ראיון עם סמדר שיר / אתר אישה – אתר נשים

הידעתם שסמדר שיר כתבה למעלה מ-300 ספרים? ומי לדעתכם כתבה את השיר ששרה הזמרת זהבה בן, "אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא"? 

 24/9/2011

סמדר שיר הינה הסופרת הכי פורה בארץ. לא ייאמן כמה ספרים היא כבר כתבה. הנה ראיון איתה, אשר התקיים לאחר צאת סיפרה "עד סוף הים". בינתיים היא הספיקה להוציא לאור ספר נוסף: "קרוב מרחוק".

רקע

סמדר שיר נולדה בשנת 1957 בת"א, וקיבלה חינוך דתי. היא נשואה לפרופסור עמי סידי ואמא ל-6 ילדים. בעלת תואר בספרות עברית ופילוסופיה כללית מאוניברסיטת ת"א.

סמדר שיר החלה לכתוב בגיל 8 בשבועון הילדים "הארץ שלנו". לאחר מכן הייתה כתבת נוער ב"מעריב לנוער". ספרה הראשון ראה אור בגיל 16.

סמדר שיר היא סופרת פורייה מאוד העוסקת גם בכתיבה עיתונאית. היא פרסמה עשרות ספרים לילדים ונוער (סדרות "גלי", "צוציק", "מורה מחליפה" ועוד) וגם למבוגרים. כמו כן, יצרה סמדר שיר קלטות וידאו רבות ("הולכים לגן", "טיף וטף", "חיבוקי" ועוד), ומדי שנה היא כותבת מחזמר לחג החנוכה ("האסופית", "הקטנטנות", "אלאדין" ועוד).
בנוסף, כתבה סמדר שיר להיטים ים תיכוניים כמו "נפרדנו כך" ו"מנגן ושר" (אבנר גדסי) ו-"אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא" (זהבה בן).

"עד סוף הים" – רומן למבוגרים

לפני כשנה פרסמה סמדר שיר ספר למבוגרים: "עד סוף הים". זהו רומן המשרטט את הנוף האנושי של תל אביב העכשווית באמצעות חמישה דורות, מתעד תרבויות ומקומות, מטייל בין אלתרמן לחנה רובינא ובין לאה גולדברג לתרצה אתר, ומטלטל את הקורא בין העבר שלא יחזור לבין התקווה לאושר חדש.

לרגל צאת ספרה, וכדי לקבל טיפים בתחום הכתיבה, ראיינתי את סמדר שיר. להלן הראיון:

באתר האינטרנט שלך כתוב שכתבת למעלה מ-300 ספרים!! איך זה ייתכן? 10 ספרים בשנה? בבקשה הסבירי

אני לא מתווכחת עם המספרים, כנראה שזה היה המספר המשוער בפעם האחרונה שעדכנתי את האתר,  בערך לפני חמש שנים, אבל ממש לא דחוף לי לעדכן מחדש, בדיוק כשם שאני לעולם לא עומדת מול הספריה הפרטית שבחדרי כדי למנות את היבול, אחד לאחד.
מספר הוא באמת רק מספר. לעומתו, כל ספר הוא אחד ויחיד ומיוחד.
אי אפשר להשוות כתיבת ספר כמו "יולי צוחקת" לכתיבת רומן כמו "עד סוף הים". ברור שאני אוהבת את הסידרה של יולי, הרי זו בתי, אבל מדובר בספר בן 11 עמודי טקסט. דווקא מפני שהשורות קצובות יש לחשוב טוב טוב על כל מילה, חרוז והברה, אבל הכתיבה זורמת כמו מעצמה, כשהעיניים הכחולות של יולי שלי מלווה אותי כל הזמן. כתיבת רומן היא חוויה שונה. טיסת סולו למרחקים ארוכים. ימים ולילות. במקרה הזה, כתיבה שהחלה בתום שנתיים של תחקיר. אז מה הפלא שההתרגשות גדולה.

איך את מצליחה לגדל 6 ילדים ובו בזמן לכתוב כל כך הרבה ספרים ומחזות?

זמן, אמרו גדולים וחכמים ממני, לא מוצאים, אלא ממציאים. ואני מצליחה להמציא זמן לכתיבה מפני שהספרים והמחזאות והפזמונים – בדיוק כמו הכתבות ל"ידיעות אחרונות" – נובעים מאהבה. זה לא בגלל שאני חייבת וצריכה, אלא מפני שאני מאוד מאוד רוצה. אז נכון, צריך להיות בעל משמעת עצמאית ולתכנן מראש את סדר היום ולהיצמד ללוח הזמנים ולארגן הרבה דברים מראש, אבל כשרוצים באמת זה באמת אפשרי.

האם יש לך זמן פנוי?

פנוי לגמרי? כמה דקות בלילה, לפני שהעיניים שלי נעצמות. אני שוכבת במיטה, בוהה בתקרה, מודה לאלוהים על כל הדברים הטובים שהעניק לי, מבקשת בריאות לילדים וסוף סוף נרדמת.

מהם הטיפים שאת יכולה לתת למי שמעוניין לכתוב ספר מצליח?

פשוט לכתוב. אין טיפים ואין כללים ובטח שלא נוסחאות.

מהם הטיפים שאת יכולה לתת למי שמעוניין להיות עיתונאי?

להיות סקרן, עם עיניים גדולות ואף ארוך. לצערי, אני לא בטוחה שזהו טיפ. אם לא נולדת עם סקרנות טבעית שמלובה ביצר הרפתקנות, לא נראה לי שאפשר לקנות אותה במכולת.

לדעתך אפשר להתפרנס מכתיבה? האם היית מייעצת לאישה בעלת מקצוע כלשהו, שאוהבת לכתוב, לעזוב את משרתה ולנסות להתפרנס מכתיבה? אילו טיפים היית נותנת לה כדי להצליח?

בוודאי שאפשר להתפרנס מכתיבה. עולם הכתיבה הוא גדול ורחב ומציע אינספור אפשרויות. השאלה היא עד כמה את גמישה, באיזו מידה את מוכנה לעשות דברים שהם "על יד" כתיבה אישית ומה גובה ההכנסה שאליה את שואפת להגיע.

נכון, אני כותבת ספרים לילדים, לבני נוער ולמבוגרים, אבל אני עובדת במשרה מלאה ב"ידיעות אחרונות". במסגרת עבודתי אני לא רק כותבת טורים אישיים ("רק אהבה" בימי א' ו"אמא מספרת" במוסף זמנים מודרניים של יום רביעי) אלא גם חורשת את כל הארץ כדי לראיין ולאסוף חומר מעניין. אילו עזבתי את המשרה החודשית בעיתון, אני מניחה שששת ילדי היו נאלצים להוריד את רמת החיים. לשמחתי, אני אוהבת את העבודה בעיתון לא פחות ממה שאני אוהבת לכתוב פזמונים.

מהיכן את שואבת את הרעיונות שלך בספרייך?

מהחיים. במפגשים עם קוראים צעירים בבתי ספר אני מסבירה להם שהכתיבה דומה להכנת סלט פירות. איך מכינים סלט פירות? לוקחים קערה גדולה גדולה וכדי שיהיה צבעוני וטעים חותכים מכל פירות העונה: תפוחים, תפוזים, אגסים, שזיף, בננה, אגוזים ומה לא. כך גם אצלי. בקדרה הגדולה של הראש אני מערבבת זכרונות אישיים מילדותי עם סיפורים שילדיי מספרים לי כיום בשובם מהגן ומהתיכון, מחברת בין חלומות לאכזבות ובוזקת מעל התוצאה כדורים מסוכרים של דמיון.

מהי רשימת הספרים שהכי אהבת לקרוא?

הספר שהכי אהבתי בילדותי היה "אני אתגבר" של דבורה עומר, על ילדה שנולדה עם שיתוק מוחין והצליחה למרות ועל אף. כיום, הספר שתמיד נח ליד מיטתי (אם המוצצים/חיתולים לא הפילו אותו) הוא "אלמנה לשנה אחת" של ג'ון אירווינג.

מהם החלומות שלך?

כמו כל ישראלי אני חולמת על שלום ובריאות וכמו כל אמא לחייל אני מחזיקה אצבעות לכל העומדים על המשמרת.
החלום הפרטי שלי הוא לכתוב ספרים עצובים. למה? מפני שאחרי כל כך הרבה שנות כתיבה הגעתי למסקנה שאצלי זה הפוך על הפוך. כשאני עצובה, יוצאים ממני הסיפורים הכי שמחים ודווקא כשאני שמחה – מפני שכל בני הבית בריאים ושום בעיה לא טורדת את מנוחתי – אני מצליחה למצוא בעצמי את השקט הנפשי הדרוש לכתיבת ספר עם עלילה עצובה כמו "העשירי".

יש לך מסר שאת מעוניינת להעביר לקוראות אתר "אישה"?

אשמח אם תקראו את "עד סוף הים". לכל אחת יש את הים שלה ואת הגלים שלה ולכל אחת יש תל אביב – או בזכות מגורים בה או בזכות החלומות.

חגית רימון hrimon@gmail.com

 

החיים ב"ממתינה" / דנה ארביב / אתר אישה – אתר נשים 

בערבו של יום מבאס שכזה אני הולכת למקום היחיד שבו אני יכולה לקוות לפגוש את אהבת חיי העתידית, כשאני לבושה בפיז'מה, עיני עטורות בעיגולים שחורים, ושערי קשור בקוקייה 

 

בערבו של יום מבאס שכזה אני הולכת למקום היחיד שבו אני יכולה לקוות לפגוש את אהבת חיי העתידית, כשאני לבושה בפיז'מה, עיני עטורות בעיגולים שחורים, ושערי קשור בקוקייה שהעוזרת שכחה אצלי בביקורה האחרון: הצ'אט.

ברגשות מעורבים של שנאה עצמית וציפייה, כמו חרדי לבית זונות, אני חוזרת לשם.

אני משקיעה שלוש שניות של מחשבה יצירתית בהמצאת הניק. אסור שיהיה בנאלי, אבל גם אסור שיהיה מושקע מדי. מישהי עוד עלולה לחשוב שאין לי מה לעשות בחיים, שאני כל כך מתאמצת בשביל הצ'אט.

אני מקלידה "לידיה", לוחמת השוורים בקומה מ"דבר אליה", ומחייכת לעצמי. זה טוב, גם לוחמת שוורים וגם בקומה, ונכנסת לחדר "לסביות". מיד נופלת עלי חושנית 36: "היי". "היי", אני משיבה. "בת כמה מאיפה?".
מתברר שפגשתי בחורה מאוד עניינית, שלא אוהבת לבזבז זמן.

אני בודקת אופציות אחרות ברשימה, אבל, בין שקשוקה מסטולה לבין גלי39 (שאני יודעת, מידע אישי ומניסיון מר, שבאמת היא רבקה47 שמנה במיוחד, עם שיער מקליש וחצ'קונים) לא מוצאת שום ניק שמבשר טובות. נו, אני הולכת על החושנית, ומשיבה.

אבל בכך לא תמה החקירה. היא יורה אלי נתונים במשפטים לאקוניים, חסרי נושא ונשוא, ומצפה להדדיות מדויקת במסירת אינפורמציה: "שחומה, תלתלים שחורים, עיניים חומות". גם לזה אני עוד משיבה, והיא ממשיכה: "חטובה, 168, D75". אני נאלמת, והיא ממשיכה, ודורשת, ברחל בתך הקטנה, את מספר החזייה שלי.

אני בודקת שוב – כן, אני עדיין בחדר "לסביות", ולא ב"גברים חרמנים בשמנות עם ציצי גדול".

בעודי שוקעת בהרהורים נוגים, מצלצל הטלפון הנייד: "אמא, את כל הזמן בממתינה בבית. אני חייב להגיע לרחובות לפגישה של הגרעין". "לרחובות, למען השם? זה בארץ בכלל? אבא לא יכול להביא אותך?". "הוא חוזר מאוחר היום, אם בכלל, הוא אמר", אומר הילד.

נחמד לדעת שהאקס שלי, לא כמוני, זוכה לבלות עם שרלילות בשר ודם. אנחנו קובעים שאבוא לאסוף אותו בעוד שעה, וזה נותן לי חצי שעה נוספת בצ'אט. "את יכולה לקנות לי בדרך קבוקים?", שואל יורש העצר, ואני מזדעקת בתדהמה: "מה??!!!!", כי בדיוק באותו רגע החושנית דורשת בתוקף לדעת אם אני חמה ורטובה, ומתוודה שהיא ממש מתה ללקק כוס נוטף. "מה כבר ביקשתי. כולה קבוקים", נעלב הילד ומנתק.

אני עוברת לשוחח עם בעלת ניק סולידי יותר, דינה ת"א. "שלום", אני אומרת לה.
"בת כמה, מאיפה?", גם היא עם השאלה המקורית והיצירתית. אני משיבה מתוך יאוש, וממתינה. "אני 45, פקידה אצל עו"ד", היא מודיעה לי. אחרי סוטת מין, פקידה שלח לי אלוהי הצ'אטים.

ושוב, מצלצל הטלפון הנייד. טנדר פויזן. "תגידי", היא אומרת, לא נשארה אצלך חולצה שחורה שלי, עם מין כאלה חרוזים?". לטנדר יש עשרות אם לא מאות פריטי לבוש ממותגים, שלכל אחד מהם היא קשורה יותר ממה שהייתה אי פעם קשורה אלי בימינו היפים ביותר. "אין לי זמן לחפש עכשיו", אני אומרת לה. "את בממתינה או באינטרנט?", היא שואלת. "באינטרנט", אני אומרת, מנהלת שיחה מדהימה עם מישהי. פרופסור לאנתרופולוגיה, בת 40. מעניין נורא."

ואני מחכה – אני יודעת, שהיא לא תתאפק, ותגיע. היא לא מהמשקיעות בניקים – זה יהיה משהו כמו צצצצצ או פחחחחח. והנה היא, 11111111.

"את שם?", שואלת דינה ת"א הפקידה. "אני מחפסת קשר רציני".

"ערב טוב", אני פונה ל1111111-. "היי", היא משיבה. "את חמה ורטובה?", אני שואלת. "את פסיכוטית וזקוקה לאשפוז כפוי?", היא משיבה בשאלה, ואני כבר בטוחה שזו היא. "טנדר מתוקה", אני מקלידה, "חשבתי שהצ'אטים הם מתחת לכבודך". "לכי תזדייני, דנה", היא משיבה בנימוס. "דברי עם חושנית 36", אני ממליצה לה, כנקמה. "בסדר, מתוקה", היא כותבת, "אל תשכחי לחפש את החולצה".

דינה ת"א לא מוותרת. "איזה סוג של קשר את מחפסת?". הייתי משיבה לה – קשר אמוק, קשר מכייב, אבל אני חייבת להתנתק. צריך להספיק להסיע את הילד לרחובוט.

 

*הקטעים פורסמו במקור במסגרת טור ב"זמן הוורוד" בין השנים 2002-2003

לפרקים נוספים של דנה ארביב

 

אישה יפה. התמונה להמחשה בלבד.

 

 

הכסא של מר קמפלר / שלמה קאשי 

חנות התכשיטים שלי אותה פתחתי בשנת 1974 נמצאת ברחוב בן-יהודה 26 תל-אביב. בקטע שבין בוגרשוב ובנין אל על מצד אחד ורחוב טרומפלדור מצד שני 

הכסא של מר קמפלר / שלמה קאשי

חנות התכשיטים שלי, אותה פתחתי בשנת 1974, נמצאת ברחוב בן-יהודה 26 תל-אביב, בקטע שבין בוגרשוב ובנין אל על מצד אחד ורחוב טרומפלדור מצד שני. את החנות רכשתי ממר קמפלר איש יהודי טוב ממוצא צ'כי אשר ניהל במקום במשך שנים רבות חנות ממתקים. סוכריות בצנצנות, בונבוניירות, שוקולד מסטיק ושאר מיני ממתקים היו מוצגים על מדפי עץ ישנים.

 יורם וויזר ודויד קויטלשגרו ברחוב טרומפלדור זוכרים את החנות ואת מר קמפלר הזקן. יתכן שגם אחדים מכם שגרו בסביבה קנו ממתקים אצל מר קמפלר הזקן. מדי פעם הייתי נכנס לחנות הממתקים לקנות שוקולדים לילדים ולי. החנות הייתה עם ריהוט ישן אשר הצבע התקלף מהן מאורר תקרה ענק צינן מעט את החום בחנות מר קמפלר הזקן כאשר לא היו לקוחות היה יושב על כסא עץ ישן או יותר נכון שרפרף בעל 4 רגליים ללא משענת וקורא בעיתון.

בין שנת 68' ל- 74' ניהלתי בית מלאכה לתכשיטים משלי ברחוב גרוזנברג 27 בתל אביב. לאחר מספר שנים קשות החלה ההצלחה להאיר לי פנים. הכסף והזהב החלו להתרבות בכספת המפעל שלי ואז החלטתי שהגיע הזמן לפתוח חנות תכשיטים משלי. לאחר שבחנתי את האפשרויות השונות מצא חן בעיני המיקום של חנות הממתקים של מר קמפלר, שהיתה קרובה לבתי מלון ואזורי תיירות וכן משרדי נסיעות ובתי קולנוע אשר יתנו עוגן טוב ובסיס להצלחה עסקית.

וכך כאשר נכנסתי למר קמפלר לקנות שוקולדים שאלתי אם יש בדעתו למכור את החנות. "יתכן", באחד הימים היתה תשובתו. במשך שנה ויותר חזרתי והצעתי למר קמפלר לקנות ממנו את החנות. גם כאשר הצעתי מחיר הגבוה מעט ממחיר השוק עבור החנות ולמרות שהחליט כבר לפרוש התקשה מר קמפלר לסגור סופית את העסקה מאחר שהיה קשור לחנות והיה זה עבורו סוף הדרך. הראש והמחשבה אמרו לו תמכור זה הזמן וההצעה טובה, אבל הלב לא נתן ליד לחתום על החוזה שהכנו והיה מוכן לחתימה מזמן.

לאחר שבועות של דחיות בתירוצים שונים התקשר אלי מר קמפלר והזמין אותי לחתימה סופית על החוזה. ישבנו ובדקנו שוב את החוזה ואני חתמתי ראשון. מר קמפלר לקח את העט ביד ועדיין נראתה המלחמה המתחוללת בנפשו. כאן נזכרתי באבי יוסף כאשר לפני שנפטר ביקש מאחי הבכור משה לקבור ביחד איתו כמה מכלי הצורפות אשר ליוו אותו ואליהם היה קשור כל חייו. "מר קמפלר", אמרתי, "יש בדעתי לפנות מן החנות את כל הריהוט הישן, לשפץ ולחדש ולפתוח כאן חנות תכשיטים חדשה אך את הכסא שלך אשר עליו אתה יושב אני אתקן ואחזק והוא ישאר אצלי בחנות ויהיה שמור עבורך ואתה יכול בכל יום לבוא ולשבת בכסא שלך ככל שתחפוץ".
הסתכל בי מר קמפלר ואמר: "מר קאשי הצעיר אני מאחל לך הצלחה ופרנסה טובה" וחתם על החוזה.

אני את הבטחתי קיימתי. תיקנתי וחיזקתי את הכסא הישן. במשך שנתיים ויותר היה מר קמפלר נכנס אלי לחנות מדי כמה ימים, יושב מספר דקות על הכסא ושואל אותי: נו מר קאשי הצעיר יש פרנסה? תודה יש די צורכי, הייתי עונה.

לאחר כשנתיים חדל מר קמפלר להופיע. הכסא של מר קמפלר עדיין אצלי בחנות. מדי פעם אני מביט בכסא הישן וחושב – הכסא עבר עשרות שנים עם מר קמפלר וכבר עשרות שנים הוא איתי, מעניין מה יהיה הסיפור של הכסא אחרי שאני אסיים את דרכי.