פרק ב' – הפגישה – מאת desire – מיומנה של אישה נשואה

לאוטו שלי נכנסה אהבת חיי… היא הדביקה לי נשיקה מצלצלת על הלחי. ואני צחקתי במבוכה. הסתכלתי עליה וחייכתי…נאלמתי, לא ידעתי מה להגיד…  

מאת: Desire

 

womannice

לאוטו שלי נכנסה אהבת חיי… היא הדביקה לי נשיקה מצלצלת על הלחי. ואני צחקתי במבוכה. הסתכלתי עליה וחייכתי… נאלמתי, לא ידעתי מה להגיד. היא שאלה: אז מה קורה? ופתאום הקול שהכרתי ושמעתי כל כך הרבה מתחבר לצורה… האדם שאיתו שוחחתי מופיע לפניי. זהו, לא צריך לדמיין איך היא נראית. הנה היא לפניי. היתה שתיקה, חייכנו זו לזו. לאחר מספר שניות אמרתי לה: אז זאת את שמשגעת אותי?
היא צחקה. חשבתי לעצמי, נראית טוב, רזה ושברירית.

שאלתי אם היא רוצה ללכת לבית קפה לשתות משהו והיא הגיבה בחיוב. נסנו קניון וכל הפגישה לא הפסקתי לדבר, זה לא היה דיבור רגיל אלא דיבור תוך כדי התרגשות. היא היתה מהופנטת, הסתכלה עלי כל הזמן, מיעטה בדיבורים וחיכתה למוצא פי. כשסיימנו לשבת בבית הקפה חזרנו לחניון, נכנסתי לאוטו, היא עמדה מחוץ לאוטו ונשענה על החלון של הנהג…ניסיתי להניע ו…כלום! המצבר מת. האמת, קצת נלחצתי, ציפתה לי נסיעה ארוכה הביתה ולא התחשק לי לחזור מאוחר ולתרץ לבעלי תירוצים אודות העדרותי רבת השעות. היא הציעה להביא לי כבלים להניע. אמרתי לה שתביא ומיד עצרתי שני גברברים שיעזרו לי להניע את האוטו. כשסיימו את המלאכה לחצתי על הגז בפראות, נופפתי לעברה בשלום מהוסס ונעלמתי.
זהו…כך הסתיימה לה הפגישה הראשונה. עברו להם יומיים, היא לא התקשרה, התקשרתי אליה ושאלתי מה קורה? היא אמרה שהכל בסדר. שאלתי אם היא מעוניינת לשמור על קשר, היא אמרה שהיא רוצה רק שנראה לה שאני זאת שלא מעוניינת משום שברחתי בסוף הפגישה כאילו פגשתי שד מפחיד. צחקתי ואמרתי לה שזה רחוק מלהיות כך.בלב חשבתי, יכול להיות שהייתי קצת מבולבלת, אולי השכל אמר לי ללכת ולא להביט לאחור והלב אמר להמשיך ולהמשיך בקשר הזה. סיכמנו שנמשיך הלאה וחזרנו לשיחות היום יומיות שלנו וכמובן הליליות. משום מה עדיין היה קשר לי מאוד לקשר בין הקול לחזות.

ניהלנו שיחות נפש עמוקות ובלילות – בשעות המאוחרות כשכולם הלכו לישון (כולל בעלי שנוחר בקומה השניה) אני הייתי מדברת איתה בטלפון מהסלון כשאני שוכבת על הספה…

התגעגענו מאוד אחת לשניה, לא הסתפקנו בשיחות טלפון והחלטנו להיפגש שוב. היה זה יום לפני ראש השנה. נפגשנו בקניון הומה אדם כאשר כולם רצים להספיק את קניותיהם לחג. הגעתי לפגישה, יש לציין שההתרגשות פחתה אבל עדיין ריחפה באוויר. לאחר שישבנו בבית קפה התקדמנו לאוטו, ואני אמרתי לה: בא לך שניסע לחוף הים? היא הסכימה ונסענו. הגענו לחוף, הכל חשוך מסביב, בחניה היו רכבים של אנשים שתפסו להם מקום להזדיין בשקט או בגניבה. החניתי את האוטו בפינה מרוחקת. לאט לאט החזקתי לה את היד, ובידי השניה ליטפתי לה את הפנים, התקרבתי אליה והתחלתי לנשק אותה בלחיים, במצח, על השפתיים, חיבקתי אותה, המשכתי לנשק כשהיד שלי גלשה אל החזה שלה, חפנתי את שדה והמשכתי לנשק אותה בצוואר וירדתי אל החזה שלה. הרגשתי שאני כמהה אליה, רציתי להקפיא את הרגע הזה לעולמים!
לפתע….טלפון מצלצל, זה היה הנייד שלה, היא ענתה ואמרה שהיא חייבת לחזור, התבאסתי שגן העדן הופסק, בלית ברירה הסעתי אותה חזרה לרכב שלה. הרגשתי ב"היי" רציני, היא היתה סמוקה ומרוגשת. נסעתי הביתה וכל הדרך חשבתי איזה ריגוש עילאי זה! כל השנים האלה חלמתי להתנשק עם בחורה, ללטף אותה להרגיש את השדיים שלה, והנה זה קורה וזה כל כך טוב!

אני מרגישה שאני מתאהבת עד מעל האזניים, כמו בחורה בת 17 שאיבדה את בתוליה וגילתה את רזי הסקס במלוא הדרו….
לעזאזל, איפה הייתי כל השנים האלה??

לפרק א'

כל הפרקים נמצאים כאן – מיומנה של אישה נשואה

 

פרק ג' – אני מאוהבת – מאת desire – מיומנה של אישה נשואה

אני מרגישה מאוהבת. איזו הרגשה אלוהית זו… הכל ורוד וצוחק אלייך, בא לך לקרוע את העולם. תכירו את האהובה שלי היא בחורה רווקה שצעירה ממני ב-7 שנים 

מאת: Desire

womannice

 אני מרגישה מאוהבת. איזו הרגשה אלוהית זו… הכל ורוד וצוחק אלייך, בא לך לקרוע את העולם.

 תכירו את האהובה שלי היא בחורה רווקה שצעירה ממני ב-7 שנים. והיא שלי ורק שלי. אני מטורפת עליה!
מאז הפעם האחרונה שהתגפפנו באוטו בחוף הים סיכמנו שזה היה מדהים ובלתי אפשרי שלא יהיה לזה המשך. ההמשך הוא בעצם הדבר האמיתי.

 בתקופה זו הייתי בעננים, התנהגתי בנחמדות לכולם, לבעלי, לילדים. רזיתי 5 ק"ג, הקפדתי תמיד על מראה טוב ומטופח. הכל למען אהבת נפשי וליבי.

 בלילות חיכיתי שבעלי ירדם ואז הייתי מתקשרת אליה והיינו מגלגלות שיחה אל תוך הלילה. מאותו ערב במכונית, נשברו המחסומים, שתינו אהבנו והתגעגענו בטירוף. הסתפקנו בשיחות סקס טלפוניות עד לפגישה שבה זה קרה… זו היתה הפעם הראשונה שלנו ביחד במיטה.

 אפשר להקדים ולספר שיום הולדתה קרב ובה. החלטנו לחגוג את יום ההולדת שלה על ידי בילוי והבטחתי לה שאני אעניק לה את המתנה הכי טובה שיש: נעשה את זה; נזדיין עד אבדן חושים.

נפגשנו ביום הולדתה, יצאנו לאכול בדיזינגוף סנטר ואחר כך נכנסנו לסרט. הסרט הסתיים בשעה עשר ואז הפתעתי אותה. נכנסנו לאוטו והיא שאלה: לאן נוסעים? אמרתי לה ה פ ת ע ה! ניווטתי בקלות את הרכב מדיזינגוף אל בית הוריי שהיה ריק, הם נסעו לחופשה בים המלח. את זה היא לא ידעה.

סובבתי את מפתח המנעול ונכנסנו…הכל חשוך ושקט.

היא הבינה שאני הולכת להעניק לה את המתנה המדוברת. השענתי אותה על דלת הכניסה, חיבקתי אותה ולחשתי על אוזנה: מזל טוב מתוקה… אני אוהבת אותך! התחלנו להתנשק והנשיקות הפכו לסוערות.

הרגשתי שאני מאוד מגורה…רציתי כבר להרגיש אותה איתי במיטה.. התרגשנו מאוד. נכנסנו לחדר שינה ושם על מיטת הוריי עשינו את זה. זה היה מדהים, תענוג עילאי…התלטפנו והתנשקנו כאילו אין מחר…
התפשטנו והרגשנו אחת את הגוף החם של השניה. האמת חוץ מנישוקים, ליטופים ומיזמוזים לא ידעתי ממש מה עושים ואיך היא תגיב אם אעשה משהו נועז. הסקס היה עדין וזה הספיק לנו. הקירבה הזאת והאהבה שהפגנו אחת כלפי השניה היתה הדבר הטוב…

ובכן כל דבר נראה טוב ומצויין עד שמגלים את הדבר היותר טוב…וכך זה קרה, כל פעם גילינו משהו חדש בסקס וזה הפך את זה ליותר מהפנט.
היתה ביננו פתיחות שקשה לתאר, נתתי את כל כולי וכך גם היא, ניסינו הכל ואהבנו לאהוב ולממש את האהבה בסקס כל כך משגע.
באותו ערב שכבנו במיטה… חבוקות, ליטפתי את ראשה והיא אמרה: איך כזה דבר מדהים הוא אסור??

ששששש.. השתקתי אותה עם נשיקה רטובה, אל תחשבי על זה, בטח לא עכשיו… בואי נחיה את הרגע. התנשקנו בלהט והרגשתי דמעה שזלגה מעינה.
היי מאמי למה את בוכה?
אני לא בוכה, זה קורה לי שעין אחת דומעת רק כשאני מרגישה מחוברת אל מישהי בלב ובנפש.
אני אוהבת אותך….אמרה. אל תעזבי אותי אני צריכה אותך, צריכה את הקשר הזה. את הדבר הכי טוב שקרה לי בשנים האחרונות….כך אמרה.
אני לא אעזוב אותך את שלי לעולמים! עניתי.
הבטתי הצידה ועיני נתקלו בשעון.
אוף השעון המזורגג, תמיד יודע להרוס לי. השעה היתה מאוחרת ואני הייתי חייבת להתלבש ולצאת. חיכתה לי נסיעה של שעה תמימה. התלבשנו ויצאנו אל האוטו וכל הדרך דיברנו בסלולארי על החוויה והמישאלה שמומשה.

חשבתי לעצמי בדרך הביתה: עשיתי את זה. ולא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך מדהים… רציתי אותה כבר, התגעגעתי אליה. פשוט חייכתי לעצמי ובמוחי הרצתי את הסרט של הפעם הראשונה שלנו, דמיינתי אותנו בתנוחות שונות, עושות אהבה עד לאבדן חושים אני אוהבת אותה, אוהבת אוהבת אוהבת…

פרק א'

לקריאת הפרקים – מיומנה של אישה נשואה

אודי – סיפור קצר 

אודי היה מלך הכיתה. ילד בן עשר. תלתלים בצבע קש. נמשים פזורים על פניו היפות. הוא היה הכדורגלן הטוב בשכבה… 

אודי היה מלך הכיתה. ילד בן עשר. תלתלים בצבע קש. נמשים פזורים על פניו היפות. הוא היה הכדורגלן הטוב בשכבה. פעם בשבוע, בימי ראשון, הוא הלך ברגל, חצה את החולות הזהובים ופסע במדרכות המובילות לביתה של מיכל. הוא נהג לעלות עם הכדור לקומה השנייה שבה גרה, לשתות איתה כוס מיץ ולאכול עוגיה, ואחר כך ירדו שניהם לחנייה של הבניין.
"תעמדי כאן, ואני אבעט." נהג לומר לה ברוך.
"אל תבעט חזק, שלא אפגע."
הוא בעט את הכדור בעיטה לא חזקה, והיא תפסה אותו בשתי ידיה, מחייכת בסיפוק.
"יופי. מצויין." זרחו עיניו. "עכשיו תכווני אליי."
היא בעטה לעברו. הוא עצר את הכדור, ליהטט בו ימינה ושמאלה, הקפיץ אותו על רגלו חמש פעמים ברצף, עקף אותה והבקיע גול.
"תן לי לנסות", ביקשה. היא הצליחה להקפיץ את הכדור פעמיים, וזהו. הכדור עף הצידה.
"תראי איך אני עושה, ותנסי שוב."

מיכל ניסתה פעם אחר פעם, עד שהצליחה להקפיץ את הכדור על רגלה שלוש פעמים. אחר כך הם נהגו להתמסר. הכדור נבעט מצד לצד, מרגליה לרגליו וחוזר חלילה.
"תזיזי את כף הרגל ימינה, ואז תבעטי. לא עם האצבעות."
היא עשתה כהנחייתו, והכדור עף לעברו בצורה מדוייקת.
"את בועטת נהדר."
עוד כמה התמסרויות ובעיטות והקפצות ולהתראות. עד הפעם הבאה.

*

"אחח. איי." מיכל הרגישה נקישה כואבת בעורפה, בעודה מציירת שמש מאירה על בלוק הציור. כשסובבה את ראשה לאחור כדי לראות מהו מקור הפגיעה, גיר לבן ניחת על רגלה. היא הניחה את אצבעותיה על מקום הפגיעה, ולפני שהספיקה להבין מה אירע, גיר נוסף התעופף ופגע בגבה. "אחחח". צעקה חלשה בקעה מגרונה. אודי הסתכל עליה כשחיוך פרוש על פניו. לידו עמדו רני ונמרוד, ידיהם מונפות במצב היכון, אוחזות בגירים. שלושתם הביטו בה ונראו מרוצים כנשר שמצא גווייה. אודי?? לא יכול להיות. דווקא הוא מכולם? עלבון צורב התפשט בתוכה. מדוע הוא מכאיב לי? מה הם רוצים ממני? היא רצתה לדרוש מהם לחדול להכאיב לה ולבייש אותה מול ילדי הכיתה, אך קול לא יצא מפיה. היא נותרה ישובה על הכסא. מכווצת. חסרת אונים. היא הניחה את כפות ידיה מול פניה כדי להגן על עצמה. הילדים מסביב המשיכו לצייר, לפטפט, לעלוז. המורה לציור לא עשתה דבר, ייתכן שכלל לא הבחינה במתרחש. דמעות עמדו בעיניה, אך היא התאמצה לעוצרן. לא אראה להם שנפגעתי. לא אראה להם שנעלבתי. הלוואי שהשיעור כבר ייגמר.
"מיכל המגעילה". אמר אודי ויידה עליה גיר שפגע בכתפה.
"מיכל המטומטמת". אמר רני.
"קחי עוד אחר". צהל נמרוד.
דמעות של כאב ועלבון שייטו בתוך נשמתה. רק לא לבכות. רק לא לבכות. די כבר. עזבו אותי. לא עשיתי לכם דבר. אתם לא מתביישים? היא רצתה להיעלם מהמקום ולנחות בחדרה.

הצלצול לסיום הלימודים הגיע, והיא אספה לתוך תיק הציור את צבעי הפנדה ואת השמש המאירה ופסעה לבדה לעבר ביתה. "אני לא רעבה". אמרה לאימה, פנתה לחדרה והתכסתה בשמיכה.

שנה ומחצה אחר כך סיפרה לה אמה באופן אקראי: "את יודעת? אודי היה מאוהב בך."
"מה? מאיפה את יודעת?" מיכל זקפה את גווה והדם שבעורקיה הגביר את זרימתו.
"מירה, מחנכת הכיתה אמרה לי זאת אתמול בערב, כשנפגשתי איתה." מיכל שתקה. מעכלת את המידע. תחושת העלבון עדיין הייתה צרובה בנשמתה. מאז אותו היום נפסקו משחקי הכדורגל, ובמקומם היא התאמנה בפסנתר. את ההתמסרויות בכדור בימי ראשון החליפו יצירות של שופן, בטהובן ובאך.
"מה פתאום מאוהב בי? זה לא יכול להיות. את בטוחה? זה מה שהיא אמרה או שאת סתם אומרת לי?"
"וכי מדוע שאשקר?"

הידיעה המפתיעה נעמה לה כליטוף על לחיו של ילד חולה. הוא היה מאוהב בי. בי. בי מכולן. עכשיו הכל ברור. הוא זרק עליי גירים כדי למשוך את תשומת ליבי. איך לא הבנתי זאת קודם? הייתי צריכה להבין. חבל שלא הבנתי.

חגית רימון, עו"ד וכתבת "אישה"

hrimon@gmail.com

 

ברוך  – סיפור קצר / אתר אישה – אתר נשים

ברוך אף פעם לא אהב את השם שלו. עוד כשהיה ילד שאל את אמו למה קראו לו ברוך ולמה מכל השמות היפים כמו: עמיר, אורי או יורם בחרו לקרוא לו דווקא ברוך.  

מאת: חוה ברנע

ברוך אף פעם לא אהב את השם שלו. עוד כשהיה ילד שאל את אמו למה קראו לו ברוך ולמה מכל השמות היפים כמו: עמיר, אורי או יורם בחרו לקרוא לו דווקא ברוך.

ואמו היתה תמיד אומרת לו שברוך זה שם כל כך יפה שיש בו ברכה. "אתה מבורך,  ברוך, ויהיו לך חיים יפים עם מזל וברכה." אמרה. אלא שזה לא שכנע אותו בגיל חמש ולא אחר כך. אבל מה לעשות – עם שם נולדים וברוך לא חשב בכלל שאפשר לשנות שם.

ומזל? בחיים שלו? על איזה מזל בדיוק דיברה אימו?

בקושי גמר את בית ספר וכמה שנא את הלימודים ואת המורים. בצבא היה אפסנאי – נוח אבל לא כבוד גדול. מיד אחרי הצבא התחיל לעבוד בחברת חשמל – המשכורת בסדר אבל העבודה לא מי יודע מה מענינת.
שם פגש את ברוריה שהיתה פקידה במחלקה בה עבד. ברוריה היתה החברה הראשונה והיחידה שלו ואיתה התחתן. נולדו הילדים, קנו דירה, שילמו משכנתא – כמו כולם. הכל היה בסדר, ברוך השם.
לכן היה ברוך מופתע, אפילו נדהם, כשיום אחד אמרה לו ברוריה שדי, נמאס לה מהחיים האפורים והמשעממים איתו – ככה אמרה: "אפורים ומשעממים", ושהילדים כבר גדלו והיא רוצה חיים אחרים. היא רוצה למצוא את עצמה,להגשים את עצמה.
ברוך לא כל כך הבין למה התכוונה. הוא נפגע, נעלב:

-"מה קרה ברוריה? אנחנו כבר ביחד מעל עשרים שנה והכל היה בסדר… אני לא מבין מה נכנס לך לראש, ברוריה?"

אבל היא מתעקשת. "אף פעם לא מאוחר להתחיל חיים חדשים", היא אומרת.
ולברוך אין ברירה אז מתגרשים.

החודשים הראשונים היו הקשים ביותר וברוך מצא את עצמו יושב ערב ערב מול מסך הטלויזיה ובוהה בערוצי הספורט.
איפה המזל ואיפה הברכה, אמא? שאל בליבו כי אמו כבר נפטרה ולא הייתה יוכלה להשיב לו או לנחם אותו.

החברים המעטים שלו שעבדו איתו בחברת החשמל, אלה שעבדו אתו שנים, שמו לב לכך שהוא שקט יותר מאשר בדרך כלל ואפילו עצוב, כמעט לא מדבר.
לחצו עליו לדבר והוא סיפר. סיפר שברוריה עזבה ושהוא בקושי רואה את הילדים,"הם עסוקים" ושהוא מרגיש לבד ואבוד.

אחד מהחברים, אריה, גרוש כמה שנים ומנוסה בנושא אמר מיד: "אל תדאג, ברוך, הכל יסתדר, אני מבטיח לך, סמוך עלי. "
ועל אריה אפשר לסמוך, את זה ברוך ידע.

כעבור כמה ימים הזמין אריה את ברוך אליו הביתה לערב "עם ארוחה קלה והפתעה", כך אמר, "ושלא תעז לא לבוא".

ברוך הגיע. הייתה ארוחה קלה והייתה הפתעה: שתי נשים שברוך לא הכיר. אכלו, שוחחו, שתו יין ובפעם הראשונה מזה כמה חודשים לא הרגיש ברוך אבוד ובודד. בעבודה הודה לחברו אריה בר המזל שיש לו קשרים וחברים "אבל אני פשוט בנוי אחרת, אין לי כמעט חברים ובטח לא חברות…." אמר ברוך ועצב נשמע בקולו.
-עצור ברוך,זה כל כך פשוט שאין לך מושג כמה פשוט… אמר אריה.
-פשוט??
ואריה לא חיכה דקה ומיד התחיל ללמד את ברוך את סודות האינטרנט ואתרי הפנויים-פנויות. עזר לו להכין מודעה מושכת עין ואף לימד אותו לקרוא מודעות של נשים "המחפשות קשר", קריאה של "בין השורות"
-כי אתה מבין, ברוך, באינטרנט אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה -להוסיף, להוריד, להמציא – הכל הולך.
וברוך הבין.
ובמקום לצפות במשחקי כדורגל בטלויזיה התחיל ברוך לגלוש באינטרנט ולהיפגש עם נשים. תחילה בהיסוס מה אבל עם הזמן הרגיש יותר בטוח ויותר מרוצה מעצמו.

הוא התכונן לכל פגישה, הקפיד על לבושו והשתמש באפטר שייב ריחני. את הנשים היה פוגש בבתי קפה שונים ואחרי שתיית הקפה היה יוצא עם בת זוגו לטייל על שפת הים. והיו משוחחים – פעם היה טכנאי ופעם היה מהנדס, פעם הגיע משליחות של שנים באפריקה ופעם היה בעסקי מסחר עם סין.
והנשים היו מקשיבות בצמאון לסיפוריו, מתפעלות.
גם ברוך התפעל מעצמו ומסיפוריו שלו – קצת מציאות וקצת דימיון, קצת שחור-לבן וקצת צבע והכל נשמע אחרת. איזה חיים מעניינים.
רצה לומר לאמו: "אמא,סוף סוף חיים עם מזל וברכה."
חבל רק שברוריה לא יכולה לראות אותו עכשיו. היא בהודו מחפשת את עצמה.

 

שבי, שבי, היום אני מזמינה / אתר אישה – אתר נשים 

היא נכנסה למסעדה ועמדה מולי. אישה מבוגרת, קטנת קומה, קמטים חרותים על פניה, עורה כהה מהשמש הצורבת, נראית בת למעלה משבעים וחמש 

 מאת: חגית רימון

היא נכנסה למסעדה ועמדה מולי.
אישה מבוגרת, קטנת קומה, קמטים חרותים על פניה, עורה כהה מהשמש הצורבת, נראית בת למעלה משבעים וחמש. רזה. לבושה בחולצה ארוכה ומעליה סוודר. אוחזת שקיות בשתי ידיה.

המסעדה נתמלאה בריח חזק ושתלטן, שמיד התפשט בחלל הקטן וחדר לאפי. אוי. איזו צחנה. כנראה שגופה לא נרחץ לפחות כמה ימים. מדוע אין היא מתקלחת? תהיתי. איזו שאלה טפשית. כנראה שאין לה איפה.

התחלתי לנשום באיטיות.
מחוץ למסעדה, ליד הדלת, היא השאירה עגלת קניות מלאה וסגורה ועליה שקית ניילון גדולה. יכול להיות שזהו ביתה.
אני עמדתי מאחורי הדלפק, ושני בחורים ביקשו שאעשה להם חשבון. אני מקווה שהריח לא ירחיק את הלקוחות. אמרתי בליבי.

כשהאישה המבוגרת נכנסה למסעדה מיד ידעתי שהיא מבקשת קצת אוכל. היא לא הראשונה ולא האחרונה שנכנסת לכאן ושואלת אם אפשר לקבל משהו לאכול. ברחוב בן יהודה בתל אביב עוברים כל יום אנשים שבתיהם איתם, שמחפשים דבר מה להשביע את רעבונם, שהולכים אלוהים יודע לאן. אפילו ראיתי גבר שאכל מצלחת שעמדה על השולחן מחוץ למסעדה ונותרו בה שאריות של סועד אחר. יש הומלס אחד, גבוה, בעל פנים נאים וגוף יפה, ראשו מעוטר בתלתלי אדמה, בן שלושים ומשהו, כהה עור מההסתובבויות בחוץ, שפוסע ברחוב הלוך וחזור, יחף. לאן הוא הולך? למה הוא בחוץ? אינני יודעת. ומעולם לא פניתי לשוחח עימו. אתמול ראיתיו מדבר עם בחורה צעירה, נדמה לי שבשפה זרה, ושניהם חייכו, ואני שמחתי, ואולי יותר התפלאתי, שיש לו תקשורת עם אנשים. ויש אישה מבוגרת שכמעט כל יום מגיעה למסעדה ומבקשת אוכל, ומקבלת. ויש תמהונית צעירה, רזה, עיניה כחולות, שערה שחור, בעבר ראיתיה בשמלה לבנה וכעת היא מסתובבת עם בגדים אחרים, והיא מדברת לעצמה, שיחות מלאות תוכן, והולכת, והולכת, לאן היא הולכת? ואיך זה שנטשוה? ומי יעזור לה? והאם האנשים שפוסעים ברחוב רוצים לעזור לעצמם?

כשהאישה המבוגרת נכנסה למסעדה ופסעה לעבר הדלפק, לפני שהיא אמרה מילה, בעלת המסעדה חייכה אליה חיוך גדול שהאיר את הסביבה. "כמה עולה אורז?" היא שאלה. ובעלת המסעדה השיבה: "מה את רוצה לאכול? היום אני מזמינה.
יש כדורי בשר ברוטב עגבניות, יש עוף, יש בשר בקר."
"אני לא אוכלת בשר."
"עוף את אוהבת?"
"כן. עוף אני אוכלת."
"יופי. אז שבי, שבי, אני אביא לך משהו לאכול."

האישה התיישבה על הכסא הגבוה ליד החלון, מול העוברים והשבים. אחרי שלוש דקות בעלת המסעדה הגישה לה, על צלחת לבנה גדולה, אורז בוכרי, שהוא אורז עם תבלינים וקצת גזר, ולידו עוף רך שבושל על הגז זמן רב.

האישה אכלה בשקט, פניה מול הרחוב.
אני המשכתי לעמוד מאחורי הדלפק. הריח הדוחה של הגוף המבוגר שלא נרחץ עמד המשיך לעמוד במסעדה. במקום לחשוב על כך שלפחות היום האישה המבוגרת סועדת את ליבה בארוחה מזינה, התמקדתי בצחנה. אפילו לא שאלתי את עצמי מה יעלה בגורלה. והיכן היא ישנה.

"איזה ריח." אמרתי בשקט לבעלת המסעדה, שהיא אהובתי.
"די, נו, מה זה משנה?" היא השיבה. "העיקר שתאכל."
אולי הגיעה לי סטירה שתנער אותי. חששתי שהלקוחות ייצאו מהמסעדה בגלל הריח. מחשבותיי היו קרות, ולא הייתי אמפטית. אמנם התרגשתי כשבעלת המסעדה הזמינה את האישה לארוחה, אבל הריח שעמד באויר וחדר אל אפי עיוור את נשמתי.

חגית רימון, עו"ד וכתבת "אישה"

 hrimon@gmail.com