דיוקן של נערה עולה באש – בקורת סרט וקצת רכילות

דיוקן של נערה עולה באש – בקורת סרט / אתר אישה

תקציר הסרט

צרפת, 1770. מריאן, ציירת צעירה ויפה, נשכרת כדי לצייר את דיוקנה של אלואיז, בת המעמד הגבוה, לקראת חתונתה הקרבה. הדיוקן אמור לעבור לחתן המיועד, כדי שיחליט האם הוא מעוניין להינשא לאלואיז. אלואיז אינה מעוניינת להתחתן ונמלאת צער וכעס בשל כך, ולכן מסרבת שיציירו את דיוקנה.
מריאן מציגה את עצמה כבת לוויה שנועדה להנעים את זמנה של אלואיז ובד בבד היא מתבוננת באלואיז יום אחר יום, מציירת אותה בסתר ומתקרבת אליה.

תסריט ובימוי: סלין סיאמה ("חבצלות מים"). משחק: אדל האנל (אלואיז), נעמי מרלאן (מריאן).

פסטיבל קאן 2019 – זוכה פרס התסריט הטוב ביותר

צפינו בסרט "דיוקן של נערה עולה באש" והנה בקורת סרט. בסוף מובטחת גם קצת רכילות 

בקורת סרט – עדית קמחי

הסרט הוא כמו ציור שמן מהמאה ה17 שבהשוואה לעולם הטכנולוגי זו תקופה שבה כדי לשמוע מוסיקה צריך לנגן או לשיר, כדי לתעד צריך לצייר, כדי לטייל צריך אישור, כדי לזכור צריך להתבונן וכדי לאהוב צריך להסתיר.

הווית הציור עוצמתית במיוחד כאשר הציירת לומדת את המצויירת – "את נושכת שפתיים כשאת כועסת ואת מצמידה ידיים כשאת נבוכה", אך בה בעת המצויירת לומדת לא פחות את הציירת ומחזירה לה: "את משפילה מבט כשאת כועסת ונוגעת באפך כשאת נבוכה".
כמה דגש על התבוננות. כמה דגש על הדדיות. כמה דגש על רגישות.
הדיבור המינימליסטי מותיר את קדמת הבמה לציור.
הגברים נוכחים רק בהיעדרם והנשים מפתחות עולם משל עצמן. כשהן בגפן גם המעמדות נעלמים.
היסודות של מים ואש משלימים זה את זה בחוויה ובסמליות.
לכאורה עולם שונה מאוד מעולמינו כיום אך התהליך הפנימי של בחירה שחורצת גורל היא קבועה ונצחית וזהה לזו שמתקיימת כיום. גם היום הבחירות, הססנות וחוסר החלטה  אל מול מציאות יש להן מחיר.
לעלות באש ולהישרף מפנים או לעלות באש ולשרוף עבר וגשרים.
שתי המשמעויות מסתתרות בשם הסרט.

טריילר של הסרט – דיוקן של נערה עולה באש

בקורת סרט – חגית רימון
hrimon@gmail.com
הסרט "דיוקן של נערה עולה באש" הינו סרט נשי, שכל הגיבורות בו הן נשים. קולם של הגברים אינו נשמע בסרט, ואם כבר, אז הדמות שלהם היא דמות מרתיעה או לא נעימה. למשל, סופי המשרתת נכנסת להריון בלתי רצוי מגבר בלתי ידוע. היא מפילה בלי שום גבר לצידה. גם לא ידוע האם היא נאנסה או שקיימה יחסי מין מרצונה. דמות נוספת של גבר הינו האבא של אלואיז. זוהי דמות נעלמת ואין לנו מושג מי הוא. אף אחד לא מדבר עליו. ישנו גם הגבר שאלואיז אמורה להתחתן איתו. גם עליו אין כמעט פרטים, אבל זוהי דמות מרתיעה. אלואיז אינה מעוניינת בנישואין איתו וכל הסרט קיוויתי שמשהו ישתנה, שמשהו ישתבש בתוכניות ואלואיז לא תיסע אליו.
כאמור, נוכחות הגברים בסרט היא שלילית או חסרת נוכחות. זהו סרט מאוד פמיניסטי שמסתכל על נשים מנקודת מבט אוהבת ומלאת חמלה ויש בו אחווה נשית. גם יוצרות הסרט (הבמאית והצלמת) הינן נשים.
הצילום של הצלמת קלייר מאת'ון יפהפה ועושה חסד עם גיבורות הסרט. הן תמיד ניראות יפות על המסך. הצילום מלא חמלה ויופי, לרבות צילומי הטבע.
זהו סרט עדין ונטול דרמות. הסערות הרגשיות מתחוללות פנימה. יש בו רגישות גדולה, והמבטים בין שתי הגיבורות מהפנטים ומלאי משמעות.
לסיכום – דיוקן של נערה עולה באש הינו סרט נשי פמיניסטי שמביט על נשים מנקודת מבט של רוך וחמלה. יש בו אחווה נשית ורומן שכל הסרט מתנדנד בין אפשרי ללא אפשרי. השחקניות אדל האנל (אלואיז) ונעמי מרלאן (מריאן) משחקות נפלא. מרלאן אפילו טובה יותר.
אגב, הגיבורה אינה נערה, כפי שתרגמו את שם הסרט מצרפתית, אלא אישה צעירה. בתרגום לאנגלית נקרא הסרט:  Portrait of a Lady on Fire, וזהו תרגום טוב יותר.
ספוילרים מכאן – לא לקרוא לפני הסרט
עוד לפני שמריאן ואלואיז נפגשות, הצופים מנחשים או מקווים שיהיה ביניהן רומן, גם בגלל הטריילר של הסרט וגם כי הבמאית נותנת מיד סימנים שעומד להיווצר ביניהן קשר קרוב.
שתי הנשים גיבורות הסרט הן מצד אחד מובילות ומצד אחד מובלות. יש בהן גם כוח ועוצמה וגם חולשה וקבלת הדין והמוסכמות. מצד אחד אלואיז, הצעירה הבלונדינית היפה מובלת אל גורלה להינשא לגבר בלתי ידוע. מצד שני, אלואיז היא זו שלוקחת את המושכות בקשר ביניהן, ומתחילה עם מריאן וגם מביעה את עצמה ואת רגשותיה בצורה ישירה ופתוחה ולא מסתתרת.
כשאמה של אלואיז נוסעת לחמישה ימים, שלוש גיבורות הסרט –  מריאן, אלואיז וסופי המשרתת "מתערבבות" ביניהן. הרומן בין מריאן לאלואיז מגיע לשיאו, וסופי מתחברת עם שתיהן, ומצולמת גם סצנה ששלושתן משחקות קלפים וצוחקות ביחד.
סוף הסרט
בסצנה האחרונה של הסרט בכיתי, וזו הסצנה: מספר שנים לאחר שאלואיז ומריאן נפרדות (לאלואיז כבר יש בת מגבר שלא ראינו אותו בסרט), אלואיז נמצאת בקונצרט שבו מנגנים את הפרק "קיץ" מתוך יצירתו של ויואדי: "ארבע עונות". המצלמה מתמקדת בפניה מספר דקות.
מריאן ניגנה לה בעבר את הקטע הזה, ואלואיז נזכרת בכך ובוכה. ואני בכיתי איתה. בכיתי על אהבתן שנקטעה בעודה באיבה. בכיתי על כך שהיה ברור שלאף אחת מהן לא תהיה עוד אהבה כזו גדולה. ובכיתי על גורלן של נשים רבות שנגזר עליהן לוותר על אהבתן בגלל "מוסכמות חברתיות" ובגלל סיבות אחרות שניכפו עליהן.
הסרט נקטע בסופו ברגע אחד, ומיד האורות נדלקים באולם. למעשה זה מה שקרה עם אהבתן של מריאן ואלואיז, שנקטעה בבום אחד ושתיהן נזרקו לתוך מציאות אחרת.
הנה הקטע המוסיקלי המופיע בסרט (מהדקה השמינית) 

מדוע הסרט נגמר ככה?
בין מריאן לאלואיז מתפתח במהלך הסרט סיפור אהבה. למעשה הן מתאהבות זו בזו זמן קצר לאחר שנפגשו לראשונה. בלילה האחרון שלהן ביחד, לפני שהאמא של אלואיז חוזרת והרומן עומד להיקטע, מריאן אומרת לאלואיז ברוך: "אל תרדמי, אל תרדמי", כי היא רוצה "למשוך את הזמן" הקצוב שלהן ביחד.
בסצנה האחרונה בסרט, שבה אלואיז בוכה מגעגוע בקונצרט, קיוויתי שהיא תסיט את מבטה ותבחין במריאן, שגם היא נמצאת בקונצרט, ויהיה לסרט סוף טוב. אבל זה לא קרה.
נשאלת השאלה – למה הן ויתרו זו על זו? אפילו בלי שום מאבק? בלי שום נסיון להישאר ביחד? אין בסרט הסבר מניח את הדעת.
מדוע מריאן לא אמרה שלום לאלואיז כשראתה אותה לאחר מספר שנים בקונצרט? גם על כך אין תשובה.
זה לא כל כך ברור מהסרט ונראה לי מוזר שאף אחת מהן לא ניסתה לשנות את גורלה ובמקום להינשא לגבר זר, להישאר ביחד זו עם זו. הרי האהבה אמורה לגבור על הכל, לא? בשביל חומרי הציור שלה, מריאן קפצה למים בתחילת הסרט כדי להצילם, אז בשביל האהובה שלה היא לא יכולה להתאמץ ולמצוא פתרון יצירתי כדי לשמור על אהבתן? מאוד מוזר.
נזכרתי בסרט "אליסה ומרסלה" המשודר בנטפליקס, מסופר על זוג נשים בספרד בשנת 1901, שכדי להישאר ביחד למרות התנגדות הסביבה, אחת מהן מתחפשת לגבר. הן לא ויתרו על אהבתן למרות שהסביבה התנכלה להן. לעומת זאת, בסרט "דיוקן של נערה עולה באש" שתי הנשים בכלל לא ניסו להישאר ביחד. הן ויתרו מראש על אהבתן למרות שידעו שהעתיד לא צופן להן המון אושר רומנטי. לפחות אילו היו מראים בסרט נסיון או רצון להישאר יחד… בסוף הסרט שתיהן מצולמות כל אחת לבד, ללא זוגיות אוהבת.
ואני נותרתי עם שאלה אחת – למה הן לא נשארו ביחד? פורקואה??

קצת רכילות 

ואז גיליתי מקריאה באינטרנט שהבמאית סלין סיאמה הייתה בת הזוג של אדל האנל היפה (אלואיז) למשך מספר שנים. הן נפרדו, וכעת להאנל יש בת זוג אחרת. ואולי בגלל זה, בתת מודע, סיאמה לא השאירה את גיבורות הסרט יחד? שכן כאמור במציאות היא והאנל לא הצליחו עם הקשר שלהן ונפרדו, אז אולי גם בסרט החליטה הבמאית-תסריטאית (סיאמה) שאלואיז (האנל) לא תצליח לשמר את הקשר שלה עם מריאן. אין לי מושג האם התיאוריה הזו נכונה. אז אם תפגשו את סיאמה, אשמח לשמוע את תשובתה מדוע היא לא השאירה בסרט את שתי הנשים ביחד.

ראיון עם מעניין יוצרת הסרט והשחקניות הראשיות

טיול נשים בקוסטה ריקה – 12 ימים – ההרשמה נסגרת בקרוב

הסרט ג'וקר עם חואקין פיניקס – האם יש לנו אס? בקורת סרט

הסרט ג'וקר – האם יש לנו אס? בקורת סרט
הלכנו לצפות בסרט ג'וקר אחרי שקיבלנו המלצות מכל עבר. הנה מה שחשבנו על הסרט

מאת: עדית קמחי וחגית רימון

הבקורת של עדית קמחי: בהחלט סרט רב-רבדים.

ברמה הבסיסית אנחנו פוגשים גיבור עם מחלת נפש ומתברר לנו מה בהיסטוריה שלו יצר את הניתוקים הרבים בנפש, כפי שמעיד על עצמו הג'וקר: אין לי אלא מחשבות שליליות!
מעל לרמה הזו ישנה בסרט ביקורת על שירותי הרווחה הבלתי יעילים, דלי תקציב וחסרי החשיבות של ארה"ב, כפראפראזה על ההתייחסות של התרבות המערבית לשירותי בריאות הנפש. גם הקירבה בין צחוק לבכי ממחישה שהגוף מגיב תגובה ביולוגית דומה גם על מה שאנו מפרשים כמצחיק וגם על מה שאנו מפרשים כעצוב. הצחוק הגרוטסקי של גיבור הסרט מזכיר לנו כל פעם את הסבל שהוא מבטא והצופה צריך לחווט את ראשו הפוך למה שאני רגילים. על אלה מתיישבת תחושת בדידות איומה וגם מבט מפוקח וקר על הצביעות בחברה ביחס לערך חיי אדם, שיוויון לכאורה וסיסמאות ריקות מתוכן על חיים מאושרים עם חיוך. אם לא די בכך, העלילה מתארת בבהירות איך הזמינות  הבלתי נסבלת של נשק חם הופכת כל פוטנציאל לאלימות לרצח, אבל החברה כמנהגה נוהגת, מצד אחד מזדעקת ומזדעזעת ומצד שני ממשיכה לזמן נשק לכל דורש. על כל אלה באות תכניות הטמבליביזיה שהופכות מחלת נפש לרייטינג.
כל זה מוגש באמצעות משחק משובח של הדמות הראשית וצבעוניות של חוברות קומיקס של פעם. כל שאר השחקנים לא באים לידי ביטוי. הצילום סוריאליסטי אבל כל מכה ממש כואבת.
וכמובן, הקשר לתרבות הקומיקס של פעם, עם הטוב, הרע, והשטחיות של הערכים בחברה.
הבקורת של חגית רימון:
הגעתי לסרט אחרי שקראתי ושמעתי המלצות מכל עבר, כך שרף הציפיות שלי היה גבוה. הסרט לא עמד בציפיות שלי ולא התלהבתי ממנו בכלל.
הסרט מדבר על ארתור, גבר כבן 40 ומשהו, בעל בעיה נפשית, ועובד כליצן רפואי. הוא בכלל לא מצחיק, אבל חולם על קריירה של סטנדאפיסט. לא עוברים בראשו מעשי אלימות, אבל ברגע שהוא מקבל מאחד לעמיתיו לעבודה אקדח, הוא מתחיל לירות באנשים, בלי שום סנטימנטים.
הסרט מדבר על הזילות בחיי אדם וגם על הנגישות הגדולה והנוראית של אקדחים בארצות הברית.
הסרט מדבר גם על בדידות קשה – לגיבור הסרט, ארתור, בעצם אין עם מי לדבר, פרט לאימו המבוגרת. העובדת הסוציאלית שאיתה הוא נפגש בכלל לא מקשיבה לו, וביום בהיר אחד היא אומרת לו שנגמר התקציב לפגישות וזהו. בעצם לאף אחד לא ממש אכפת ממנו.
גם בארץ וכנראה גם בארצות הברית לא כל כך אכפת מאנשים שסובלים ממחלות נפש – נותנים להם כדורים וזהו, תסתדרו בעצמכם. אבל מה עם שיחות מלב אל לב? מה עם להקשיב למי שנמצא במצוקה? רק השבוע צפיתי בכתבה מצויינת של אורלי וילנאי על "כדורי הקסם" שאנשים מקבלים כדי לטפל בדיכאון. אכן כדורים פסיכיאטריים עוזרים לפעמים לחלק מהאנשים, אבל לדעתי חשוב גם טיפול פסיכולוגי, שאדם יוכל לדבר עם בעל מקצועי על המצוקות שלו, ויש מי שיקשיב לו.
לגבי המשחק של חואקין רפאל פיניקס, ה"ג'וקר" – ראשית, גיליתי שהוא שחקן קולנוע ומוזיקאי אמריקאי יהודי. שנית – אין עוררין שהמשחק שלו מצויין, אבל לדעתי הצחוק שלו בסרט נשמע מאולץ, לא כמו למשל הצחוק של דנוור מ"בית הנייר" שנשמע יותר אמין. הצחוק בסרט הג'וקר נשמע לי כמו צחוק של שחקן, ולא כמו צחוק אמיתי.
סיבה נוספת שלא התלהבתי מהסרט "הג'וקר" היא שהסרט לא ריגש אותי – לדעתי לא ניתן להזדהות עם גיבור הסרט, ארתור. מתי סרט מרגש? כשמזדהים עם הדמות הראשית או כשהיא מעוררת אמפטיה. וכאן לא קרה אף אחד מאלה. הג'וקר לא עורר בי אמפתיה, אבל אכן זה מקומם שהממסד לא משקיע מספיק משאבים באנשים שיש להם בעיה נפשית.
הסרט הינו למעשה ביקורת ומראה כלפי הממסד והחברה.
לסיכום – לדעתי, אם אתם הולכים לסרט, תנמיכו את רף הציפיות שלכם. ואולי אף תהנו.
הנה בקורת סרט של אחד שהתלהב מהסרט ג'וקר

 

נטפליקס – רשימת סדרות וסרטים מומלצים ומומלצים פחות

 

תמונות שרות / פרויקט חדש של האנסמבל הקולי הישראלי: מסע מוסיקלי בין תמונות מוזיאון תל אביב!

תמונות שרות – פרויקט חדש של האנסמבל הקולי הישראלי:  מסע מוסיקלי בין תמונות מוזיאון תל אביב

אירוע מיוחד במינו שלא תרצו להחמיץ !

יום שישי 4/5/18 בשעה 14:00

האנסמבל הקולי במוזיאון

מה בין ציור של אורי ריזמן ל"שיר העמק" של סמבורסקי? האם יש קשר בין האמנית האימפרסיוניסטית בת' מריזו לשיר של דביוסי? ומה בין אפקט שינוי זווית המבט על הציור של יעקב אגם וזה של שינוי מיקום הקהל תוך כדי ביצוע יצירה מוסיקלית?  סוגים שונים של אמנות מנהלים ביניהם לעיתים יחסי גומלין מורכבים ומפתיעים. ארבעה מזמרי האנסמבל הקולי הישראלי בניצוחו של יובל בן עוזר יובילו סיור מוסיקלי-חוויתי בחללי מוזיאון תל אביב לאמנות בו יבצעו מוסיקה שמתכתבת עם התמונות. לצד התמונות שייבחרו תהיה התיחסות קצרה לתמונה ולמוסיקה ולקשר ביניהן. הסיור יאפשר למבקרים במוזיאון לחוות את האמנות הפלסטית כחוויה רב חושית ומלאת רבדים.

האירוע ייערך בין 14:00-15:00 וכרטיס הכניסה (90 ש"ח/ 75 ש"ח מוזל) לאירוע יקנה כניסה למוזיאון החל מהשעה 13:00. תחילת האירוע ב-14:00 בכניסה לאגף החדש.

האירוע נערך בשיתוף עם מחלקת האירועים ומחלקת החינוך במוזיאון תל אביב לאמנויות.

 

האנסמבל הקולי הישראלי בקטע מהמופע: הסבר על ציור של שאגאל ושיר ביידיש 

 

 

האנסמבל הקולי הישראלי נוסד בשנת 1993 על ידי המנצח והמנהל המוזיקלי יובל בן עוזר, ועד מהרה כבש את מקומו כגוף הקולי הקאמרי המוביל בישראל. מאז הקמתו האנסמבל שם דגש על מצוינות ורמה אמנותית גבוהה, קידום יצירה ויוצרים ישראליים, והפצת המוסיקה הקולית לקהל רחב ככל האפשר. האנסמבל, המורכב מ-17 זמרים מקצועיים, מופיע עם רפרטואר רחב ממוסיקת ימי הביניים ועד למוסיקה בת זמננו ובכלל זה יצירות אוונגרדיות והקלטות פס-קול לסרטים. האנסמבל זכה בפרסים ראשונים בתחרויות בינלאומיות למקהלות במלטה, ספרד ובלגיה. כמו כן משתתף בפסטיבלים בינלאומיים רבים.

 

תיאטרון מחול אבשלום פולק – קראמפ – בכורה – דצמבר 2018

קראמפ – בכורה – דצמבר 2018

יום ב' 3.12.18 בשעה 21:00 – סוזן דלל

יום ג' 4.12.18 בשעה 21:00 – סוזן דלל

קראמפ – מופע מחול אבשלום פולק

בעולם מדומיין מבוסס אמת ומציאות אכזרית,

מכיל שליטים מוזהבים עם בעיות מעיים,

נתינים צמחיים,

בדרנים,

לוחמים,

ושאר אוהבים.

וכולם מחפשים משמעות לעכשיו,

לעבר,

ולמה שיהיה…

״תיאטרון מחול אבשלום פולק״ מציג בבכורה את קראמפ (KRUMP) מופע סוריאליסטי פנטסטי, מר-מתוק ומפכח בו מתקיימים במקביל עולם עתיק יומין לצד רעיונות פוסט מודרניים.

קראמפ (Krump) הוא סגנון היפ-הופ שנולד ברחובות לוס אנג'לס בשנות ה90, והינו מעין "שיפור" של הריקודים השבטיים האפריקנים. זהו ריקוד חופשי (free style)  חדשני, ריקוד רחוב מלחמתי אותנטי קשוח, מלא עוצמה והבעה.

היצירה, מסמנת נתיב חדש בתולדות הלהקה, שהתפצלה לאחרונה מלהקתם המשותפת ועטורת השבחים של ענבל פינטו ואבשלום פולק ונוצרה כשיתוף פעולה בין פולק,  רקדני הלהקה והמאיירות הישראליות, רוני פחימה, שימרית אלקנתי ושירז פומן, וכן "המסלול להכשרת רקדנים" – תל אביב-יפו .

בעבודה מתקיימת דיפוזיה בין סוגות ושפות אמנותיות שונות, והיא ממשיכה קו יצירתי אמנותי מובהק שהפך עם השנים לסימן ההיכר של הלהקה.

כוריאוגרפיה, עיצוב פסקול, עיצוב תלבושות וחלל: אבשלום פולק 

מנהלת חזרות: מיכל אלמוגי

עוזר כוריאוגרף: עוז מולאי

עיצוב תאורה: יואן טיבולי

איורים: רוני פחימה, שמרית אלקנתי, ושירז פומן.

תלבושות: סיון קנטי

רובוטיקה: צביק׳ה מרקפלד

משתתפים: נועה איטח, נועה הן, נגה הרמלין, תומס וולסכוט, אחינועם חי, מרתה-לואיזה ינקובסקה, עוז מולאי, עמית מרסינו, צבי פישזון, ג'וי קמין, מיכל רוטמן

רקדני המסלול להכשרת רקדנים תל אביב-יפו – שנה ב'

ניהול אמנותי "המסלול להכשרת רקדנים" – תל אביב-יפו  : נעמי פרלוב, אופיר דגן

על הלהקה

בשנת 1993 החלו ענבל פינטו ואבשלום פולק את יצירתם המשותפת, אשר הפכה במהלך השנים לאבן דרך בתולדותיו של המחול הישראלי. בשיתוף פעולה נדיר, קומבינציה יוצאת דופן ומלאת קסם, המציאו עולם שלם של תיאטרון-מחול ייחודי להם ובעל טביעת אצבע מובהקת. הלהקה, שיצרו והובילו, הרחיבה את גבולות הז'אנר והשיח המחולי בישראל וזכתה להכרה עולמית, פרסים ושיתופי פעולה בינלאומיים, בחלקם ראשונים מסוגם עבור יוצרים ישראליים, לצד שורה ארוכה של יצירות שהוזמנו והוצגו על הבמות המרכזיות והפסטיבלים המובילים בעולם.

לאורך השנים הוזמנה הלהקה לייצג את ישראל במרכזים תרבותיים מובילים ברחבי העולם. פינטו ופולק הוזמנו במקביל גם ליצור במיוחד עבור להקות מחול, בתי אופרה ומוסדות תרבות בעלי שם ברחבי העולם. בשנת 2006 העלה בית האופרה של ויסבאדן בגרמניה הפקה שיצרו במשותף עבור האופרה "ארמיד" מאת גלוק והוצגה בהמשך גם בישראל. בשנת 2007 יצרו בשיתוף עם הכוריאוגרף רובי ברנט את "ראשס" עבור להקת המחול האמריקנית, פילובולוס. בשנת 2013 יצרו את המחזמר "החתול שחי מיליון פעמים" על פי ספר מאת יוקו סאנו, בטוקיו. באותה השנה יצרו גם את "השועלה הערמומית הקטנה", אופרה מאת לאוש יאנאצ'ק, שהפיק בית האופרה של העיר ברגן בנורווגיה. בשנה שעבר הוזמנו השניים ליצור ביפן מחזה מוזיקאלי על הסיפור "ראשומון".

עבודתו של פולק משובצת לאורך כל השנים בשיתופי פעולה אמנותיים עם יוצרים מובילים בתחומים שונים ביניהם: מעצב התאורה יואן טיבולי מצרפת, להקת Kitchen Orchestra מנורבגיה, הרקדנית והכוריאוגרפית הישראלית טליה בק, המאיירות רוני פחימה ושמרית אלקנתי והמוזיקאים היפנים אומיטרו אבה, הירופומי נקמורה ומאיו גנטו.

בעקבות השינויים בלהקה, נכנסה לתפקיד המנכ"לית סיגל כהן. כהן, הינה זוכת מלגת קרן DeVos ללימודי ניהול תרבות באונ' מרילנד וושינגטון די סי, בוגרת לימודי תעודה בניהול מוסדות תרבות, אונ' תל אביב הפקולטה לניהול. לכהן ניסיון ניהולי רב ובין המוסדות והפרויקטים אותם ניהלה כהן במהלך הקריירה, ניתן למצוא את המועצה הבריטית – שם ניהלה במשך שנים רבות ומשמעותיות את המחלקה לאמנות במועצה הבריטית לתרבות, וכן הייתה אחראית על חילופי התרבות בין בריטניה וישראל. כן ניהלה את הזירה הבינתחומית בירושלים, חשיפה בינלאומית לתיאטרון ו"ישראדרמה", במכון למחזאות ישראלית ע"ש חנוך לוין, הפיקה את הביאנלה הראשונה לאדריכלות הנוף העירוני בבת ים, עד לאחרונה שמשה כמנהלת המחלקה לגיוס משאבים והמחלקה לקשרי חוץ של התיאטרון הקאמרי.

לכהן קשרים מקומיים ובינלאומיים רבים בהם תשתמש על מנת להוביל יחד עם אבשלום פולק כמנהל אמנותי את הלהקה בדרכה החדשה.

על היוצרים השותפים

רוני פחימה | מאיירת

רוני נולדה בישראל. בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. כיום, מאיירת, אנימטורית, יוצרת עצמאית ומרצה במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. איירה מספר ספרי ילדים ונוער בהם: "הסיפור של אליעזר בן-יהודה" מאת תמי שם-טוב (הוצאת זמורה ביתן, 2010), "הסייח השחור" מאת אנה סואל (הוצאת מודן, 2011), "היידי בת ההרים" מאת יוהנה ספירי (הוצאת כתר, 2011). עורכת-שותפה במגזין הדיגיטלי, Scrawl, שזכה לשבחים ולפרסים רבים.

בשנת 2013 שיתפה פעולה עם שמרית אלקנתי ביצירת איורים ואנימציה לאופרה "השועלה הערמומית הקטנה" וכן ליצירה "אבק"

שימרית אלקנתי| מאיירת

בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית, שנקר. כיום מאיירת קומיקס עצמאית, יוצרת אנימציה ומאיירת ספרי ילדים בהם: "על זנבה של ארנבת" מאת דליה רביקוביץ (הוצאת עם עובד, 2012), "מעשה בחתוליים" מאת ע. הלל (ספריית נח, 2014). איירה בין השאר לניו יורק טיימס, NoBrow ומגזין Scrawl.

בשנת 2013 שיתפה פעולה עם רוני פחימה ביצירת איורים ואנימציה לאופרה "השועלה הערמומית הקטנה" וליצירה "אבק" וכן יצרה איורים עבור המופע "דגי זהב".

שירז פומן| מאיירת

בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל. זוכת פרס שטרן על השגים גבוהים בתחום האיור. כיום מאיירת עצמאית ומאיירת ספרי ילדים בהם: "עוגת גזר" מאת מיריק שניר (הוצאת כנרת, 2007), "חור בספינה" מאת עדי זליכוב-רלוי (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), "ביצה של תנין" מאת אילת שדה (הוצאת ספרים עם עובד, 2015).

מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון,

יחיאלי 5, נווה צדק, תל אביב 65149
קופת כרטיסים: 03-5105656

https://www.suzannedellal.org.il/

 

שושנה – סיפור קצר על אהבה 

 

"הים הכחול עמוק" – איפה הגלים והרגש? / בקורת הצגה

הסטר נמצאת מחוסרת הכרה, ואז נחשפים חיי האהבה שלה: נישואיה לשופט נכבד, ביל, בגידה בו, ופרידה ממנו לטובת רומן עם טייס לשעבר בשם פרדי (השחקן נדב נייטס).

מאת: חגית רימון

בהצגה ישנם נושאים מעניינים כמו נסיון להתאבדות והשאלה מיהו בן הזוג האידיאלי? מה מחבר בין שני אנשים וגורם למשיכה ביניהם? אבל שני הנושאים הללו אינם מטופלים כהלכה, והקהל יוצא ללא תשובות ובלי חומר למחשבה.

נושא ההתאבדויות הינו נושא מרתק – מה גורם לאנשים להתאבד? הרי כולנו חווינו אי פעם קשר לא טוב, מריבות בזוגיות ופרידות, אבל רובנו המשכנו הלאה. אז למה דווקא הסטר מנסה להתאבד? מדוע דווקא היא? אין בהצגה תשובה אמיתית. ישנו נסיון לומר שהסטר נמנית על מעט האנשים שאוהבים עד מוות, אבל לא לגמרי ברור מה מביא אותה לזה.

לאחר שנודע לביל, בעלה לשעבר (השחקן לירון ברנס), שהסטר ניסתה להתאבד, הוא מיד מגיע ומציע לה לחזור להיות אישתו. לא אגלה לכם האם היא הסכימה או לא, במקרה שבכוונתכם לצפות בהצגה. רק אומר שגם מערכת היחסים עם השופט אינה ברורה – מדוע בגדה בו? מדוע הפסיקה לאהוב אותו?

לשחקן לירון ברנס יש נתונים פיסיים מרשימים – הוא גבוה ובהחלט נראה כמו שופט מכובד, אבל הדיבור שלו היה לדעתי מונוטוני מדי, והיה חסר לי רגש אמיתי ואותנטיות במשחק.

פרדי, הטייס לשעבר, בן הזוג של הסטר, הוא לכאורה ההיפך מביל, השופט.

פרדי צעיר מהסטר, אין לו עבודה קבועה, הם די דלפונים והאהבה שלהם לא מסבה לה אושר. אז מדוע היא התאהבה בו, עד כדי כך שעזבה את בעלה השופט? ומדוע נשארה, אם היא מצהירה שמעולם לא הרגישה שהוא אוהב אותה? בהצגה אין פתרון לשאלות הללו.

הסטר לא מציינת בהצגה שום תכונה שהיא אוהבת בפרדי – הוא קמצן, תפרן, היא אומרת שמההתחלה לא הרגישה שהוא אוהב אותה, הוא לא משתף אותה כל כך בחייו, התקשורת ביניהם לא מי יודע מה. אז למה היא רוצה שיישאר? מה היא אוהבת בו? זה לא ברור.

למרות שמדובר בנושאים מעניינים ודרמטיים – לא התרגשתי, וגם נראה שהקהל לא כל כך התרגש מההצגה למרות הפוטנציאל הרב שבה.

לימור גולדשטין היא שחקנית יפה ועצם השתתפותה בהצגות – ממלאת אולמות. אבל משהו במשחק שלה לא ריגש. היו לה בערך שתי הבעות בלבד בהצגה – או שהייתה לה הבעה קפואה ורחוקה או הבעה מיוסרת עם עיניים נוצצות שדמעות עומדות בהן.

הייתי ממליצה לבמאי, אלון אופיר, לאפשר לשחקנים שלו יותר "להתפרע" על הבמה ולהביע רגש, כדי לחבר את הקהל לסצנות על הבמה. השחקנית ששיחקה באופן הכי משוחרר הייתה נעמה שפירא. נמרוד ברגמן שיחק די טוב את הרופא המאופק.

מה הבדל בין הצגה מעולה לבין הצגה פחות טובה ומרגשת?

בהצגה מעולה אני מרגישה שאני מציצה על אנשים שנמצאים כעת באמצע סצנות שלהם במהלך החיים. השחקנים כל כך משכנעים שאני לא מרגישה בתוך הצגה. הם לא נראים לי שחקנים – הם לא מדקלמים טקסט אלא חיים אותו. השחקנים בהצגה מעולה הם בעצם אנשים שהקהל מציץ עליהם. הם חיים את התפקיד. הם אינם משחקים אותו.

בעלילה ישנו בסיס טוב לדרמה – נסיון התאבדות, אהבה, פרידה, בן זוג שצץ מהעבר. אבל המחזה לא נוגע ולא מרגש.

הנושאים המרכזיים בהצגה מעניינים אבל היו הרבה "חורים" בטיפול בהם.

 

מאת: טרנס ראטיגן, נכתב בשנת 1952 – אמנם המחזה נכתב לפני שנים רבות, אבל הנושאים בו מעניינים בכל עת.

תרגום: עידו ריקלין. תרגום טוב לדעתי.

בימוי: אלון אופיר. מומלץ לתת לשחקנים יותר "להתפרע" ולהיות פחות מאופקים ומונוטוניים. פחות לדקלם את הטקסטים אלא להיות הדמויות עצמן.

תפאורה: סבטלנה ברגר. התפאורה התאימה להצגה.

תלבושות:.אולה שבצוב. יופי של תלבושות.
מוסיקה: שמוליק נויפלד. המוסיקה נעימה לאוזן, והייתי אף מוסיפה יותר ממנה להגברת הדרמה והריגוש.
תאורה: זיו וולושין. תאורה מהוקצעת.
משתתפים:
לימור גולדשטיין ( תשתחררי קצת יותר…) , נדב נייטס (משחק די טוב אבל מפריעים ה"חורים" שאין עליהם תשובות בהצגה) ,לירון ברנס (מומלץ יותר רגש), נמרוד ברגמן (משחק היטב את הרופא המאופק) ,נעמה שפירא (החיוכים בקהל הם בזכותה), מאי קשת (הרבה רצינות ומומלץ להשתחרר יותר),ויקטור סבג (שחקן חמוד, אבל נראה שהוא מודע יותר מדי לקהל), עופר רוטנברג (תפקיד קטן של החבר הלא מתוחכם).
מחליפה: הלנה ירלובה
 לסיכום
הרבה פוטנציאל לא ממומש. ההצגה עלתה רק לאחרונה אז אולי בהמשך השחקנים ישתחררו יותר ויותר ייגעו בקהל.
וחוץ מזה – על טעם ועל ריח אין להתווכח – יכול להיות שאתם תהנו יותר ממני…