קטגוריה: נשים ומגדר

מאת: חגית רימון hrimon@gmail.com

כשאני רוצה להרגע ולשכוח מטרדות היום – אני נכנסת למיטה עם ספר.

לאחרונה סיימתי לקרוא את "הסיפור של הילדה האבודה", שהינו הספר הרביעי בסדרת הרומנים הנפוליטניים שכתבה אלנה פרנטה.

הסופרת אלנה פרנטה, שזהו שמה הבדוי וניסו רבות לנחש מי היא, כתבה ספרים מעניינים, ביניהם: אהבה מטרידה, ימי הנטישה (קראתי ונהניתי), הבת האפלה ועוד.

עפ"י ויקיפדיה: אֶלֶנָה פֶרַנטֶה (באיטלקית: Elena Ferrante) הוא שם העט של סופרת איטלקייה ידועה, שאיננה מוכנה לחשוף את זהותה או תמונתה בפומבי. ספריה פורסמו באיטלקית, ותורגמו לשפות רבות. בשנת 2016 נבחרה כאחת ממאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם על-פי המגזין "טיים".

בשנת 2002 פרסמה פרנטה את "ימי הנטישה", ספר שעורר הדים רבים בספרות העולמית ותורגם ל-14 שפות (בהן לעברית, בשנת 2007, בידי אלון אלטרס).

"ימי הנטישה" מספר את סיפורה של אולגה, אישה נשואה הנעזבת על ידי בעלה באחר הצהריים אחד באופן בלתי צפוי. הספר מתאר את המשבר שהיא חווה לאחר הנטישה ואת כאבה שמוביל אותה להתנתק אט אט מעולמה הישן ולנסות לבנות את חייה מחדש. הספר בולט בסגנונו הישיר, הרזה והענייני, ונפתח במשפטים:

"באחר צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי. הוא עשה זאת כשהורדנו את הכלים מהשולחן, הילדים רבו כרגיל בחדר האחר, הכלב חלם ורטן ליד ההסקה".

סדרת הספרים הנפוליטניים, הכוללת 4 ספרים שכולם תורגמו לעברית (הרביעי תורגם בשנת 2018 ועומד בראש מצעד המכירות בארץ), מדברת על חברות בין שתי נשים, החל מגיל הילדות שלהן, המשך להיותן בנות למעלה משישים.

החברות בין לילה צ'רולו לבין אלנה גרקו צומחת בנאפולי בשנות ה- 50. השכונה שבה הן גרות היא שכונה ענייה, שחלק מההווי שבה הוא שהגברים – האבות ובני הזוג, מרביצים לנשים ולילדות.

גם בספרים הללו – "החברה הגאונה", הראשון, ו"הסיפור של שם המשפחה החדש", השני, סגנון הכתיבה הינו סגנון ישיר, "רזה" וענייני. אין נסיון של המחברת לעורר רגשנות בקוראים ואין נסיון לגרום לקוראים לחבב את מי מהדמויות. על אף אלף שמונה מאות העמודים של הרומן שקראתי בארבעת הספרים הללו, לא חשתי אמפטיה כלפי לילה או כלפי אלנה, והמחברת גם לא מנסה לחבב אותן עלינו.

בספר הראשון, "החברה הגאונה", אלנה גרקו, שכותבת את העלילה בגוף ראשון,  קצת מעריצה את לילה – היא מעריצה את האומץ שלה ואת חוכמתה, וגם מקנאה בה. הקשר ביניהן הוא של קנאה – אהבה.

במהלך הקריאה הייתה לי הרגשה שמדובר לא בקשר של חברות רגילות, אלא בקשר שיש בו סממנים לסביים, אם כי מודחקים. לאחר סיום קריאת כל ארבעת הספרים, התחושה הזו התפוגגה.

אצטט לכן סצנה יפה מסיום הספר הראשון (עמ' 322):

לילה: "מה שלא יקרה, את צריכה להמשיך ללמוד."

אלנה: "עוד שנתיים: אז אני אקבל תעודה, וסיימתי."

לילה: "לא, אף פעם אל תפסיקי: אני אתן לך את הכסף, את צריכה ללמוד תמיד."

השמעתי צחקוק עצבני, ואז אמרתי:

"תודה, אבל בשלב מסויים בתי הספר נגמרים."

"לא בשבילך: את החברה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים."

…

"מעולם לא ראיתי אותה עירומה, התביישתי. היום אני יכולה לומר שזו הייתה בושה שנבעה מן העונג להביט על גופה, מהיותי עדה מעורבת ליופיה בן השש-עשרה שעות מעטות לפני שסטפנו ייגע בה, יחדור אליה, אולי יעוות את צורתה בכך שיכניס אותה להריון."

…

"…היו לי רגשות ומחשבות מבולבלים: לחבק אותה, לבכות איתה, לנשק אותה, למשוך לה בשיער, לצחוק, להעמיד פנים של בקיאה בענייני מין ולתת לה שיעור בקול מלומד, להרחיק אותה באמצעות המלים דווקא ברגע הקרבה המקסימלית…" 

בספר השני בסדרה – "הסיפור של שם המשפחה החדש", גם אלנה וגם לילה מתאהבות בבחור מהשכונה, אבל האהבה שלהן מחזיקה מעמד זמן קצר.

הקשר ביניהן ממשיך להישען על בסיס של יחסי קנאה – אהבה ובעצם יש ביניהן קשר בין נשמות קרובות. אלנה כל הזמן חושבת על לילה, והמעשים והמחשבות של אלנה מושפעים מאוד מהדברים שלילה אומרת ועושה.

לילה מתוארת כמי שאומרת את מה שהיא חושבת ללא מורא ופחד. אבל דווקא היא לא מגיעה רחוק אלא מוצאת את עצמה בסופו של דבר נשואה לבעל שמכה ואונס אותה ולאחר מכן עובדת קשה במפעל לנקניקים.

לילה הייתה ילדה אמיצה, חריפה וחכמה מאוד, אבל כנראה שהרצון שלה לעזור לבני משפחתה ואולי גם כדי להחלץ מהעוני והדלות גרם לה להתחתן עם גבר שלא אהבה.

לעומתה אלנה מתוארת כילדה ואחר כך כנערה שבעצם אין לה מחשבות משל עצמה. הביטחון העצמי שלה נמוך, היא לא מעריכה את עצמה ומושפעת ממחשבותיה של לילה ושל הסביבה.

היא ההיפך מאותנטית – היא מלבישה על עצמה מסיכות כדי לרצות אחרים וכדי להיות דמות שלדעתה עדיף לה להיות. למעשה אלנה משחקת דמות שהמציאה ולא חיה את החיים של עצמה. אבל דווקא היא, שבילדותה חסרת אומץ ומקנאה בלילה חברתה, הצליחה "להגיע רחוק" ולהיות סופרת מצליחה.

הספרים מעוררים מחשבות על מהותה של חברות בין שתי נשים וגורמים לתחושה של אי נוחות ושאלות – האם ככה גברים התייחסו לנשים רק לפני כמה עשרות שנים – בבריונות ובאלימות? מה עדיף להיות – אותנטית וישירה, או ללבוש על עצמך מסיכה?

לפני כשנה סיימתי את הספר השלישי בסדרה – "הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו." הרגשתי שזוהי יצירת מופת!

הקשר בין החברות לילה ואלנה (לנו, שם חיבה) מוסיף להיות הפכפך – יחסי קרבה-ריחוק והשפעה הדדית זו על זו. יש בספר מספר משפטים שמאוד נהניתי לקרוא אותם, וכשהגעתי לעמוד האחרון כבר קיוויתי שיגיע לארץ התרגום של הספר הרביעי והאחרון.

הנה ציטוט שאהבתי מהספר השלישי:

אלנה: "תפסיקי. אם החלטת לפתע-פתאום לדבר דיבור אמיתי, אני מקשיבה, ואם לא, בואי נעזוב את זה."

לילה: "אני יכולה להפנות את תשומת לבך למשהו? את תמיד אומרת אמיתי ובאמת, גם בדיבור וגם בכתיבה. או שאת אומרת: לפתע פתאום. אבל מתי האנשים מדברים באמת ומתי הדברים קורים לפתע פתאום? את הרי יודעת יותר טוב ממני שהכל הונאה, ושדבר בא בעקבות אחר ועוד אחר. אני כבר לא עושה שום דבר באמת, לנו. ולמדתי לשים לב לדברים, רק האידיוטים מאמינים שהם קורים לפתע פתאום."

הספר הרביעי – הסיפור של הילדה האבודה

כל כך חיכיתי, עם רבים אחרים, שהספר הרביעי והאחרון בסדרה יתורגם לעברית וייצא לאור בארץ. והנה, זה הגיע!

מה דעתי על סדרת הספרים הזו? זו יצירת מופת! ספרות במיטבה.

אני כל כך אוהבת את הכתיבה של אלנה פרנטה. אני מניחה שבשל העובדה שהיא כותבת בעילום שם, כנראה שהיא מתירה לעצמה לחשוף ולשתף רגשות בלי לחשוש, ואין כאן התייפייפות אלא היא שוטחת את הרגשות של הגיבורה אלנה ללא כחל וסרק.

תוכנו של הספר הרביעי, עפ"י הכריכה: "הסיפורים של לילה ואלנה, ילידות 1944, נפרשים כאן מאצבע שנות השלושים לחייהן ועד שנות השישים שלהן. אלנה, כעת סופרת בינלאומית מצליחה, שפרצה לעולם הגדול, ולילה, שכל ימיה לא יצאה מנפולי, אך המריאה גבוה בעיר עצמה, חוזרות שתיהן להתגורר בשכונת ילדותן, והסימביוטיות שלהן שואבת לתוכה גם את הדור השני, את ילדיהן."

הספר הרביעי הינו הנוגה ביותר לטעמי. בשלושת הראשונים, לילה ואלנה נמצאות במגמת תזוזה ועלייה, הן נמצאות בתוך קשרים רומנטיים, הן מתאהבות ומתרגשות ויש להן רגעים של נחת רוח ושימחה. בספר הרביעי ההרגשה היא של שקיעה, הזדקנות, אוזלת יד, דיכאון של לילה, התפכחות של אלנה, תחושה של בדידות.

בעצם בסוף הרומן שתיהן נותרות די לבד, כל אחת עם עצמה, וישנה תחושה של קדרות.

על פני כל הספר נפרשת העליבות של השכונה, הסמים, האלימות הקשה. ללילה ישנה תקווה שהספרים והטורים שאלנה מפרסמת אולי ישנו משהו, אבל ההבנה היא שהכלבים נובחים והשיירה עוברת וישנה תחושה של חוסר אונים. השכונה ממשיכה להיות עלובה וכך גם חלק מתושביה. ובכל זאת לילה ואלנה ממשיכות לגור בה, ועוד האחת מעל השנייה. וכך מתארת אלנה:

"מעולם לא הפריד מרחב כה קטן ביני לבין לילה, אפילו לא כשהיינו ילדות. הרצפה שלי היתה התקרה שלה. שני קטעי מדרגות הורידו אותי לדירתה, ושניהם העלו אותה לדירתי."

המציאות מוטחת אל פנינו, הקוראים, שכבות הבצל מתקלפות אט אט וגיבורי הספר נותרים במערומיהם. אלנה הופכת אמנם להיות סופרת מצליחה, אבל שום הילה לא אופפת אותה. פרנטה המחברת מתארת את מקצוע הכתיבה כמקצוע ככל המקצועות, ואין בו הרבה זוהר ונחת רוח. ביטחונה העצמי של אלנה אולי עולה לכאורה עם הפרסום שלה, אבל מול מילותיה של לילה, הכתיבה, הכישרון והחוכמה של לילה, אלנה מרגישה לעיתים נחותה ממנה וביטחונה העצמי יורד.

החברות בין אלנה ולילה הינה לב ליבו של הספר. אם נביט נכוחה, נגלה שהחברות ביניהן משקפת חברות וקשר עמוק בין שני אנשים – קשר חברי או רומנטי. נדמה לנו והיינו רוצים לחשוב, שקשר חברי או רומנטי הוא קשר מקסים ויפה ויש בו רק טוב ורגשות טובים, כך אנו מספרים לעצמנו, אבל למעשה בקשר קרוב בין שני אנשים, בני זוג או חברים, יש יותר מזה – לצד תחושות של אהבה יש לעיתים קנאה ולעיתים חוסר פרגון ואפילו קצת שינאה.
לפעמים אלנה מרגישה שלילה היא החברה הקרובה שלה והיא יכולה לסמוך עליה, ולעיתים היא חשדנית כלפיה ולא יוצרת עימה קשר זמן ארוך. בחברות בין השתיים, המתפרשת על פני עשרות שנים, ישנה קשת של רגשות, שהמחברת מיטיבה לתאר אותן. בסוף הספר, קיוויתי שהחברות, אלנה ולילה, תיפגשנה שוב ותישארנה קרובות זו לזו, בעיקר כשהן כבר מבוגרות וקצת בודדות. ומי יודע? אולי זה בסוף קרה 🙂

הנה תמונות מנאפולי – מהאזורים המוזכרים בספר שכתבה אלנה פרנטה