ביום שבת ה-27 באוקטובר קרה לי נס… סיפור קצר

ביום שבת ה-27 באוקטובר קרה לי נס – סיפור קצר

מאת: חגית רימון

ביום שבת ה-27 באוקטובר קרה לי נס. מהו הנס שקרה לי? אתם שואלים. עוד מעט אספר לכם. קצת סבלנות בבקשה. עוד מעט חנוכה והניסים מתחילים להגיע והם גלויים לכל עין. רק צריך לפקוח אותה ולהרגיש. אבל לא כל אחד מסוגל להרגיש. באמת. עם לב פתוח. ונפש חפצה. יש שסוגרים את ליבם ואוטמים אותו מפני הרעשים מבחוץ. לא פשוט להתנהל בחיים הסוערים האלה, עם חובות המשכנתא והחשמל והארנונה והמים והבוס על הראש והשכנה שעושה לך עיניים. איך אפשר לשמור על רוגע ושלווה? אז אתה אוטם בשלב כלשהו את ליבך ולא רוצה יותר להרגיש. די תעזבו אותי מאהבות ופרידות ואכזבות ופוליטיקה מלחיצה ומלחמות בעולם ורעבים בסומליה, תנו לי לישון בשקט. ועדיין אתה מתקשה לישון בלילה כי איך אפשר להרדם כשאתה כמה למגע, כמה לאהבה, לחום ויד מלטפת? אז אתה מתעורר לפחות פעמיים כל לילה, ומדמיין שישנה לצידך מיס עולם או לפחות מיס חולון לשעבר.
אבל מהו הנס? אתם שואלים. מה הקשר למיס עולם כאן? אז אספר לכם. ב-27 לאוקטובר החלטתי למלא לוטו. כן. לוטו. ומהו הנס כאן? החלטתי להפסיק לחכות לנס ולעשות לי את הניסים. כן. אם מיס עולם לא דופקת לי על הדלת, אני אתקשר אליה. כן, זו לא בעיה למצוא את מספר הטלפון שלה. אבל קודם כל אפתח את ליבי להרגיש. כן. להרגיש. גם לכאוב לפעמים וגם לאהוב. גם לשמוח לעיתים וגם להתעצב. מגוון הרגשות חיים בתוכי זה. זה לצד זה, ואיני צריכה לפחד מהם. לפעמים אני אמיצה כמו לביאה ולפעמים חלשלושה כמו חילזון. לפעמים אני מהירה כמו נמרה ולפעמים עצלה כמו דוב בחורף. גם וונדרוומן עושה הפסקות בין הסצנות, ולפעמים היא גם מפהקת.
הנס בדך אלייך, רק תאמיני ותפקחי את עינייך.

אני כותבת את המילה בית. לא חשוב איזה… אני רוצה בית – סיפורון קצר

"אני כותבת את המילה בית. לא חשוב איזה… אני רוצה בית"

בית – סיפור קצר

מאת: חגית רימון

רוצה בית

 

"אומרים שניתן לברוא עולם במילה. לא יודעת מי אמר, אבל המשפט הזה נשמע לי נכון. אז אני כותבת כאן את המילה בית. בית. לא משנה איזה. עם רעפים אדומים או רב קומות, עם רפת ופרות ליד או בתוך עיר הומה, אני רוצה בית. מגיל צעיר אני מחפשת אחריו. אחרי המקום שבו ארגיש חום, שבו ארגיש מוגנת. חדר משלי. מיטה משלי. בלי הדים של צעקות. בלי איומים של מכות. בלי הזלזול של האחים שלי, שבמקום לעזור לי, אחותם הקטנה, הם צוחקים עליי. מקללים. וכך אני גדלה. באוירה של אי שקט וחולשה שמתפשטת בי בגוף. ואני מנסה להסתיר את עצמי. עם חולצות גדולות. ומכנסיים רחבים. בשיעור אני שותקת. כמו טמבלית. לא עונה לשאלות המורה, גם כשיודעת אני את התשובה. יוצרת לעצמי בועה סגורה, אין יוצא ואין בא. רק הדמיון לא מפסיק לפעול. ובמחברת אני כותבת הכל. והיום סיימתי צבא. שנתיים בקריה. מכינה קפה לבוס. מנשקת אותו לפעמים, וחוזרת הביתה, לזמזום. לאי שקט. ההורים מתבגרים, אבל עדיין האבא שלי מאיים עליי, ואמי מבקרת אותי: מה ייצא ממך? תראי, את כל היום בבית. תצאי עם חברות. תכירי סוף סוף חבר. ואני אוטמת את עצמי מלשמוע את הקולות. וכותבת במחברת שלי שלוש אותיות:         ב י ת."
~~~
בית – סיפורון קצר 25/5/18

להיעלם לגמרי. זה מה שרצתה – סיפור קצר

להיעלם לגמרי. זה מה שרצתה – סיפור קצר

חגית רימון

התמונה להמחשה בלבד

להיעלם לגמרי. היא נתקלה בשם הזה של הצגה בתיאטרון החאן הירושלמי, והזדהתה. זה בדיוק מה שרצתה. להיעלם. לגמרי.
להיעלם לגמרי מהעבודה שלה. היא חשה בה מובסת. קטנה. לא חשובה. בלי קול. אילמת. עושה את העבודה במסירות וחוזרת לביתה. מקבלת נזיפות וביקורת על ימין ועל שמאל. כמעט בלי שום מילה טובה.
והיא רוצה להיעלם משם. לגמרי.
גם מארוחות השבת היא רוצה להיעלם לגמרי. הילדים באים לבקר, בוהים בטלפון שלהם כל הזמן. בקושי מחליפים איתה מילה. וכשהיא כבר מנסה לפתח שיחה הם מפהקים או עושים פרצוף עסוק, כי קיבלו איזו הודעה.
לפעמים בעלה מפתח עם הילדים שיחות על כדורגל. והיא רוצה להיעלם משם. לגמרי.
ובבית. יש שקט כזה. שמתפזר בחדרים. ורק מהטלויזיה בוקע קול. ואין לה עם מי לדבר. לפעמים מתקשרת לחברה. לפעמים שותות קפה ביחד. אבל הכל כזה על פני השטח. לא עמוק. לא נוגע.
היא אוכלת לבד ארוחות ערב. ובעלה אוכל אחריה. שני אנשים כמעט זרים. בבית אחד. והיא רוצה להיעלם משם. לגמרי.
הכלב שלה קופץ למעלה למיטה והיא מלטפת אותו. ליטוף ועוד ליטוף. פרוותו נעימה. והיא, כמו במדיטציה, מזיזה את ידה מצד לצד על גופו. והמילים נכנסות לתוך ראשה. אני כאן. לא נעלמת. ולא איעלם בקרוב. אני רוצה שינוי. שינוי. בעבודה אתחיל לענות. מה פתאום שינזפו בי על שטויות? ובארוחת שבת הבאה אבקש שישימו את הטלפונים בצד. ואולי סופסוף נקיים שיחה מעניינת. אביט בעיניהם של ילדיי. ועם ברוך. בעלי. טוב, כבר עברנו את גיל 20, והתשוקה חלפה לה. אבל כעת אלך לבדוק כל מיני סרטים בקולנוע. אזמין אותו לצאת לסרט מעניין. אולי אפילו אתן לו יד. אחר כך נלך ללקק גלידה. שוקולד פיסטוק. כן. זה מה שאזמין. ואולי שוקולד וניל.

ביום שלישי באמצע ספטמבר, הוא יצא לה מהלב…

ביום שלישי באמצע ספטמבר, הוא יצא לה מהלב.

מאת: חגית רימון

ביום שלישי באמצע ספטמבר, הוא יצא לה מהלב.
במשך שנתיים, מאז שיצא מחייה, היא התעוררה עם דמותו בבוקר, שתתה איתו נס קפה, לקחה אותו לעבודה, וישנה איתו לצידה בלילה.
מה היא לא עשתה כדי להתנתק… דיברה שעות עם חברות, הלכה למתקשרות, לקוראת בקפה, וגם לאסטרולוגית שאמרה לה שבראש השנה תהיה לה התחלה חדשה.
בעקבות צערה היא ירדה במשקל שלושה קילו, ובעקבות געגועיה היא עלתה עשרה. קרואסונים בבוקר, ובגט בערב וחמאה ומיני מאפים, כל אלה לא השכיחו מליבה אותו. ואולי היא לא רצתה לשכוח. כי חששה שתשכח גם את עצמה.
אך ביום שלישי, כאמור, זה קרה. היא התעוררה וליטפה את הכלב שלה, והעירה בשמחה את הילדים, ורצה לעבודה ולא ראתה את דמותו. ונותרה בחיים. והגיע הערב, בלי קרואסון או בגט, רק סלט גדול ושיחה עם חברה. בלי לדבר עליו. האהוב שהלך, שלא שב, ואת מי הוא מעניין עכשיו?

 

ברוכה הבאה למסע שעומד לשנות את חייך! האם את מרגישה קריאה?

שושנה – סיפור קצר על אהבה

שושנה – סיפור קצר / חגית רימון

בכל ערב בשעה 18:00 הולך שמוליק לחנות הירקות וקונה שני מלפפונים, שתי עגבניות, בצל קטן וכוסברה. היא אהבה כוסברה. הוא מברך את המוכר לשלום. לעיתים מוסיף לתיק הקניות כמה תפוחים ירוקים או אדומים, מנגו עסיסי וכמה לימונים שיהיו לו בשביל התה.
הוא חוזר לביתו באותה הדרך וממלמל "תודה". "תודה אלוהים שזה קרה". ודימעה מבצבצת בעינו.
עם פתיחת דלת ביתו קופצים עליו שני הכלבים הקטנים שאישתו הביאה מהכלבייה לפני כמה שנים, שמחים לקראתו, והוא מחייך ואומר – הנה, קחו ממתק. ומכבד אותם במה שהם אוהבים.
הוא נוטל את ידיו ושוטף את המלפפונים, העגבניות, הלימון, הבצל הקטן ועלי הכוסברה ומתחיל לחתוך את הסלט. הוא מזמזם בראשו שיר צרפתי, נה מה קיטה פה, אל תעזבי אותי, ומהרהר בערבים בהם ישב עם שושנה, אישתו, בשולחן האוכל. הארוחות איתה כה ערבו לחיכו. סלט חתוך דק עם מגוון של ירקות, וטחינה עם פפריקה אדומה למעלה וכל מיני תבשילים שהכינה.
בכל ערב הם ישבו זה ליד זו, בשני הצדדים של פינת השולחן, ושיתפו איך עבר יומם. הילדים כבר עזבו את הבית, לעיתים הם שוחחו עליהם, בודקים איך ניתן לעזור להם ולחסוך עבורם כסף.
שושנה הכירה כל דבר בעבודתו של שמוליק. החל מהמנכ"ל חמור הסבר ועד למזכירות והצוות המקצועי. היא ידעה את מי שמוליק מחבב, כלפי איזו עובדת יש לשמוליק קצת חולשה ומשיכה ומי גורם לו להגיע הביתה עצבני. עד שהיא מרגיעה אותו במילותיה הנעימות, ברוחה השליווה, בעיצותיה הנבונות. שושנה שיתפה אותו בלחץ המתרחש במשרדה כל יום. כעורכת דין העוסקת בדיני משפחה, היא כל הזמן הייתה עדה למריבות, צעקות, מועקה, אכזבות של בני זוג שפעם אהבו והיום רוצים לפגוע האחת בשנייה.
הוא לעס את הסלט בשקט. מרגיש יד עדינה נוגעת בעורפו. מעסה אותו בנעימות. חום וכמיהה מתפשטים בגופו. הוא היה נותן הכל כדי להרגיש שוב את ידיה העדינות של שושנה. היה מוכן לגור באוהל שלושים שנה כדי שתחזור. הוא עצם את עיניו וראה את דמותה הנאה, חש את ידיה מלטפות אותו, מנשקות את לחיו, וריח הבושם שלה נכנס לאפו. הוא התענג על הרגעים הללו. הרגיש שהיא ממש כאן. לידו. הוא דיבר אליה כמעט כל ערב, מספר לה שהוא מתגעגע אליה, לשיחות, לליטוף, לחום שנתנה לו. כמה להתקשר אליה ולשתף אותו ברגשותיו, אבל יודע שאין אף אחד על הקו…