, נשואה, קרייריסטית ואימא לשלושה ילדים קטנים לקום בוקר אחד ולהחליט החלטה שתציל חיים של מישהו אחר?

את השאלה הזו שאלתי את מאיה ארטל ויסמן מקיבוץ ניר דוד, שבעמק המעיינות, ושבדיוק היום לפני שלושה חודשים נפרדה מכלייתה לשלום כדי להציל את חייו של גבר אחר.

הגבר הזה הוא במקרה בן זוגה של חברה טובה של בעלה. המשפחות מכירות שנים. הילדים משחקים יחדיו בסופי שבוע.

על כן מאיה ידעה שהיא לא יכולה לעמוד מן הצד באדישות." את מבינה", היא אומרת לי בשיא הטבעיות, "רוב החיים אנו יושבים על הגדר ולא מקריבים את חיינו בשביל האחר. אצלי ההזדמנות לעזור דפקה בדלת".

אני שואלת אותה אם כאמא לא היו לה חששות שביום מן הימים אולי חלילה ילדיה יזדקקו לכליה והיא לא תוכל לתת להם. "קודם כל, אין שום ערובה שבין קרובי משפחה תהיה התאמה, דבר נוסף –  הקרובים מדרגה ראשונה עולים לראש התור של הממתינים באופן אוטומטי אם נוצר מקרה שחייבים תרומה".

איך בעלך ערן הגיב כשחזרו בדיקות ההתאמה?

"מצד אחד הוא שמח שאנו יכולים לעזור, מצד שני הוא חשש ודאג לי וכמובן הבין שהוא צריך להתמודד לבד גם שלושה ילדים קטנים בבית בימים שאני בבית חולים".

האם היחסים בין הנתרם ואשתו לבינכם נעשו קרובים יותר מאז התרומה?

"אין ספק שנותרנו חברים טובים ואף הפכנו לסוג של משפחה. יש תחושה של אסירות תודה, אבל אני ביקשתי שהקשר לא ינהל אותנו. בוודאי שעל מנת להקליל את האווירה יש המון הומור ולא מעט בדיחות שחורות. אנו באופן טבעי מרגישים קרובים יותר".

האם בעינייך נשים תורמות שונות מגברים תורמים?

"כנראה מעצם זה שאנו נשים ואנו עוברות לידות, אנו חזקות יותר נפשית. אני דיברתי גם עם גברים שעשו זאת ואם נשותיהם שגרסו שההחלמה קשה, בפועל חזרתי לעצמי די מהר, מצד שני גם ילדתי שלוש לידות ללא אפידורל, אז הכול יחסי".

הסיפור שלך ללא ספק מעורר השראה, האם כבר פנו אלייך אנשים שרצו להתייעץ איתך על התהליך?

"אכן. העמק הוא מקום קטן והעניין סביב היה רב. צריך להבין שיותר מ-10 אנשים מהעמק כבר עשו זאת לפניי- עובדה שדי מנרמלת את השיח סביב הנושא, ובכל זאת עברו רק שלושה חודשים מהתרומה, כך שעדיין מתעניינים ושואלים שאלות גם בסביבת העבודה, ואני יותר משמחה לענות ולשפוך אור על הנושא".

מאיה היא אחת מיותר מ- 780 תורמי כליה שתרמו באמצעות עמותת "מתנת חיים" שמגייסת ומלווה מתנדבים בריאים שתורמים כליה לחולים הזקוקים להשתלה. ג'ודי סינגר, סמנכ"לית הארגון, ציינה שהתרומה של מאיה חשובה במיוחד כי הרוב הגדול של תורמי הכליה עד היום באים מהמגזרים הדתיים. "אנחנו מעוניינים מאד להרחיב את בסיס תורמי הכליה ובחודשים האחרונים התחלנו קמפיין להעלאת מודעות בציבור הכללי. בנוסף, ברגע שאנשים מכירים תורמי כליה באופן אישי, כמו מאיה בעמק המעיינות, אז הנושא נראה אחרת והרבה יותר אפשרי."

 

למידע נוסף: עמותת מתנת חיים  https://info.kilya.org.il/

 

אופירה וברקוביץ – רוני מאנה מדבר על ביבי ושרה. איפה האמת והיכן הבדיה?

אופירה וברקוביץ – רוני מאנה מדבר על ביבי ושרה

חגית רימון, אתר אישה

"לא רציתי לבוא, אבל ראיתי את כל הבכיינות של הגברת נתניהו וכל הכיסוי תחת שעושים כלפיה." אומר רוני מאנה בתחילת הראיון אצל אופירה וברקוביץ.

לטענת רוני מאנה, שרה נתניהו הייתה צריכה להתנצל בפני ליליאן פרץ (עוזרת הבית שהגישה תביעה נגד משפחת נתניהו והתיק נסגר בפשרה).

לטענתו – שרה נתניהו התעללה בגב' פרץ, כולל שיגור קללות באופן תדיר.

אז אני שואלת – אם שמעת או ידעת על קללות והתעללות – מדוע לא עשית כלום בנושא? ועוד כשהיית קרוב כל כך למשפחת נתניהו.

לדבריו – "כל מי שנגע בה, לאורך כל הדרך – היא התעללה בהם, ברמות שאי אפשר אפילו לתאר אותן."

"אני חשבתי ששרה נתניהו, אחרי שנתתי להם את החיים שלי" מוסיף מאנה, "תתנצל על זה שהחברים שלי היו קונים לו חליפות ב- 5000 דולר… אולי היא הייתה אומרת סליחה לזה שקנה חולצות יקרות לבעלה… אולי היא הייתה מתנצלת בפני הנהגים שלי, שבשניים מהם היא התעללה."

רגע… שנייה… כמה שאלות – למה קניתם לנתניהו בגדים יקרים? מישהו הכריח אתכם? מישהו שם לכם אקדח על הרקה?

ואם "נתת" לשרה נתניהו נהג, שבו לטענתך היא התעללה… מדוע נתת לה נהג נוסף?? למה לא אמרת לה פשוט שהיא מתעללת בנהגים ובעוזרת ואינך מוכן לשתף פעולה? ככה פשוט!!

נניח שאתם יודעים שמישהו קרוב לכם מתעלל בכל מיני אנשים – האם תעמדו מן הצד ולא תעשו כלום?? אני מקווה שזה לא יקרה. שיש לכם מוסר. וטוב לב. ואומץ לפעול. ואם הוא ממשיך בהתנהגותו הנלוזה כלפי סביבתו – בטח תפסיקו להיות חברים שלו, לא?

אבל בעצם, רבים מאיתנו שותקים כשמדובר בהתעללות באנשים אחרים. לפעמים אנחנו מוכנים לשתוק, לסתום, לעצום עיניים, תוך ידיעה שמתרחשים דברים קשים כלפי אנשים אחרים. עובדה היא שכל כך הרבה פעמים שכנים של אישה מוכה אמרו שאכן שמעו צעקות מידי פעם, אבל לא עשו כלום ואפילו לא הזעיקו משטרה…

נכון, זה מאוד נחמד לזכות ב"הילה" של להיות חבר של ראש הממשלה ושל רעייתו, כנראה שגם אם זה אומר לסתום את הפה כשמתרחשים דברים נגד אנשים אחרים.

לא, אני לא אבקר את רוני מאנה. אבל בעצם כן – איפה היית כשכל זה קרה? ולמה החברות עם בני הזוג נתניהו הייתה כל כך חשובה לך, אם אתה מתאר אותם כאנשים שמתעללים באחרים, כנצלנים ומניפולטיבים?

לטענת רוני מאנה, בעקבות אירוע שקרה, נתן אשל ניסה לתפור לו תיק במס הכנסה.

אופירה מתלהבת, ורוני מאנה ממשיך: "הם זוג קמצנים, אכלו אצלי, לא אצלי בבית, בטורקיז, בסיטארה, מעולם לא שילמו אגורה, אני שקניתי בגדים לילדים שלה, אין בעיה עשיתי את זה באהבה…"

"הם קמצנים ברמה חולנית." מוסיף מאנה.

"יש להם כסף?" שואל ברקוביץ.

"יש להם 50 מליון שקל." משיב מאנה. "אני קניתי לה זוג עגילים וצמיד, והיא צעקה עליי – מה, אתה קמצן? אתה לא יכול לקנות לי גם את זה?"

"עכשיו בוא נגיד על הסוג של ההתעללות" – מתלהב מאנה. "כל מי שעבד אצלה, לאורך כל הדרך ואני יודע, אם שלחתי לה מתקן מזגן אחרי שההוא ברח, אם שלחתי לה מישהו שהיה צריך לתקן את הנזילה… אני שלחתי ואני מימנתי."

כל מה שקרה בביביטורס זה ארגון פשע… הלואי ויתבעו אותי דיבה. יש לי גם דברים שלא אמרתי עדיין… מוסיף מאנה.

אגב, יאיר נתניהו הצהיר בדף הפיסבוק שלו שבכוונת משפחת נתניהו להגיש תביעת דיבה נגד רוני מאנה. האם לדעתכם זה יקרה? אם כן, יהיה כאן "שמח".

"הפסדתי כמעט מאה מליון בגלל שתפרו לי את התיק במס הכנסה…" – האם לדעתכם זה הגיוני?

"אמרתי לביבי, אני נתתי לך את האנשים שלי… את החיים שלי… תשמע טוב טוב, החיים זה כמו סופרמרקט. בסוף כולם מגיעים לקופה. אם מישהו ייגע בשערה משערותיי, אני לא אשתוק."

מה אנו למדים מזה? שמאנה, לטענתו – נתן, שילם, עשה למען הנתניהו'ס, הוציא הרבה מכיסו, אבל מה שעניין אותו זה שלא ייגעו בשערה משערות ראשו. לא משנה שפגעו לטענתו בעוזרת הבית וקיללו אותה ולא משנה שפגעו באיש המזגנים ובאינסטלטור ששלח ובעובדים נוספים, מה שמשנה זה לשמור על "החברות". עם שורוק.

ובאיזו חברות מדובר?? נראה לכם שזה קשר חברי מה שקורה כאן? שצד אחד, לטענתו, נותן ונותן ונותן וצד אחר מקבל ומקבל ומקבל…? משהו כאן לא הגיוני בכלל. צד אחד מתואר כנהנה ומקבל וצד אחר מתואר רק כמקבל וכקורבן. אבל לכו תדעו. לפעמים המציאות עולה על הדמיון.

"כל מי שעבד איתם… נהיה עבריין". אומר מאנה ונותן דוגמאות.

רוני מאנה פונה למצלמה ואומר – "בנט… איילת שקד… הרי את יודעת שהיא מטורפת. את יודעת שהיא לא נורמלית. למה אתם לא מדברים? איפה כל השרים וחברי הכנסת שבחדרי חדרים באים ומספרים לנו את כל הסיפורים? הם יודעים. אי אפשר למנות מישהו אצל ביבי, אם זה לא עובר ראיון אצלה."

וואאוו… כנראה שדברים מסריחים קורים כאן. מצד אחד, אם גברת נתניהו כל כך מגעילה ורעה ולטענת מאנה  "מטורפת", מדוע התחנף אליה ורכש לה תכשיטים?? מה, הוא המאהב שלה? אני לא שמעתי על גברים שרוכשים תכשיטים לנשים של חברים שלהם. אבל בעצם, איני מכירה אנשים עשירים. אולי זה הנוהג אצלם.

מצד שני, כל ריבוי התלונות והמענות שיש לאנשים רבים כלפי שרה נתניהו, כנראה שיש דברים בגו. איך אומרים? אין עשן בלי אש. לפני כמה שנים שוחחתי עם אישה שעבדה בבית ראש הממשלה, והיא אישרה את הדברים שאמרו על גברת נתניהו.

אני מודה שבמהלך הראיונות של שרה נתניהו בתקשורת, אני אומרת לעצמי שלא יכול להיות שהיא כמו שמתארים אותה. כי זה נשמע לי טו מאצ'. טוב, לי בכלל קשה להאמין שאנשים מסוגלים להיות רעים ופוגעניים כלפי אנשים אחרים.

מאנה פותח חזית נוספת ואומר בראיון: "אתה יודע שהם גזעניים? … אתה יודע שהוא אמר לי: אני עובד מהרגש לספרדים, אני עובד להם על הרגש… הוא שונא ספרדים".

אוקיי, לא התרשמתי מהמשפט הזה. דבר ראשון – איך מאנה הגיב כששמע את המשפט הזה? הוא לא מפרט. דבר שני, למה ניתן ללמוד מהמשפט הזה על שנאה לספרדים? אכן, גם לדעתי, ה"ספרדים" פועלים יותר מהרגש.

לטענת מאנה, שרה אמרה על המרוקאיות – "כולן צריכות להיות פועלות נקיון." אני בספק שאכן שרה אמרה משפט כזה, ואולי המשפט יצא מהקשרו. ואם היא כן אמרה? אכן זהו משפט גזעני. ואיך השבת לך מר מאנה על המשפט הזה? גברת נתניהו כמובן מוזמנת להגיב למערכת אתר אישה כדי לשפוך אור על העובדות.

רוני מאנה ממשיך ומדבר על שטיפת המוח שביבי עושה נגד שלושת הרמטכ"לים מ-כחול לבן. אכן, ישנה הסתה נגדם, כאילו הם "שמאלנים" ו"חלשים". בכך הוא צודק. כבר שנים שמלמדים אותנו שרק הימין יוכל לשמור על המדינה שלנו, ושהשמאל הוא חלש ולא מסוגל לכלום. אכן יש כאן שטיפת מוח.

בכל אופן – למי אתם מאמינים? אני מניחה שהאמת, כמו בפעמים רבות אחרות, נמצאת אי שם באמצע.

הנה הראיון – אופירה וברקוביץ – רוני מאנה מדבר על ביבי ושרה נתניהו

 

 

 

מירי וורצל התגברה על שני סוגי סרטן, גמגום ודכאון, וזה המסר שלה

מירי וורצל, בת 62, עורכת דין המתמחה ברשלנות רפואית, התגברה על שני סוגי סרטן (אחד מתוכם סרטן שד), גמגום ודכאון, התמודדה עם מותו של בעלה שהותיר אותה אלמנה צעירה יחסית, ולמרות כל אלו פצחה בחיים מלאי עשייה ועניין (טיולי תרמילאים, סקי, צלילות – כל אלו תחביבים שפתחה לראשונה אחרי שנות החמישים לחייה) ועתה מפרסמת ספר ביכורים ששמו: "תאמינו או לא."

תאמינו או לא. ספר חדש
תאמינו או לא. ספר חדש

על מה הספר?

"הספר  הוא מותחן, סוחף ורומנטי עם סוף טוב, כזה טוב, שאתה לא מפסיק לחייך כל השבוע.  מפגש בין שתי דמויות, משני קצות הסקלה החברתית, היא הכי למטה, הוא הכי למעלה. מפגש מקרי מחבר  ביניהם, ובעל כורחו, הבחור, מיקי, עורך דין יפה תואר, מוצא עצמו מסייע לזוהר, כלבויניקית במשרד שבו עבד עד לפני שנה קודם לכן, לפענח סוד אפל מן העבר, אשר מאיים על חייה יותר מפעם אחת.. הסיפור מסופר בצורה של רשומון, בשני קולות, פרק מפי הגיבורה ופרק מפי הגיבור. כל אחד בשפה שלו ומנקודת הראות שלו. ספר טיסה וחופשה קלאסי. מתחילים בנתב"ג ולא עוצמים עין כל הלילה…"

איזו ילדות הייתה לך?

רגילה. אבא אימא, שלושה ילדים, אני הצעירה. אמי הייתה אישה מאד אינטליגנטית, רכשה ידע רב באופן אוטודידקטי, אבל אף פעם לא עבדה, הייתה מתוסכלת, מה שלא הבטיח אווירה עליזה באופן מיוחד בבית. אבי היה שקוע בענייניו, בקריירה ובעשייה ציבורית. הורי היו הורים טובים לפי אמות המידה של שנות החמישים, שישים, שנות ילדותי. היה עולם של מבוגרים ועולם של ילדים שלא התערבבו. אימי ואני לא היינו "חברות" כמו שאני עם ילדי (בהקפדה תמידית על מציאת האיזון הנכון, כול השנים, בין חברות לצורך להוות עוגן ומקור לביטחון). אולי זה לא נשמע טוב, אבל מהורי למדתי מה לא לעשות.

הורי היו דתיים. לא חרדים, יותר שומרי מצוות, אבל הקפידו על כשרות,  שבת,  חגים. אני לא הסתדרתי עם המסגרת הזאת. בשלב די מוקדם, כשעמדתי על דעתי, כל העסק הדתי הזה לא נראה לי, אבל מרדתי ממש בשישית, כאשר הכרתי  נער חילוני. התחלנו לצאת, עד היום אני זוכרת את הפעם הראשונה שנכנסתי למכונית בשבת. חיכיתי לברק שיכה אותי, אבל הוא לא הגיע.

הדרמה התרחשה פעמיים.

פעם אחת כאשר בסוף יסודי כל המקובלות (בית ספר דתי, עם הפרדה ) הלכו לתיכון חילוני, וגם אני רציתי. הורי התנגדו, רציתי מאד, אבל לא עזר לי.

פעם שנייה הייתה יותר דרמטית. הורי לא רצו שאתגייס. אחותי הגדולה לא שירתה, ואני רציתי מאד. הם ניצחו, והלכתי לשנת שירות בבית חולים שיבא, שהייתה השנה האיומה בחיי.

לדרמות האלו יש משמעות עומק, נוספת, שאליה נגיע להלן…

הגמגום, או דלתות מסתובבות, או הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

כשהייתי כבת שנתיים הורי נסעו לטיול בין יומיים ואני נשארתי עם אחי ואחותי הבוגרים שהיו אמורים שלא ללכת לבית הספר אלא להיות אתי. עד כאן הכול טוב. בבוקר היום השני הגיעה דודה, שלא הכרתי, שהתבקשה להעיף מבט לראות שהכול תקין, ראתה שהכול יופי, ואז אמרה לאחי ואחותי,  למה שתפסידו עוד יום לימודים? לכו לבית הספר ואני אשאר עם מירלה.

כשהורי שבו בערב מצאו ילדה מגמגמת. זה מה שסופר לי.

לא צריך להיות פסיכולוג גדול. יום אחד נעלמים אבא ואימא, יום למחרת נעלמים האח והאחות, ואני נשארת עם אדם זר, לא מוכר, קודר עם פרצוף  חמוץ, ככה סיפרו לי. מה היה שם איש לא יודע, אבל לרוע המזל כל זה קרה בגיל שבו הדיבור מתפתח, וכל טראומה עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך. משהו נפגע במנגנון ללא תקנה.

דווקא בקטע הזה אין לי כל כעס על הורי. לנסוע לטיול בן יומיים ולהשאיר ילד עם אחים בוגרים זה הגיוני ואחראי. רק שאיש לא העלה בדעתו שהדלת תסתובב, והדודה שתיכנס תהיה מלאת כוונות טובות שיובילו לגיהינום.

במקרה או שלא, מוטיב הדלתות המסתובבות מאד דומיננטי בספר.

כל ימי הגמגום  ניהל אותי. כילדה סבלתי מאד. הייתי תלמידה טובה, אך לא השתתפתי בשיעורים. המורים התבקשו על ידי אמי, ממנה בקשתי לעשות זאת, שלא לשאול אותי שאלות, כדי שלא להביך אותי.

על התיכון החילוני אליו מאד רציתי ללכת ויתרתי, כי בסופו של דבר הפחד מפני אנשים חדשים, ברובם, שלא מכירים אותי ואת הגמגום שלי,  הכריע אותי. כמובן שאילו הורי היו תומכים בי הראיה הייתה שונה, אבל גם להתעמת עם ההורים וגם לחשוש ממקום חדש היה יותר מדי עבורי.  אותו דבר קרה גם עם הצבא. התנגדות ההורים בצירוף הפחד ממקום חדש הכניעו אותי.

על הגמגום התגברתי בזכות בעלי, שלומי.

לא סתם אחד ממשפטי המפתח בספר  אומר שכל אדם צריך שני דברים בחיים. שיאהבו אותו ושיאמינו בו.

לי היה בעל שיישם את שני המוטיבים הנ"ל.

באחת מפגישותינו הראשונות נתקעתי עם מילה, ואז שאלתי אותו, תגיד לי, "הדבר הזה" לא מפריע לך?

תשובתו המכוננת הייתה, כל עוד יש לך מה להגיד, ויש לך, זה לא משנה איך את אומרת את זה.

זה עשה את העבודה.

כשהכרנו הייתי כבר עורכת דין, אבל בחרתי במסלול משעמם בבנק, במקום ללכת לליטיגציה המסעירה יותר. מלכתחילה הלכתי למשפטים בידיעה שלא אופיע בבתי משפט, אלא אלך למסלול אפור יותר.

עם הזמן, עם התמיכה ועם האהבה, הביטחון צמח. עזבתי את הבנק, התחלתי להופיע בבתי משפט, והרבה, והפכתי לפטפטנית שאי אפשר לסתום לה את הפה.

אל פסגת הניצחון הגעתי לפני שש שנים. ועל כך להלן, עוד מעט, בפרק הדיכאון.

אופטימיות היא שם המשחק

החיים עשו אותי אופטימית.

מה זה אופטימיות? האמונה שיהיה טוב, והאמונה שיהיה בך הכוח להתגבר על כל מכשול.

כשאני בוחנת אחורה את חיי. מאיפה התחלתי ולאן הגעתי, אני יודעת  שיש בי את הכוחות האלה.

התגברתי על גמגום, התגברתי על שני סרטנים, התגברתי על דיכאון שפרץ בשל תרופה למניעת הישנות (הסרטן השני) שניתנה בלא הנחיות מתאימות וגרמה לי לבלגן גדול במוח (תופעת לוואי של התרופה, טמוקסיפן), והתגברתי על אובדן פתאומי של בעלי מדום לב, לפני שלוש וחצי שנים, בסיום טיול בהרי הכרמל, עם חברים.

קמנו משבעה ואני ידעתי שעומדות בפני שתי אופציות. להתרסק, או לזכור שיש לי שני ילדים ואני צריכה להמשיך .

בחרתי בחיים.

נוסף לאבדן, השמיים שנופלים על הראש, מצאתי עצמי מול הר חובות ענק במשרד הפרסום ששלומי ניהל, "קמפיין". חובות שידעתי על קיומם, שלומי שיתף אותי, אבל גם הוא לא ידע עד כמה הם גדולים. עד שעסק נעצר אף פעם אתה לא יודע מה באמת קורה במצבת הכספים. כל השנים המשרד שגשג ופרנס אותנו ברווחה. המשבר הכלכלי הגלובלי ב2008 וחדירת האינטרנט גרמו למחיקת משרדי פרסום רבים, ביניהם קמפיין. אמנם המשרד היה בנוי במתכונת חברה, ששלומי היה בעל המניות היחיד, אבל בחרתי שלא לחמוק בחסות האישיות הנפרדת של החברה אלא לסלק את כל החובות. שפכתי את כל חסכונותינו, נטלתי הלוואות, ושמו הטוב של שלומי נותר ללא רבב, כפי שהיה כל השנים.

 הסרטנים

ב2008 התגלה הסרטן הראשון, הוצ'קינס, וב2011 השני, שד.

בשני המקרים הייתי בת מזל, הגידול התגלה בשלב מוקדם, כך שסיכויי ההחלמה היו גבוהים מלכתחילה.

בסרטן הראשון עברתי כימותרפיה והקרנות, ובשני ניתוח וכימותרפיה. הקרנות כבר לא יכולתי לקבל, הגוף קיבל את מלוא המנה בפעם הקודמת, לכן נאלצתי לעבור כריתה ושחזור.

דבר ראשון, בשני הסרטנים,  אמרתי תודה רבה. נקודת המוצא שלי הייתה, שככל הנראה נגזר עלי שמשהו ייפול עלי, אז חסו עלי ושלחו לי משהו בקטנה. גם הוצ'קינס וגם שד זה לא לבלב שתוך חודש אתה לא פה. אמרתי תודה רבה שהגידולים התגלו בשלב מוקדם, ושאם זה היה צריך ליפול על מישהו מארבעתנו, מזל שזה נפל עלי. אני יכולה להתמודד עם זה הכי טוב.

עוד אג'נדה  שפיתחתי אמרה שאני אדם בריא, לחלוטין, עם קו מתחת המלה לחלוטין, עם תקלה זמנית במערכת. זו הייתה נקודת המוצא, ומכאן הכול נגזר. לא ראיתי עצמי לרגע כאדם חולה. יש לי בעיה, נקודתית, צריך לטפל בה, וזהו. החיים נמשכים. בסרטן השני התחלתי במקביל לכימותרפיה שיפוץ מתוכנן בבית. יום אחד הפועלים הזיזו עציץ גדול בחדר, עברתי מתחת לענפים והפאה נתפסה לי, כמו אבשלום. הפועלים לקו באלם, אני צחקתי והרגעתי אותם שזה בסדר, ואז אמר לי אחד הצעירים שבהם, אל תדאגי, אני בטוח שעוד יהיה לך שיער יפה….

את הסרטן השני בכלל הפכתי ללימונדה. מתוקה מאד. כל השנים רציתי לעשות הגדלת חזה, אבל זה לא היה ישים. והנה הגורל סידר לי שיפוץ חזה, מהסרטים. החזה שלי היום מרהיב, בלי שום השוואה לזה לקדם לו. כשהתעוררתי מהניתוח הדבר הראשון שראיתי זה את הפנים הצוהלים של טל בתי, הגדילו, הגדילו…(היה ספק האם טכנית ניתן יהיה לעשות זאת).

עוד "בונוס" שהרווחתי מהסרטן השני (שהוליד את הדיכאון) הוא קריירת ההרצאות שלי. בלב הדיכאון ישבנו יום אחד באירוע. לבמה עלו  אנשים ודברו, כל כך יפה, ולי הייתה הארה. זה מה שאני צריכה לעשות כדי לצאת מהבאסה, שעדיין לא הבנתי איך נפלה עלי, וניסיתי כל הזמן למצוא דרכים לחלץ את עצמי ממנה.  משהו אתגרי שלא עשיתי עד היום. דיברתי בבתי משפט, פטפטתי, אבל לרתק אולם שלם שעה שלמה? זה טרם עשיתי. היום אני מרצה לרופאים ולקהל הרחב על  רשלנות רפואית ועובדת על הרצאה חדשה, פחד, הדבר היחיד שצריך לפחד ממנו. נשמע קלישאה, אבל אני יישמתי.

מהדיכאון נחלצתי גם בזכות העבודה העצמית אבל בעיקר בזכות נוגד דיכאון שהתחלתי ליטול, לאחר שסוף סוף, לאחר חצי שנה התגלה הקשר הין הדיכאון לטמוקסיפן…

המסלול המקצועי ואיך נהייתי סופרת?

"תאמינו או לא" הוא הספר הראשון שכתבתי והוא נכתב פעם ורבע. רבע פעם  לפני כשלושים שנה. התחלתי, כתבתי, מחקתי, בעיקר מחקתי, הפסקתי, זרקתי את כתב היד לפח ופעם שנייה עכשיו, לפני שנה וחצי.

רבע הפעם הייתה כאשר מצאתי  את עצמי בשנת 87' ללא עבודה.

את הרישיון לעריכת דין קיבלתי לקראת שנת 80'. עבדתי כשנה וחצי בתחום, לא אהבתי מה שעשיתי ופרשתי  בדיוק כשפרצה מלחמת שלום הגליל. שלומי ושותפו למשרד הפרסום גויסו למילואים. שלומי לקח סרגל, אמר לי, זה אינץ, זה טור, ככה מודדים שטחי פרסום, תשמרי על העסק, ושניהם הלכו לחודש וחצי לצבא.

בסופו של דבר נשארתי חמש עשרה שנה בפרסום, אבל עם הפסקה קצרה בת מספר חודשים ב87'. השותף ואני לא כל כך הסתדרנו והחלטתי לפרוש לחפש כיוון חדש.

טל,  הייתה בת ארבע.  אחרי הצהריים הייתה תעסוקה בשפע, אבל עד אשר יימצא הכיוון החדש היה צריך למלא את הבקרים במשהו. ואז החלטתי לנצל את ההפוגה כדי להגשים משהו שפעם, בנעורי, מאד רציתי לעשות. לכתוב ספרים ולעשות קולנוע. קולנוע לא היה רלבנטי, נשארו הספרים. אז על מה כותבים?

תמיד אהבתי לקרוא. בין השאר אהבתי מותחנים, וכשחיפשתי על מה לכתוב הבנתי שגיליתי נישה. מותחן עברי מקורי.

כשאני התחלתי לכתוב רם אורן היה (למיטב ידיעתי) עדיין עורך שבעה ימים,  בתיה גור עדיין לא הוציאה את הספר הראשון, גם לא אמנון ז'קונט ולא שולמית לפיד. שוק המתח היה ריק.

בחרתי ברקע מוכר לי, משרד עורכי דין. נראה היה לי מעניין לקחת משרד משפחתי ולראות מה קורה בתוכו, והתחלתי.

הכתיבה הייתה בעיקר מתסכלת. אף פעם לא כתבתי בצורה מסודרת וגם לא השתתפתי בקורס או בסדנת כתיבה. כל מה שהיה לי מול העיניים זה כל הספרים שקראתי ואהבתי. נו, באמת, הייתי אומרת לעצמי, אחרי עוד כמה עמודים שכתבתי וקטלתי. הם סופרים. ואת?  מה הקשקוש הזה שאת חושבת שאת עושה?

אז כתבתי, הפסקתי, חזרתי, שוב הפסקתי, החודשים התגלגלו. חמותי, הסופרת אסתר שטרייט וורצל, הציעה לי לקרוא את מה שנכתב עד כה, אבל פחדתי. בשלב מסוים, לאחר הפצרות רבות, נתתי לשלומי לקרוא. הוא התלהב, אבל שלומי בכלל התלהב ממני, תמיד, אז לא יכולתי לדעת האם זה חלק מההתלהבות הכוללת או שבאמת מה שכתבתי מוצלח.

ואז, כעבור זמן מה נוצר מצב בו הייתי צריכה לשוב לפעילות העסקית.

את הכתיבה שמתי בצד. אמשיך בערבים ובסופי שבוע אמרתי לעצמי. זה לא קרה. את הספר לא סיימתי. בקושי הגעתי לרבע. ידעתי בגדול איך אני רוצה שהסוף יהיה, אבל לא הספקתי להגיע לשם.

השנים חלפו, את כתב היד זרקתי  ושכחתי שפעם רציתי לכתוב ספר.

איך חזרתי להיות עורכת דין

חמש עשרה שנים העברתי בפרסום. עד 92' ניהלתי תחום פעילות נפרד במסגרת חברת בת עצמאית. עשרה עובדים, הרבה אקשן, הרבה כסף. לאחר מכן שלומי נפרד משותפו ואנו איחדנו את הפעילות. היו זמנים טובים, וטובים מאד, והיו פחות, עד אשר בשלב כלשהוא השוק נכנס לשפל, קמפיין הצטמצם, לא הייתה יותר הצדקה כלכלית ששלומי  ואני נעבוד באותו עסק. ב97'  שוב פרשתי, הפעם לתמיד.

אז מה אני הולכת לעשות עם עצמי?

נזכרתי שבבית מתגלגל לי איזה ניר, רישיון לעריכת דין.

בתקופת עבודתי ב"קמפיין" הייתי אחראית, בין השאר, על ניהול מערך הגבייה. בפרסום, כמו בכל ענף, תמיד רצים אחרי הכסף, ומעת לעת נעזרתי בשירותיהם של עורכי דין. התוצאות היו תמיד דלות. הבנתי שגיליתי נישה, עוד אחת. שמכאן אני מתחילה. שיש ביקוש לשירותי גבייה לחובות קטנים, בלי לשבור פיקות ברכיים.

חמש עשרה שנה לא תפקדתי כעורכת דין אמיתית. אף פעם לא תפקדתי למעשה כעורכת דין. כשנה במחלקה משפטית של בנק ועוד כחצי שנה במשרד מנומנם לא העניקו לי משהו שאפשר לקרוא לו ניסיון.

נסעתי לחנות ספרי חוק ומשפט בתל אביב. נכנסתי ואמרתי, לא הייתי עורכת דין חמש עשרה שנה. מה אני צריכה?

יצאתי עם ארגז, חזרתי הביתה והתחלתי לקרוא. כל יום נסעתי לספריה בבר אילן, צילמתי טונה של מאמרים. הלכתי לכל השתלמות שרק מצאתי, וככה התחלתי.

הרבה זמן ללמוד לא היה לי. בכל עסק תקועים במגירה שיקים חוזרים וחובות פתוחים לא מספיק גדולים כדי שיהיה כדאי לשכור שירותי עורך דין לגבות אותם. שלומי שיווק אותי ללקוחותיו ולכל מי שהכיר, והוא הכיר הרבה, ומיד הוצפתי. בקושי ידעתי משהו, ישר למים.

התחלתי מלמטה. הכי למטה. הוצאה לפועל, תביעות כספיות קטנות. התביעות הקטנות הביאו תביעות  גדולות, אבל די מהר גיליתי את  הכלל האומר שהלקוח הוא האויב הגדול ביותר שלך. עו"ד זה כמו רופא. אם אתה לא מספר לו את האמת וכל האמת, איך הוא יכול לעזור לך?

החלטתי שאני מחפשת תחום בו אני לא תלויה באמת הסובייקטיבית של הלקוחות, וככה הגעתי לרשלנות הרפואית. אמנם לסיפורו של הלקוח יש חשיבות רבה, אך בראש וראשונה יש תיק רפואי, ממנו אתה למד הכול.

נראה שהכול מסתדר יופי

את המשרד מיקמתי בבית. פז היה בן ארבע טל בת שלוש עשרה. גילאים שעדיין מצדיקים שהייה בבית.

שני דברים חכמים עשיתי בחיי. הראשון, להינשא למי שנישאתי,  השני, לעבוד מהבית. לא בכל עיסוק זה אפשרי כמובן, ולא בכל קונסטלציה, אבל כשזה מתאפשר – מומלץ בחום.

לא יודעת איך זה עובד אצל אחרות, אבל לי העבודה מהבית אפשרה שליטה מוחלטת על המשאב היקר ביותר שלנו, האימהות העובדות. הזמן. וכשאתה שולט על הזמן שלך – אתה יכול לעשות הכול. אני הצלחתי לשלב הכול. זוגיות, ילדים, עבודה, חברים, נסיעות,  כל הג'אגלינג הקבוע של כולנו, הנשים העובדות של המאה העשרים ואחת.

תאמינו או לא

חיינו התאפיינו כל השנים בפעילות התזזיתית המקובלת במקומותינו, פרי הרצון הידוע שלא להחמיץ שום דבר בחיים.

כל זה נעצר. פתאום באחד למרץ אלפיים וארבע עשרה, שעה שתיים ורבע בצהריים, בהרי הכרמל. נהיה לי המון זמן. כל הסופשי"ם הארוכים, ובכלל.

ואז החלטתי למלא את החלל במשהו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן, רק שבתוך ההתרוצצות המתמדת הזאת  לא מצאתי אף פעם את הזמן לכך. לכתוב סדרה, שתבאר בשפה פשוטה ובהירה, מה זה רשלנות רפואית ומדוע חשוב לדעת את זה.

את שנת האבל העברתי בכתיבה. סדרה בת 24 פרקים, מעוטרת בקריקטורות מגניבות. וכששאלו אותי מדי פעם מה אני עושה אמרתי שאני כותבת סדרה שהולכת להתפרסם בשבעה ימים, רק שהם עוד לא יודעים על זה.  כיוונתי גבוה.

והנה הרגע הגיע, והם ידעו מזה, ולתדהמתי הם לא  רצו את זה. הסבירו לי שזה כתוב יופי, אבל מה, זה לא מתאים למוסף. אני חשבתי שדווקא זה כן מתאים, והגעתי למסקנה שמה שלא מתאים זה לא הכתיבה אלא אני. אני לא מתאימה. כי מי אני? מירי וורצל, עורכת דין אנונימית מפתח תקווה. אף אחד לא מכיר אותי. למה שמישהו ירצה לקרוא משהו שכתבתי? אכתוב ספר, אמרתי לעצמי, יכירו את הכתיבה שלי, וירצו לקרוא גם את הסדרה. ואז  נזכרתי בספר שניסיתי לכתוב פעם, לפני המון שנים.

ברגע שהתחלתי התאהבתי בכתיבה. גיליתי את העונג שבה. מתוך שלא לשמו, בא לשמו. אמנם עדיין קיוויתי שהסדרה תתפרסם אי פעם, אבל הספר תפס אותי והפך לדבר העיקרי. שלושים שנה, מעט ניסיון חיים ופרספקטיבה עושים כנראה  את שלהם. כל הענקים, כל ענקי הספרות  – ענקים, אבל גם למי שלא ענק  יש מקום להגיד כמה מילים. את מה שלא הבנתי לפני שלושים שנה הבנתי עכשיו.

דקה אחרי שהתחלתי לכתוב הבנתי שהספר חייב להישאר בשנות השמונים המאוחרות, כי מה שנכתב אז, העלילה שאירעה אז, לא יכולה הייתה לקרות היום. החיים השתנו.

הכתיבה זרמה, ותוך שלושה חודשים סיימתי את הספר.

מאיפה את שואבת את כל האנרגיות שלך? שמעתי שיצאת לבד לטיול לדרום אמריקה

את האנרגיות אני שואבת מהאופטימיות. כשאתה יודע שמה שיהיה, תמיד יהיה טוב, אתה מלא סקרנות וציפייה לקראת הבאות. זה מה שמאפיין לדעתי אנשים צעירים. הידיעה שהכול לפניהם. אני בת 62, אבל בתחושה בת 26. אולי בגלל זה…

לדרום אמריקה יצאתי בגלל סיבות מאד ספצפית.  לאחר שנה וחצי של אבל פגשתי מישהו. צ'ארמר, גבר מהחלומות, כזה שנשים נופלות לרגליו. הייתי משוכנעת שמישהו למעלה אוהב אותי ושלח לי זוגיות  חדשה. רק בדיעבד הסתבר לי שהקשר היה בלתי אפשרי מלכתחילה. חבל שלא ידעתי זאת בזמן אמת, לא הייתי נכנסת  לקשר,  מכל מקום, הצ'ארמר הזמין אותי לסקי, מאד התרגשתי, קניתי חליפה מדוגמת, וזמן קצר לפני הנסיעה הוא ביטל את ההזמנה. למה? לא ניכנס לפרטים, אבל  החלטתי שאותי לא מזמינים ומשאירים בבית, אז עוד הטלפון בידי חם מהודעת הביטול טלפנתי לקלאב מד והזמנתי שבוע לבד. היה מדהים. אח"כ  פסח התקרב,  פז היה  בטיול הגדול,  טל תכננה לנסוע לשבוע, ואני אמרתי. הבן שלי בחו"ל, הבת שלי בחו"ל, הלב שלי שבור. במקום להתגלגל מארוחת חג אחת לשנייה אני שמה מוצ'ילה על הגב ויוצאת  לחודש לדרום ומרכז אמריקה, לבד. גם היה מדהים. בבליז צללתי  וכששבתי עשיתי שני כוכבים באילת. עד כאן עלילותי בדרכים.

טיפים?

אנחנו פה פעם אחת, וחבל לבזבז אותה על שטויות. להבדיל בין עיקר לטפל, לדעת שהכול חשוב, ושום דבר לא חשוב. הכול חשוב – כל מה שאתה עושה, עשה הכי טוב. ושום דבר לא חשוב – כל עשייה היא רק דרך להעביר את הזמן. מה שחשוב באמת זה האנשים שאוהבים אותנו ושאנחנו אוהבים אותם.  להפיק לקחים במידת הצורך, אבל לא להצטער על כלום. לראות את החצי המלא, תמיד, לשאוף למקסימום אבל להבין מתי הגעת לקצה גבול היכולת, ולא "להשלים" עם זה אלא להיות מאושר מזה. המיצוי הוא הנותן. לא התוצאה.  לדעת שכל יום הוא יום חדש, עם סיכוי חדש, לכל דבר, ובעיקר לדבר הכי חשוב,  לדיאטה….

 

 

ציטוטים, תחילת פרק ראשון ותחילת פרק שני.

"יום ראשון, 10:55

יצא ככה שעל כולם לא הפסיקו לדבר, ולכתוב, ולהראות את התמונות שלהם, ורק עלי, שבגללי קרה הכול, שכמעט הרגו אותי פעמיים, אף אחד לא אמר כלום.

נכון שגם אותי ראו פעם אחת בעיתון, קטנה כזאת, מאחורי מיקי, שהיה בדיוק באמצע התמונה עם החיוך הזה שלו, שאלה כל כך שונאת. "חושב שתפס את אלוהים בביצים עם הפרצוף הזה שלו, הדביל הזה," היתה אומרת כל פעם שמיקי היה מבקש ממנה משהו והיא לא היתה מסכימה, והוא היה מחייך אליה, ובסוף היא היתה עושה בדיוק מה שהוא רוצה.

"מה את מתלוננת?" מיקי אמר, "הנה, גם את מופיעה בעיתון," וצחק. אבל אם פעם אחת בחיים שלכם היו כותבים עליכם בעיתון, לא הייתם רוצים שלפחות יגידו את השם שלכם ולא יקראו לכם "השליחה"?

יום ראשון, 11:17

מנסֶה להאמין שהמילים ששמעתי זה עתה אכן נאמרו. אבל מתאים לה מאוד, לליאורה, מלכת הביצ'יות של הפרקליטות, להעיף מישהו חסר חשיבות שמפריע לה להשיג את מבוקשה. להעיף עליו גם כוס עם משהו, ללא כוונת זדון מן הסתם, אבל בחוסר אכפתיות מוחלט, ולא להתנצל בשפת בני אדם אלא ב"אופס," שנשמע מתאים יותר לחצר המלכה בבקינגהאם מאשר למזנון בית המשפט הדחוס להתפקע בשעת השיא של הפסקת הבוקר.

"תגידי לי, את בסדר?" אני אומר לה, לליאורה, "נהיית דורסנית עוד יותר ממה שזכרתי, לא שחשבתי שזה אפשרי… נראה לך בסדר להעיף ככה את האומללה הזאת? תסתכלי עליה. רחמנות."

"ואתה נהיית סקסי יותר ממה שזכרתי," היא מחייכת, יפה מתמיד. הרֶשע הולם אותה. "מזמן לא שמעתי ממך. תן צלצול. יש לך כמובן את המספר, עדיין…"

"מספרי זהב אני שומר כמובן. מה את עושה הערב, אם כבר אנחנו מדברים?"

"מחכה לטלפון שלך…" יורה ומפליגה עם המלוות לחפש שולחן בחוץ".