דייט עם שירה – סיפור קצר על שתי נשים

שירה – סיפור קצר על שתי נשים

חגית רימון

דייט עם שירה

מעניין איך היא נראית. מעניין מה יהיה. האם היא תמצא חן בעיניי? האם אמצא חן בעיניה? האם היא נחמדה? האם יהיה לנו על מה לדבר? עדיף שלא אהרהר בענין יותר מדי ולא אבנה מגדל של ציפיות, פן אתאכזב, חשבה לעצמה מיכל והסיטה את מבטה לעבר החלון, מנסה להתעניין בנוף המחבר בין תל אביב לחדרה.
רצועת הים התפרשה במלוא הדרה, והמראה היה מרומם נפש. איזה נוף יפהפה. היא אמרה לעצמה כדי לעורר בנפשה התלהבות. מוחה הנהן בהסכמה אך ליבה שלח מבט אדיש. מיכל צפתה במבט ריק בכחול האינסופי, שנע לאחור במהירות של מאה קילומטרים בשעה. הדרך אינה מוכרת לה כלל וכלל. הפעם האחרונה שבה נסעה לחדרה הייתה עם אמה, כשהייתה בערך בת עשר. היא אינה נזכרת מה הייתה מטרת הנסיעה, יכול להיות שלצורך השתתפותה בקונצרט, בנגינה בפסנתר. זכרונות ילדותה מתמצים בכמה הבזקים נקודתיים קצרים ולא בחוויות ארוכות. מכל שנות ילדותה יכולה מיכל לאסוף אולי שלוש שעות של זכרונות. חמש דקות פה. שלוש דקות שם. הרגשה מתמשכת של בדידות. כמיהה. בדידות. בדידות. מריבות עם האחים. ובין ההורים. צעקות. קללות. כמיהה. האם היו בילדותה גם אירועים משובבי נפש ומקפיצי לב? ייתכן, אך הם פרחו מזכרונה.

ברוכים הבאים לחדרה. הצהיר שלט גדול עם נאונים צהובים. ברוכה הבאה לחדרה, מיכלי. ברוכה הבאה. מיכל הזדקפה על מושבה ומתחה את גווה כדי להקל על כאביה בגב התחתון. היא הרימה את כתפיה וסובבה אותן ואחר כך הניעה את ראשה מצד לצד. עוד מעט אפגוש אותה. עוד מעט זה יקרה. היא הסבה את מבטה לעבר האישה המבוגרת שישבה מולה כדי להפסיק את מחשבותיה על הפגישה הממשמשת ובאה. אם אין ציפיות, אין אכזבות. אני חייבת לעשות פיפי. יש לי לחץ על הבטן. דבר ראשון כשארד מהאוטובוס אחפש את השירותים הציבוריים. אני מקווה שאסתדר. שהגרביונים יישארו שלמים ולא ייווצר בהם שום קרע. מיכל לבשה שמלה שחורה מבד קטיפה, עם פתח עגול ושרוולים ארוכים, שנעצרה שמונה סנטימטרים מעל לברכיה. השמלה החמיאה לגזרתה, ובקושי ניתן היה לראות שבתוך בטנה מתחבא עובר בן שישה עשר שבועות. מגפי עור שחורים ארוכים השלימו את המראה המצודד של מיכל. היא הוציאה מתיקה מברשת וסרקה בעדינות את שיערה הארוך בגון שוקולד חלב, שהתגלגל על עורפה וכתפיה. היא החזירה את המברשת לתיק, ולאחר חיפוש קצר שלפה ממנו את תיק האיפור האדום שלה. היא פתחה את הרוכסן שלו והוציאה ממנו מראה קטנה ושפתון כסוף. היא הביטה במראה ומשחה על שפתיה העסיסיות כתפוז אודם בצבע שהיה שילוב בין בורדו, חום ואדום. היא חייכה חיוכון קטן והייתה שבעת רצון מהפנים שהשתקפו לה במראה. פס שחור הדגיש את עיניה החומות ומסקרה שחורה הדגישה את ריסיה. מייק אפ בהיר היה מרוח על פניה וגרם לעורה החלק ממילא להיראות בגוון אחיד ומושלם כמו במגזינים. סומק חום אדמדם ליטף את לחייה ושפתיה בגון דובדבנים, אוכמניות ופטל הזמינו נשיקה. אתיז את הבושם לאחר שארד מהאוטובוס, כדי שריחו הנעים יורגש כמה שיותר, הרהרה.

האוטובוס עצר ברמזור, וליבה של מיכל נעצר ביחד איתו. השעה 18:46. הגעתי ממש בזמן, היא גאה בעצמה. אספיק לעשות מהר פיפי ולהגיע בדיוק ב-19:00, השעה שקבענו. הכחול הכחול כבר אינו נראה מהחלון, ומחליף אותו נוף עירוני עסוק ומלא תזוזה. האוטובוס נכנס לתחנה המרכזית של חדרה ומאט את נסיעתו עד לעצירה מוחלטת. הנוסעים ממהרים לכיוון היציאה, ומיכל ממתינה מספר שניות במושבה. לאחר מכן היא יורדת מהאוטובוס ונעמדת בתחנה. היא סוקרת את המקום החדש שבו כל אחד יודע לאן הוא הולך ומה יעשה בדקות הקרובות, ותרה אחר השירותים. הנה השלט המוכר. אישה וגבר. היא בחצאית. הוא במכנסיים. היא פוסעת לעברם, נכנסת ומציצה לתוך התא שבו הדלת חצי פתוחה לעומתה, מוודאת שיש נייר טואלט. היא לא מסוגלת לעשות פיפי בלי נייר. זה מגעיל להרגיש את הרטיבות הזו בתחתונים. היא נועלת את הדלת, תולה את תיקה על הוו, מורידה בזהירות את הגרביונים השחורים השקופים עד לברכיים, מרימה את השמלה ומטילה את מימיה בעמידה כפופה. אסור לשבת בשירותים ציבוריים, כולם יודעים שזה מעביר מחלות.

מיכל הרימה את הגרביונים וסידרה אותם שיהיו מתוחים על רגליה, הורידה את המים ופתחה בתחושה קלה של גועל את ידית הדלת. היא נטלה את ידיה עם הסבון הורדרד וייבשה אותן באויר החם והנעים שיצא ממכונת הייבוש. היא הביטה במראה הגדולה והרגישה מסופקת ובטוחה בעצמה. היא התיזה שלוש התזות מבקבוק ה- eau de toilette 50 מ"ל של LANCASTER, אחת בצד שמאל, בחיבור בין הצואר לכתף, השנייה בצד ימין במיקום המקביל והשלישית בנקודת פעימות הלב ליד כף ידה, ושפשפה את שתי ידיה זו בזו. ריחו העמוק, המתוק והמסתורי של הבושם עלה באפה של מיכל, והיא הייתה בטוחה ששירה תאהב את הריח. היא יצאה מהשירותים והביטה במכשיר הטלפון הסלולרי שלה. השעה 18:56. היא פסעה נמרצות לעבר התחנה ממנה ירדה מהאוטובוס, וחיפשה את מספר הטלפון של שירה. "היי, מה נשמע? הגעתי". אמרה וליבה החל לדפוק באופן מואץ. בום. בום. כמו התופים הענקיים באפריקה. "יופי." נשמע קולה המלטף של שירה. אני חונה ליד תחנת האוטובוס. פשוט תלכי ישר ותראי מכונית כחולה עם אורות מהבהבים, מסוג רנו. מיכל פסעה לעבר האישה עם הקול הנעים בצעדים לא מהירים כדי להשהות את רגעי הציפייה שפעמים רבות מתוק טעמם מטעם "הדבר האמיתי". האורות המהבהבים קרצו למיכל והזמינוה להתקרב למכונית. דלת נפתחה, ומהמכונית יצאה אחת הנשים היפות שפגשה מיכל. היא פסעה בגו זקוף לעברה של מיכל. גובהה כגובהי, אמדה מיכל, בערך מטר שישים ותשעה סנטימטרים, בדיוק בגובה שאני אוהבת. לא גבוהה מדי. לא נמוכה מדי. קוצים חומים מתכתיים עמדו בשובבות על ראשה של שירה בתסרוקת שנראתה למיכל מושלמת. מכנסי ג'ינס נצמדו לרגליה היפות וחגורת עור חומה עיטרה אותם וחיבקה את ביטנה. חולצה בצבע שמיים חורפיים עטפה את פלג גופה העליון של שירה ועליה ז'קט מחוייט בצבע ים עמוק ואינסופי. עור פניה היה חלק כקטיפה, בגון מושלם של תה לא חזק, כזה שהוציאו ממנו את התיון. שפתיה שורטטו ביד אמן, סימטריות ובדיוק בגודל הנכון. לא עבות מדי ולא דקות מדי. בוהקות בשפתון עדין. "נעים מאוד". שירה הושיטה את ידה ללחיצה וחייכה חיוך מתוק, ממזרי וילדותי. גומה הופיעה בלחייה השמאלית. לפי החיוך הרגישה מיכל ששירה לא התאכזבה. היא חייכה לעומתה של שירה והישירה את מבטה לעבר עיני הדבש שלה. היא לחצה את ידה החמה והרכה של שירה והרפתה ממנה אחרי שלוש שניות בדיוק, למרות שהיא רצתה להמשיך להרגיש את החמימות הזו שהתפשטה בגופה עוד שעות ארוכות או אפילו ימים…

בכל לילה לפני שהשינה פוקדת אותה… קטע קצר ליום הזכרון

בכל לילה לפני שהשינה פוקדת אותה / סיפורון קצר

מאת: חגית רימון

בכל לילה לפני שהיא נרדמת…

 

בכל לילה
לפני שהשינה פוקדת אותה
עוצמת סימה את עיניה
ורואה אותו
את בנה
כפרה עליך, מה שלומך? חיים שלי
היא אומרת לו, וליבה מחייך.
בסדר אמא. שלומי טוב.
אתה רעב?
הכנתי לך היום קציצות, כמו שאתה אוהב.
אכלתי שתיים, ואת היתר נתתי לחתולים למטה
זוכר, איך כשהיית ילד
אהבת להאכיל אותם?
איזה לב יש לך. כפרה עליך.
ילד של אמא.
לכל פושט יד ברחוב
ביקשת שאתן כסף
אמא, תני לו שיהיה לו מה לאכול
אמרת
וגם את דמי הכיס שלך חילקת לאחרים
נשמה של אמא,
מה שלומך? איך אתה מרגיש?
והוא מחייך אליך, עם שיניו הצחורות
וגומה מבצבצת על לחיו
שלומי טוב אמא
הכל בסדר
לילה טוב נשמה שלי
היא אומרת
לילה טוב אמא
ועיניה נעצמות
לחלומות מתוקים
בהם העבר, ההווה והעתיד מתערבבים

===

סרטון נפלא של לואיז היי עם המלצות לחיים טובים יותר, אהבה והצלחה – מומלץ

היהלום – סיפור קצר

היהלום – סיפור קצר

חגית רימון

אהבה אמיתית היא כמו יהלום

אהבה אמיתית היא כמו יהלום נוצץ שמוצאים אותו בנהר וזה שמוצא אותו שואל את עצמו לקחת לעצמי את היהלום המדהים הזה ולהסתכן בעונש של כריתת כף היד או לשים אותו בקערה ביחד עם כל היהלומים הנוצצים ויותר לא לראות את היהלום הזה שלי לעולם, זו החלטה כל כך קשה להיפרד ממשהו יקר ערך או שיש לו ערך סנטימנטלי ותחשבו מה מרגיש אדם שמוצא אהוב ואחרי כמה שנים האהוב רוצה ללכת ממנו, איזו תחושה זה עושה בלב של נטישה וחוסר ביטחון וזה משליך על העבר, האדם שואל את עצמו האם הייתה לנו אהבה אמיתית או שהכל היה אחיזת עיניים והיא נשארה איתי רק בגלל הכסף או הנוחות או הפחד או אני לא יודע מה ונחזור לעובד בנהר שמוצא יהלום כל כך גדול שמסנוור אותו כשהוא מביט בו והלב שלו פועם בום בום בום אני רוצה את זה אבל מצדדיו יש עוד עובדים ומטר לידו יש את מנהל העבודה שאם יתפוס אותו יכה אותו וישלח אליו את הכלבים ואוי ואבוי מה יהיה אבל היהלום יכול להיכנס לי אולי לתחת או לחור אחר שאחפש בגוף וכך אהיה עשיר כי בעצם היהלום הוא מן הטבע אני לא גונב אותו מאף אחד אלוהים יצר אותו, למה שעבור עבודה של פחות מעשרה דולר לשעה אתן לבוס שלי יהלום ששווה אולי 2000 דולר או אפילו יותר זה כל כך לא מוצדק אבל אלו החיים שלי וזה מה שיש לי עכשיו ואני לא יכול לסכן את המשפחה שלי שאם יקרה לי משהו לא יהיה מי שיפרנס את אמא שלי ואת ילדיי אז אני מביט ביהלום ומנהל העבודה ניגש אליי ואומר לי שים אותו בקערה ואני עונה לו רק שניה רציתי להסתכל על הדבר היפה הזה שאלוהים יצר ושלח אליי פלא הבריאה והוא אמר לי באמת זה דבר כל כך יפה הלוואי שהיינו יכולים לקחת אותו לעצמנו ומנהל העבודה אומר לי תקשיב זה באמת בזבוז של הטבע שנשים את זה בקערה וזה יגיע לבוס שלנו בוא ניקח את זה לעצמנו מה אתה אומר? לחשתי שאני לא יודע מה לעשות והוא אמר לי אל תפחד תן לי את היהלום ואני אשמור אותו אצלי אמכור אותו ונתחלק בכסף. החזקתי את היהלום בידי והוא נצץ בשמש הקופחת וחששתי שהוא ישקר לי כי איך ניתן לדעת מה שקרן ומי ישר מי דובר אמת ומי יעבוד עליך בהזדמנות הראשונה? אבל הוא מנהל העבודה שלי וממילא לא היתה לי כל כך ברירה אז הבטתי בעיניו ונישקתי את היהלום ובשניה הוא חטף אותו מידי ככה בזהירות רבה ומבלי שאף אחד יראה. הוא פסע אחורה והכניס את היהלום לכיסו במכנסי החאקי שלו והמשכתי לעבוד ואחרי דקה מצאתי יהלום נוסף אני לא יודע מה קרה לי באותו היום כאילו נס כאילו אצבע האלוהים נגעה בי לא האמנתי שזה קורה לי ואחזתי את היהלום ושוב לא יכולתי לזרוק אותו אל הקערה הזהובה עם כל שאר היהלומים שמצאנו אז הבטתי בו היטב והיה זה אפילו יהלום גדול מהקודם אבל אני עם מכנסיים קצרים ללא כיסים עם חולצה קצרה וגם אם ארצה אין לי כל כך איפה להחביא את היהלום חוץ מהחור שאתם יודעים מהו וזה לא נראה כעת מעשי שאוריד את תחתוניי ואכניס את היהלום היפהפה הזה לתוך החור שאתם יודעים מהו ולא חלפה שניה ושוב הגיע אלי מנהל העבודה ולחש באוזני תקשיב אתה מלאך או מה, מה קורה לך היום? ואמר לי הוא יפהפה. עניתי לו שנכון. מתנה מהטבע. ולפני שהספקתי לעשות משהו הוא נטל את היהלום מידי. הייתי המום אך לא יכולתי לעשות דבר. אני עובד פשוט, מפרנס משפחה ובלעדיי לא יהיה להם מה לאכול. הבטתי בו מתרחק ממני והוא סובב את ראשו אליי וקרץ לי בחיוך.
המשכתי לחפש יהלומים בתוך הנהר והרגשתי את המים הקרירים והשפרצתי מהם על פניי והרגשתי את אלוהים לידי ובתוכי והרגשתי שימחה מתפשטת בי. חזרתי למשפחתי מחייך והשימחה שלי הייתה מדבקת כי גם אמי נראתה לי מאושרת וגם ילדיי הקטנים.
שבוע אחר כך מנהל העבודה הגיע לביקתה שבה גרנו וביקש שאצא ממנה. יצאתי. והוא נתן לי תיק קטן אפריקאי צבעוני ואמר לי, הנה קח, זה שלך ותן גם למשפחה שלך שיהיה לכם אוכל טעים על השולחן. פתחתי את התיק והיו בו המון שטרות. הוא הניח את ידו על כתפי ואמר לי – אצבע אלוהים נגעה בך. בכסף הזה תירשם לאוניברסיטה ותלמד מקצוע. אתה חכם ומוכשר, אתה היהלום."

 

לואיז היי – איך מחשבות יוצרות מציאות? / אתר אישה – אתר נשים מוביל

ראיון עם רונית, רקדנית ומורה לריקוד – הראיון שלא היה

ראיון עם רונית, רקדנית ומורה לריקוד – הראיון שלא היה

מאת: חגית רימון

מתי עשית משהו שלא רצית? התמונה להמחשה בלבד

תגידי, מתי הייתה הפעם הראשונה שלך שעשית משהו שלא ממש רצית?
רונית ירוחם, רקדנית ומורה בלהקת בת דור: בגיל 16. עם החבר הראשון שלי. ממש לא אהבתי אותו אבל הוא ביקש יפה. אז נתתי לו מה שרצה.

סימה, מראיינת: ואיך הרגשת?
רונית: לא כל כך נורא. די בסדר. הרגשתי גדולה.

סימה: ומה היה הרגע הכי משמח בחייך?
רונית: הרגע שבו ילדתי את בני הראשון. הרגשתי שהשמש מלטפת אותי בקרניה. הרגשתי אושר עילאי. ועם הבכי הראשון נחתתי לקרקע המציאות. ללילות בלי שינה. לחרדות אינסופיות. לעצב תהומי. ולשמחה שיצרתי דור המשך, בשר מבשרי.

סימה: מה החלום שלך?
רונית: להשתפר. אני כל הזמן רוצה להשתפר. לעשות תנועות חדשות בריקוד. למלא אולמות. האמת היא שזה לא בדיוק נכון. מה שאני הכי רוצה זה להרגיש יותר שימחה.

סימה: ומה יעזור לך לזה?
רונית: שאלה טובה סימה. מממ… מה יעזור לי להרגיש יותר שימחה? רגע… אחשוב… אני חושבת שפחות דאגות. יותר כסף בבנק. והכי הכי, אהבה. כן, אני יודעת שזה נדוש, אבל זו האמת שלי. אני רוצה להרגיש אהבה. להרגיש שיש לי עם מי לחלוק את העצב שלי, את השימחה, את מטלות היומיום. מישהו שאוכל לשתף אותו, וכמובן לעשות איתו סקס. כן, סקס זה חיבור מטורף של שתי נשמות. אני מתייחסת לזה בתור משהו עמוק, ולא סתם כאל אקט פיסי.

סימה: ומתי היה לך חיבור כזה טוב של נשמות?
רונית: עם הבעל הראשון שלי. אמנם היינו נשואים רק חצי שנה, אבל מהרגע הראשון ידעתי שאיתו אני רוצה להמשיך את חיי. ההרגשה הזו התפוגגה אחרי פחות משנה. כשראיתי שהוא יצור אגואיסט חסר רגשות.

סימה: מהו סדר היומיום שלך?
רונית: אני מתעוררת ב- 6 ועשרים בבוקר. כבר לא מכינה סנדוויצ’ים לילדים כי הם גדולים. איזה כייף. יוצאת לטיול עם הכלבים. בערך חצי שעה של הליכה מהירה ועצירות לפיפיקקי. כשאני חוזרת אני נכנסת למקלחת. מרגישה את המים זורמים על גופי ולפעמים אפילו קצת שרה לי ומרגישה רוגע. אחר כך אני מתיישבת מול המחשב וכותבת. עושה "דפי בוקר". כתיבה אינטואיטיבית של כל מה שיוצא לי מהאצבעות. זה משחרר. כדאי לך לנסות סימה. אני שותה קפה או תה צמחים. יום ככה יום ככה. מתלבשת ויוצאת ללמד את הקבוצה שלי צעדים חדשים. זו קבוצה מקצועית שמופיעה בכל הארץ, ובקרוב יש לנו סיבוב הופעות בדרום אמריקה. אחר הצהריים אני פנוייה לעיסוקים שלי. קצת מציירת, קצת מנגנת, פעם בכמה זמן פוגשת חברה לקפה. מדברת עם הילדים כל יום. הולכת לסרטים, הצגות…

סימה: רונית, נשמע שאת די מרוצה מחייך.
רונית: האמת שכן. טפו טפו. רק דבר אחר חסר.

סימה: אהבה?
רונית: לא. חסרים לי קצת ריגושים. הכל כל כך מונוטוני. הימים דומים. הדברים דומים. חייבת להתרגש ממשהו.

סימה: ואם אנשק אותך את תתרגשי?
רונית: אין לי מושג. תנסי.

 

היא קמה כל יום בבוקר אבל לאחרונה היא לא כל כך בטוחה שיש לה בשביל מה… "נס" – סיפורון קצר

"נס" – סיפורון קצר / חגית רימון

היא קמה כל יום בבוקר אבל לאחרונה היא לא כל כך בטוחה שיש לה בשביל מה. כלומר, זה לא שהיא מתכננת להיעלם מהעולם או לעשות משהו קיצוני, אבל בכל זאת, אין לה את הדרייב הזה לקפוץ מהמיטה כמו פנתר ולהסתער על העולם. וזאת בייחוד בשבת. אבל לא בכל שבת. היא פקחה עין בשעה 8:09 בבוקר, ראשה כבד מהיין ששתתה אמש, באירוע שהיה דווקא די נחמד. היא חייכה בו כמה פעמים והיה לה די שמח.
ומה יש לעשות בשעה 8:09 ביום שבת? היא לא שאלה את עצמה אבל בכל זאת החליטה לקום מהמיטה. הכינה לה נס קפה. פעם שמעה מישהי שאמרה בסרטון בפיסבוק שנסקפה זה לנחמה, ומאז בהרבה פעמים שהיא מכינה לעצמה נס, היא נזכרת במשפט. והחיבור נראה לה נכון.
שבת בבוקר זה הזמן הכי פנוי שיש. אין בוס על הראש ואין יותר מידי מטלות. היא מגלה ערימת כלים בכיור ושוטפת אותם ומעבירה את חלקם למדיח. זה טוב לפעמים שיש מטלות בבית. מסיט אותך ממחשבות על ייעוד ומשמעות. הנס עשה לה נעים בבטן. והשעה רק 9:00 בבוקר. אז אחרי טיול בחוץ עם הכלבים עדיין נותר לה זמן פנוי. ובמקום להתענג עליו כרסמו בה כל מיני רגשות שליליים. ואיפה השימחה בלב איפה? אז היא הדליקה את היוטיוב על כל מיני שירים, הקשיבה לזמרת סזריה אבורה, קראה עליה בויקיפדיה ושאלה אם עצמה האם כדאי לה לנסוע לטייל בפורטוגל. עשתה חיפוש בגוגל כדי לראות תמונות מהמדינה הזאת ולא הגיעה להחלטה חד משמעית. מתפשטת בה הרגשה חמה כשהיא חושבת על המדינה הזאת, כנראה בגלל השירים בפורטוגזית, שנשמעת לה שפה נעימה לאוזן והשירים מלטפים לה את הלב. אז היא שמה ביוטיוב הופעה מלאה של סזריה וזה נשמע כל כך יפה. הפסנתרן ליטף את הקלידים והנגינה שלו הייתה רכה כמו קטיפה. גופה נע מצד לצד והיא הרגישה שליבה קצת מתרחב.
ומהי משמעות החיים? היא שאלה את עצמה. זו שאלה שרבים אוהבים להתפלסף עליה. ומה משנה המשמעות. בעצם, היא כן. כי אם אין לי למה לקום בבוקר, מה שווים החיים?
הצלילים של הפסנתר והקול סזריה נכנסו לאוזניה והתפשטו בגופה. אז בשביל מה לקום בבוקר? אולי בשביל לשתות נסקפה מהביל ולהקשיב לסזריה? זו גם תשובה. היא אמרה ויצא לה חיוך קטן.
~~
נס – סיפורון קצר

 

והנה הזמרת סזריה בהופעה