חיי השקר של המבוגרים – הרומן החדש של אלנה פרנטה

חיי השקר של המבוגרים – הרומן החדש של אלנה פרנטה

חגית רימון

חיי השקר של המבוגרים מאת אלנה פרנטה

מיד כששמעתי שאלנה פרנטה כתבה רומן חדש, חיכיתי לו בכליון עיניים. קראתי בהנאה את שלושת הכרכים של "הרומאנים הנפוליטניים" שהיא כתבה, והתאהבתי בסגנון הכתיבה שלה.

כאשר הספר החדש של אלנה פרנטה: "חיי השקר של המבוגרים" תורגם לעברית, אצתי לחנות סטימצקי וקניתיו. ואכן – הוא עלה על כל הציפיות שלי.

הכתיבה שלה חדש כתער – האופן שבו היא מתארת דברים, רגשות, התרחשויות, הינו לעיתים כמו אגרוף בבטן. כבר המשפט הראשון של הספר תופס אותך בהיכון: "שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד". וכבר צצה הסקרנות: באילו נסיבות עזב האב את הבית? מדוע אמר על בתו משפט כל כך לא נעים? מה הקשר בין האב לגיבורת הספר?

והנה מה שכתוב על העטיפה של הספר:

"שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאו'" – כך, במשפט מצליף, פותחת ג'ובנה את הרומאן. "היא מקבלת את הפרצוף של ויטוריה", לוחש האב לאם, ומתכוון לאחותו, דודתה של ג'ובנה. מכאן מתחיל להתגלגל כדור השלג המחולל של כל הספר, ודומה שלא נותר אלא למלא את המרחב שבין המשפט האגבי הנפלט לאב – משפט שהופך את כל עולמה של בתו בת ה- 12 – לבין הצונאמי העתידי של התפרקות המשפחה ושל השנים הכואבות שבעקבותיה, שבנים שבהן תהפוך ג'ובנה מילדה חבוקה בחיק משפחתה לנערה בוגרת ומפוכחת, ובהן יתחלפו תדיר תשובותיה לשאלה: מה אני ואיזה אדם אני יכולה להיות.

עד לאותו רגע היתה ג'ובנה ילדת שמנת, בת להורים אינטלקטואלים ממרומי נפולי העילית המעודנת, המעריצה את אביה, שהעניק לה רק אישורים וחיזוקים. האמירה הטראומטית שלו מציתה בה אובססיה מתמשכת לפגוש את דודתה, שאביה מתעב ומחרים, גלומר להכיר את מי שהיא כביכול תהפוך להיות, את העתיד שלה עצמה. מסיפורי ההורים מצטיירת הדודה – עוזרת בית חסרת כל השכלה – כאשה גסת רוח ודמונית, שכיעור וזדון משתלבים בה באופן מושלם, אשר חלומה הוא להרוס את אחיה בשל פרשייה מבישה מן העבר.

בסיום הכיתוב על העטיפה רשומה פסקה שאני מסכימה לגמרי עימה: פרנטה הצליחה לברוא כאן לא רק סיפור מהפנט וממכר, אלא עולם שלם שלתוכו היא יוצקת, באינטליגנציה רגשית עילאית, מצבים נפשיים גועשים ודיאלוגים מבריקים.

לסיום – הספר מדבר על שקרים, כפי שמעיד עליו שמו. מה שנראה כמו אידילייה משפחתית מתנפץ מול העיניים של הגיבורה. אכן הנושא הזה של שקרים ובגידות רלוונטי תמיד, ולא תמיד מה שנראה מושלם הוא אכן כזה.

מאוד נהניתי מהקריאה. מומליצה בחום, בייחוד למי שנהנה לקרוא את את הרומנים הנפוליטניים.

 

פתאום – סיפור קצר

פתאום – סיפור קצר / מאת: חגית רימון

פתאום.
פתאום הוא עזב.
"שרי", הוא אמר לי היום בסלון. "אני חייב לדבר איתך."
הרגשתי שמשהו רע קרה.
התיישבנו בפינת האוכל. רק כמה דקות לפני כן הדלקתי נר קטן. אני אוהבת לראות את האש מרצדת.
הוא שתק. ואני שתקתי. ראיתי שקשה לו להתחיל.
"תקשיבי." אמר בקול צרוד. "אני רוצה לעזוב את הבית."
הרגשתי סחרחורת. עמדתי להתעלף ושתיתי מעט מכוס המים לידי. נשמתי עמוק. נשימה אחת ועוד אחת. ולא יכולתי להוציא מילה.

רק בשבוע שעבר הלכנו ביחד לקונצרט. אחר כך נכנסנו לבית הקפה ליד, שתיתי קפוצ'ינו עם חלב סויה, והוא שתה כוסית של ויסקי משובח, כמו שהוא אוהב. שתיקה עמדה באויר. אז סיפרתי לו קצת מה קורה אצלי בעבודה. והוא הביט בי במבט משועמם. מנסה להיראות כאילו הוא מקשיב, אבל הרגשתי שהוא מחכה שאסיים לדבר. כבר שנים שאין לו מושג מה בדיוק אני עושה, ומי החברים שלי בעבודה ומחוצה לה. כן, אני מספרת לו מידי פעם, אבל זה לא נעים לספר למי שאת מרגישה שלא מעניין אותו מה את עושה. אז השיחות ביננו התקצרו לאחרונה.
"פגשתי אישה." אמר איציק. "לפני חצי שנה. בעבודה."
הרגשתי אגרוף חזק בבטן. אאוצ'. זה כואב. מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה? להעיף לו סטירה? לקלל אותו? או אולי אותה? להגיד לו שהיא זונה? ואולי זו אהבה טהורה?
"התאהבתי בה." הוא המשיך. והרגשתי אגרוף נוסף. חזק יותר. כמו מתאבק בזירה, שחוטף אגרוף ועוד אגרוף והוא נדחף אל החבלים, ואז מגיע האגרוף האחרון והנה, נוקאאוט. הקהל קם על רגליו ושואג כמו משוגע. איזה כייף. דה גיים איז אובר.

נשמתי שוב נשימה עמוקה. כדי שאוכל לעמוד במה שקורה כאן. הרגשתי שאני יוצאת אל מחוץ לגוף. כאילו זה לא קורה לי. אלא לאישה אחרת ששמה שרי. ואילו אני עדיין נשואה. והכל בסדר. ויש לי בעל די נחמד ומצליח ובאופן כללי גם אני די בסדר.
"אני מצטער שרי." הוא אומר. אבל לא הרגשתי שום צער בקולו. כאילו הוא בפגישה עם פקיד שומה.
לפני חצי שנה הוא נסע לכנס מהעבודה. כעת נזכרתי. הוא בקושי דיבר איתי משם. התקשר טיפה והרגשתי שזה כדי לצאת לידי חובה.
"היא הייתה איתך בכנס?" שאלתי בטון שקט.
הוא השפיל את עיניו. ולא ענה. בטח שואל את עצמו האם לומר את האמת או לשקר.
"כן."
אני יכולה עכשיו לזרוק את כוס המים מהרצפה. להידהם מהמידע שסופר לי זה עתה. איך הכל קרה פתאום? הרי רק לפני שבוע יצאנו לקונצרט. ורק לפני חודשיים נסענו לבית מלון. ושם, בין שתיקה לשתיקה, דיברנו על האוכל שהוגש לשולחן, ניתחנו את המנות ואיכות מרכיביהן,החלפנו מילים על הילדים, לא הבטנו בכלל בעיניים, בשום רגע לא נתנו ידיים, צעדנו ברחובות כשני זרים שבמקרה נשואים.
בחדר במלון, בלילה במיטה, הוא התקרב אליי, ולא רציתי. נתתי לו לגעת בי, ונראה שעשה זאת כי הרגיש חייב. כי בכל זאת, יצאנו לנופש בבית מלון…
בבוקר אמרתי לו בוקר טוב. בלי אהוב שלי או מתוק. והוא ענה לי בוקר טוב. בלי ממי או יפה שלי. וירדנו לחדר האוכל, ומילאנו את הצלחות שלנו כמה פעמים בסלטים טעימים. ושתינו מיץ תפוזים סחוט טרי, כמו אהבה בחודש השני, ולגמנו קפה הפוך, ודיברנו על האוכל וקצת על מזג האויר ואיזה כייף לצאת לחופשה ושנינו רצינו כבר לחזור הביתה.
לא שפכתי את כוס המים ולא עשיתי שום סצנה. ולא אמרתי עליה שהיא זונה. ולא נתתי לו סטירה. האיש הזה היושב מולי. הוא כבר קצת זר בשבילי.
"אל תדאגי." אמר האיש הקצת זר. "אני אשאיר לך את הדירה. ואדאג למחסורך."
ואני נשמתי עוד נשימה עמוקה. קמתי מהכסא. פסעתי לעבר הברז ושטפתי את פניי במים.
אני בסדר. אמרתי לעצמי. אני בסדר.
הוא נותר נטוע בכיסאו. ואז הזיז אותו לאחור וקם. נטל את תיקו. ויצא מהבית.

– אדווה ליזר, המטפלת ברפואה משלימה, גילתה רק בגיל 8 שהיא מאומצת וחושפת את סיפור חייה בהרצאה "הצד האפל של עולם האימוץ"

ביום הזכרון 2018, כבכל שנה, הלכה סילביה לבקר את בנה – סיפור קצר

ביום הזכרון 2018, כבכל שנה, הלכה סילביה לבקר את בנה – סיפור קצר

מאת: חגית רימון

ביום הזכרון 2018, כבכל שנה, הלכה סילביה לבקר את בנה. יותר נכון את קיברו שבהר הרצל בירושלים. כבר 30 שנים שהוא טמון שם, ובעצם, כנראה שהוא כבר התגלגל לחיים אחרים, עם אמא אחרת, אבא אחר, אבל סלביה כל יום ויום הרגישה שהוא כאן. איתה.

היא מדברת עימו מיד כשהיא פוקחת את עיניה, מאחלת לו בוקר טוב ושואלת אותו איך ישן בלילה. כשהיא מרגישה כאבים בגופה, היא אומרת לעצמה שזה כלום, כאין וכאפס, ושואלת את בנה איך הוא מרגיש ומה הוא עושה עכשיו. והוא עונה לה. כן, הוא עונה. הוא מספר לה שטוב לו והוא מטייל בין שדות וכרמים ולפעמים מדלג בחול ורץ לטבול בים ולשחות ומרגיש את המים על גופו ומחייך והשמחה מתפשטת בליבו. וסילביה מחייכת איתו.

היא כבר אינה צעירה. בת 72. גבה כפוף קימעה, בפניה חריצים של הזמן שממאן לעצור וממשיך עוד יום ועוד יום. עיניה ירוקות, פעם היו כצבע הדשא, היום קצת יותר בהירות. בעלה מת מזמן. היה יושב בבית זעוף, מול הטלויזיה, בקושי מדבר, והיא עייפה מלנסות ליצור עימו שיחה, מגע, או לקבל ממנו קצת חום. את הרגשות הסוערים שיש בליבה היא הוציאה על כן הציור, בצבעים עזים של שמש ושמיים ובעלי חיים ותינוקות וגם של מלאכים.
כל מי שהביט ביצירה שהכינה הרגיש שהוא עף לעולמות אחרים, מרחף מחוץ לתחום הזמן, מרגיש את ליבו פועם בקצב מהיר יותר.
כבר תשע שנים שהיא גרה לבדה בביתה במרכז תל אביב, עם חדר מלא בציורים צבעוניים. בעצם, לא לבד, כי שטראוס החתול חי איתה, ישן במיטתה, מצטרף אליה לצפייה בטלויזיה, יושב בשקט על הריצפה כשהיא מציירת, לעיתים לצלילי מוסיקה שמיימית.
גם היום, ביום הזכרון, היא הולכת לבקר את בנה. להשקות את הפרחים מסביב לקיברו, לספר לו מה שלומה, ולומר לו שהגעגוע מפלח את ביטנה אבל היא יודעת שהם עוד ייפגשו, אז היא קצת רגועה.
"את אמא של דוד?" שואל אותה גבר עם מעט שיער על פדחתו. היא מביטה בעיניו ומרגישה ברק חולף בגופה.
"כן." היא משיבה בשקט. "כן".
"אני אבא של עופר". הוא אומר ומצביע על קבר קרוב. "ראיתי אותך כאן לפני כמה שנים, לא יודע למה, אבל רציתי לדבר אתך, והתביישתי לגשת אלייך. ועכשיו כשאני פוגש אותך שוב, החלטתי לומר לך שלום."
"נעים מאוד." סילביה מושיטה את ידה לגבר שעד לפני דקה היה זר לה, והוא מושיט את ידו. מגעו נעים. מזמן שלא הרגישה מגע של גבר, ובכלל מגע של אדם, חוץ מהרופאה בקופת החולים.
"נעים מאוד, אני יצחק". הוא ממשיך לאחוז בידה.
"ואני סילביה"
"אני לא אשאל לשלומך, כי אני חושב שאני יודע איך את מרגישה. במיוחד ביום הזה."
עצב עמוק עומד בעיניה, ולפתע מגיע פרפר לבן ומרחף סביבה במעגלים.

"מאוד חם פה." אומר יצחק. "אני כאן מהבוקר. מה דעתך שאזמין אותך ללימונדה קרה?"
הפרפר ממשיך לרחף, וסילביה שומעת את קול בנה לידה – כן, כן, תגידי לו כן. ומה שבנה אומר – קדוש הוא.
"כן". היא אומרת ליצחק. "כן."

 

בכל רגע את יכולה

בכל רגע את יכולה לברוא את עצמך מחדש / חגית רימון

קוסטה ריקה

בכל רגע
את יכולה
לפגוש את אהבה חייך
ככה במקרה
בתור לקפיטריה
או במפגש עם חברים
או אפילו ברחוב
כשהוא ישאל אותך
מה השעה?

בכל רגע
את יכולה לשנות את עצמך
להחליט שבמקום תחושה של החמצה
אכזבה ומרמרת
את תרגישי מאושרת

 

בכל רגע
את יכולה ליפול
מהליכה קצרה ברחוב
או מטיפוס על מדרגה
ותחזרי לביתך בוכה וכואבת
אך את תאמרי תודה
שזה נגמר כך ולא אחרת

 

בכל רגע
את יכולה להגיד שלום
למי שגורם לך לעצב
להבין שמוטב בלעדיו או בלעדיה
כדי שהשמש תיכנס לליבך

 

בכל רגע
את יכולה
לברוא את עצמך מחדש
מאישה חלשה
שזקוקה לאהבה
לאישה חזקה
שמתווה את הדרך

 

בכל רגע
את יכולה
להחליט שעד כאן
את תפסיקי להיות קורבן
את תקחי את גורלך בידייך
ותצרפי אלייך אנשים טובים למסע
~~~

– מהי הצלחה? מליארדים בבנק?

שאול, סיפור קצר / אתר אישה

לפני שנה פנה אליי רונן, סמנכ"ל הכספים בקנטרי, וביקש ממני שאחתום לו על טופס שקיבלתי ציוד בחמישים אלף שקל. "איזה ציוד?" שאלתי אותו. "ציוד, מה זה משנה. תחתום."

שאול, סיפור קצר 9/3/2014

מאת: חגית רימון

היי, נעים מאוד. אני שאול. אני בן 64. עוד שנה אני יוצא לפנסיה. אבל אם יאשרו לי, אמשיך לעבוד, מצידי עד גיל שמונים. אני אוהב את העבודה שלי. כבר שלושים שנה שאני כאן. ממלא תפקיד של אב הבית בקנטרי בבאר שבע. מחליף נורות. מסדר כל מיני דברים. אחראי לציוד שיש כאן. מוודא שהבריכה נקייה וכל מה שקשור לחשמל תקין. אני גר בבאר שבע מאז שעלינו לארץ, לפני חמישים שנה. אבא שלי עבד כאב בית בבית ספר, והוא סידר לי העבודה בעירייה. אני בקושי יוצא מבאר שבע. בשביל מה לי? יש כאן הכל. חוץ מים. אני מגיע לעבודה בשמונה בבוקר. חוזר הביתה אחר הצהריים. מנשק את דינה על הלחי ואוכל איתה ארוחה טעימה שהיא הכינה. איזו אישה יש לי. כפרה עליה. כמה שאני אוהב אותה. כנראה שאלוהים אוהב אותי. הייתי נותן לה את העיניים שלי אם היה צריך. היא האור שלי. אני מפנק אותה כמה שאני יכול. הלוואי שהייתי מרוויח יותר. הייתי לוקח אותה לטיולים בחו"ל. קונה לה טבעת יהלום גדולה. מגיע לה הכל. הכל.
כבר תשע שנים שלא קיבלתי שום העלאה בדרגה. כלום. אני מרוויח חמשת אלפים שקל בחודש. אני אומר על זה תודה, אבל בכל זאת, יש כאן אי צדק. מני, מנהל הקנטרי, מרוויח שלושים וחמש אלף. ואני רואה בדיוק מה הוא עושה. לפעמים מטייל מחוץ לקנטרי לכל מיני סידורים ופגישות. מדבר קצת עם המדריכים. נכון, יש לו אחריות, אבל בכל זאת, צריך להיות גם צדק בעולם, לא? פניתי אליו כמה פעמים וביקשתי שיעלה לי את השכר. לפני תשע שנים הוא הסכים. העלה לי מעשרים ושלושה שקלים לשעה, לעשרים ושמונה שקלים. ולסגן שלו ולעוד כמה עובדים הוא העלה את המשכורת בעוד אלפיים שקל.

לפני שנה פנה אליי רונן, סמנכ"ל הכספים בקנטרי, וביקש ממני שאחתום לו על טופס שקיבלתי ציוד בחמישים אלף שקל.
"איזה ציוד?" שאלתי אותו. "ציוד, מה זה משנה. תחתום." הוא הורה לי. "רגע, איך אני יכול לחתום על זה? בבקשה תראה לי על מה אני חותם. אני לא יכול לחתום ככה. יש לי אחריות."
"למה אתה מתווכח? מי אתה בכלל?" הוא נזף בי. "קיבלנו ציוד. רק תחתום וזהו." אבל לא הסכמתי. הוא התחיל לצעוק ולהתעצבן ולנסות לשכנע אותי. וככל שהוא המשיך, עלה בי החשד שהוא מנסה לקבל כסף במרמה. אבל שתקתי. חששתי לעבודה שלי. וגם לא רציתי להטיח בו חשד לא מבוסס. אחרי כמה דקות הוא צעק: "אתה לא רוצה לחתום? לא צריך. מישהו אחר יחתום. ואתה עוד תשמע ממני."
התחלתי לרעוד. כשחזרתי הביתה סיפרתי לדינה מה שקרה, והיא המליצה לי לדבר עם המנהל. אבל המנהל ורונן חברים טובים, והוא בטוח לא יאמין לי ובסוף אני אפגע. אז שתקתי והדחקתי את האירוע. המשכתי להגיע כרגיל כל יום לעבודה, לעשות את המוטל עליי. בכל פעם שנתקלתי ברונן הוא החמיץ לי פנים. אבל למרבה המזל היה לי קשר טוב עם שאר העובדים.
פתאום, ביום אחד, המנכ"ל קרא לי לחדרו ואמר לי שהעירייה החליטה על תוכנית הבראה, וצריך להוריד לי 250 ₪ במשכורת. "אם אתה מתנגד, תוכל להפסיק לעבוד ולקבל פיצויי פיטורים." הוא אמר.
"אבל המשכורת שלי נמוכה, כבר תשע שנים שלא קיבלתי שום תוספת." ניסיתי לשכנע אותו. אבל הוא בכלל לא הקשיב וחזר על המנטרה שהעירייה מחייבת אותם לקצץ ואין ברירה. אז תקצץ במשכורת שלך ושל שאר הבכירים. אמרתי בליבי.
"אוקיי. אם אין ברירה, תקצצו. מה אני אומר לכם? זה לא בסדר. זה לא הוגן. בקושי אני חי מהמשכורת הזאת."
חזרתי הביתה אבל ושפוף. סיפרתי לדינה מה שקרה, והיא אמרה שבטח רונן מעורב בזה. "אז תעזוב את העבודה ותקבל פיצויים." היא הציעה. אבל דחיתי את הצעתה. מה אעשה כל היום בבית? איזו משמעות תהיה לחיי? אני נהנה לעבוד. זה משאיר אותי בריא ומתפקד, במקום לחשוב על הגב שכואב.
לפני שבוע הגעתי לעבודה, וכמה דקות אחר כך המזכירה של המנהל התקשרה אליי וביקשה ממני שאכנס מיד לחדרו. "מה קרה?" שאלתי. "איני יודעת. הוא רק ביקש שתיכנס אליו דחוף."
ליבי החל לפעום במהירות. התחלתי להילחץ. מה פשר הבהילות? הרי כבר הסכמתי שיורידו לי מהשכר. ומה עכשיו?
"אני בא". אמרתי לה.

נכנסתי לחדרו המרווח של המנהל. הוא נשען על כורסת המנהלים השחורה שלו ופניו היו רציניות. ליד השולחן הגדול ישב גם רונן.
"תסגור בבקשה את הדלת." אמר מני. וליבי נפל. התקרבתי ונותרתי עומד. "שב, שב". הוא הורה לי.
"תקשיב. אנחנו עושים לך עכשיו שימוע לפני פיטורים." שימוע לפני פיטורים??
"הגיעה אלינו תלונה שליטפת ילדה ולקחת אותה לשירותים. זה חמור מאוד. אלו מעשים מגונים. אפילו שקלנו לפנות למשטרה."
מעשים מגונים? אני?? כבר שלושים שנה שאני עובד כאן. מעולם לא הייתה שום תלונה נגדי. וברור שלא מהסוג של מעשים מגונים. בכל פעם שקראתי בעיתון על אונס או ניצול של אישה, הרגשתי כאב לב וצער. לא הבנתי איך גבר מסוגל לגעת באישה בניגוד לרצונה. זה הדבר הכי שפל שיכול להיות. הרגשתי בתוך חלום בלהות.
ניסיתי לסדר את המחשבות בראשי. איך מתמודדים עם אשמה כזו כבדה? נראה לי שהם רוצים להפיל אותי. כעס החל לפעפע בי וגם אכזבה ופחד.
"תגידו, השתגעתם?" שאלתי בשקט, כי בקושי יצא לי הקול. "מה פתאום מעשים מגונים?"
"תענה לי עכשיו." אמר מני בתקיפות. "אתה ליטפת ילדה?" זה נכון. לפני שבוע ניגשה אליי ילדה קטנה, בערך בת חמש. שיערה ארוך ובהיר. שפתיה בגון השושנה. "סליחה, איפה השירותים?" היא שאלה אותי בקול מתוק. "בואי, אני אקח אותך." אמרתי לה ונטלתי את ידה. נזכרתי בנכדתי האהובה שגרה כבר שנתיים בארצות הברית. בתי, סימה, עברה לשם עם בעלה כי הציעו לו שם עבודה בהייטק. וככה, הם עזבו את דינה ואותי ונסעו. נקרע לנו הלב, אבל מה יכולנו לעשות? התגעגעתי מאוד למיכלי, הנכדה שלנו. בקיץ בעזרת השם הם מגיעים לביקור בארץ.
הלכתי יד ביד עם הילדה הקטנה עד לשירותים. בדרך שאלתי לשמה ואיפה היא גרה והאם היא נהנית בגן. חיכיתי לה בחוץ. כשחזרה שאלתי אותה האם נטלה ידיים. התכופפתי כדי להיות בגובה שלה וליטפתי את לחייה בעדינות. "את ילדה מקסימה." אמרתי לה. "תודה." היא חייכה. ופסענו יד ביד חזרה. לפתע היא ניתקה את ידה ממני ורצה לעבר אישה צעירה, כנראה אמא שלה. אימה הביטה בי במבט רציני ואז שוחחה עם הילדה.
"זה נכון שליווית את הילדה לשירותים? אנשים ראו אתכם הולכים יד ביד. זה נכון שליטפת אותה?" שאל המנהל.
הבטתי ברונן והיה נראה לי שמבצבץ על פניו חיוך של סיפוק. הבנתי הכל. הם מנצלים את השטות הזאת כדי לנקום בי.
"אז מה, אז מה אם ליוויתי את הילדה לשירותים? היא שאלה אותי איפה הם נמצאים." השבתי בשקט.
"ראו אותך נוגע בה." אמר המנהל.
"נראה לכם שאני אטריד ילדה קטנה? זו עלילה. לא עשיתי כלום!"
"תקשיב", אמר המנהל. "אתה יכול להודות, ואז נפטר אותך ותקבל פיצויי פיטורים ולא נספר לאף אחד. ואתה יכול להכחיש ולא תקבל כלום. וגם נשקול להגיש נגדך תלונה במשטרה. בין כך ובין כך אני מודיע לך שמהיום אתה מפוטר. אתה יכול לאסוף את הדברים שלך ולעוף הביתה. אנחנו לא מעסיקים כאן אנסים. תעדכן אותנו תוך יומיים מה החלטת. אם אתה מודה או לא."
הרגשתי שהשמיים נופלים עליי. איזה בור עמוק הם כרו לי. יצאתי הביתה. סיפרתי לדינה מה קרה, והיא האמינה לכל מילה שאמרתי לה. איזה מזל שיש לי אותה. איזה מזל.
יום אחר כך לא הלכתי לעבודה, אבל קיבלתי טלפון מהמורה לכדורעף. "תגיד, מה ששמעתי זה נכון?" הוא שאל.
"מה שמעת?" שאלתי בחשש.
"אמרו שפוטרת בגלל שהתעסקת עם ילדה. כולם מדברים על זה כאן. קשה לי להאמין שעשית את זה. אחי, תגיד לי שזה לא נכון."
המילים התבלבלו לי. לא יצאו. שתקתי. הרגשתי כאב חד בלב. דקירה.
"אני לא יכול לדבר עכשיו." אמרתי בשקט. וסיימתי את השיחה. הנחתי את ידי באזור הלב והרגשתי שאני עומד להתעלף. ראיתי שחור בעיניים. דינה מיד הגיעה.
"שאול, שאולי, הנה קח כוס מים. אל תדאג. הכל יהיה בסדר. אני קוראת למגן דוד אדום." כמה דקות אחר כך מצאתי את עצמי במיון. אחר כך העבירו אותי למחלקה הקרדיולוגית. מזל, הם הצליחו להציל אותי. עברתי אירוע לב. אבל לא רציני.
קיבלתי עוד כמה שיחות מהעובדים בקנטרי. אנשים שעבדתי איתם שנים רבות. הרגשתי שבעצם אף אחד שם לא חבר שלי. אף אחד לא הלך למנהל כדי לדבר איתו ולשכנע אותו שחלה טעות. היה נראה שהם נהנים מהרכילות החדשה. בכל מקום שהלכתי אליו, הרגשתי שמתלחשים מאחורי גבי. אנשים הפסיקו לומר לי שלום. לא הסכמתי להודות כמובן, אז אפילו פיצויי פיטורים לא קיבלתי. החיים שלי הלכו לעזאזל ברגע אחד. הרגשתי כלום. אפס. מאדם ישר דרך הפכתי לעבריין. אנס. אשמאי זקן שנוגע בילדה. התיאבון נעלם לי. הסתובבתי בבית בחוסר מעש. מתגעגע לחיי הקודמים. ללא שום אופק. אין טעם לחיי. אמרתי לעצמי. אבל לא שיתפתי אף אחד.
"אני לא מצליח להירדם בלילה." אמרתי לרופא המשפחה שמכיר אותי כבר שנים. "בגלל מה שקרה לך?" אה, גם הוא יודע? הופתעתי לרגע. אבל כבר לא הופתעתי מכלום. הוא צייד אותי במרשם, וקניתי מלאי של כדורים. לישון. רק לישון. אין יותר טעם בחיים האלה. אין בהם תוחלת.
בבוקר נטלתי דף לבן והתחלתי לכתוב בעט כחול –'אני מתנצל בפניכם מכל הלב. אני לא יכול יותר. אני נשבע בהן צדקי שלא עשיתי כלום לילדה. היא הזכירה לי את מיכלי. היא שאלה היכן השירותים אז לקחתי את ידה וביחד הלכנו לשם וחיכיתי לה בחוץ. עשו קנוניה נגדי כי רצו להתנקם בי אחרי שלא רציתי לשתף פעולה עם גניבה מהקנטרי.
תודה דינה, נשמה שלי שהאמנת לי כשכולם הפנו לי עורף. תודה על אהבתך הגדולה אליי. תודה על כל מה שנתת לי. אני אוהב אותך יותר ממה שאני אוהב את עצמי. תודה על הילדים שעשית איתי. תודה על הכל.
לשלומי, סימה וראובן – אני אוהב אתכם הכי בעולם. אני מאחל לכם רק טוב. תהנו מהחיים. תשמרו על עצמכם. ואני מבטיח לשמור עליכם מלמעלה…"

דינה אמרה לי שהיא הולכת לקניות. נישקתי אותה על לחייה, חיבקתי אותה בחום. "אני אוהב אותך דינהלה. אני אוהב אותך." אמרתי לה וניסיתי להסתיר את הדמעות שזלגו. "אני אוהבת אותך שאולי. אקנה לך את האוכל שאתה אוהב, ונאכל ביחד."
נכנסתי לחדר השינה. נטלתי עם מים שלושים כדורים. אולי יותר. ושכבתי. קראתי תהילים. בכיתי. לא רציתי לסיים ככה את חיי. אבל לא הייתה לי ברירה. עצמתי לאט לאט את העיניים. ושקעתי בשינה. ראיתי אור. ואמא שלי עליה השלום חייכה אליי ואמרה לי: התגעגעתי אליך, ילד שלי. התגעגעתי. ראיתי גם את אבא זכרונו לברכה. הוא בא לקראתי וחיבק אותי חיבוק ארוך. כל כך הרבה שנים שלא ראיתי אותם. בכל ארוחת שישי חשבתי עליהם, התגעגעתי לקידוש שהיינו עושים כולנו. התגעגעתי למילה הטובה של אמא. תמיד היא עודדה אותי. אהבה אותי אהבת אמת. פקחתי את עיניי. ראיתי אור מסנוור. והנה, דינה. "נשמה שלי. שאולי…" היא מיררה בבכי. הבטתי מסביב. הייתי בתוך חדר בבית חולים. דינה סיפרה לי שעשו לי שטיפת קיבה, וברגע האחרון הצילו אותי. בערב הבטיחה לי דינה שמיד כשאני משתחרר מבית החולים, אנחנו עוברים למרכז הארץ ופותחים בחיים חדשים.
"ניקח עורך דיו טוב ונילחם על השם שלך. אל תדאג, שאולי. הכל יסתדר. אל תדאג." היא אמרה ונישקה לי את הלחי. אחזתי בידה. וחייכתי.

 

דייט עם שירה – סיפור קצר על שתי נשים