ספר חדש – התרבות והמרחב השבטיים – מסע לשימור והעצמה / מאת חנה יפה, בהוצאת רסלינג 

ספר חדש – התרבות והמרחב השבטיים – מסע לשימור והעצמה / מאת חנה יפה, בהוצאת רסלינג 

  

התרבות והמרחב השבטיים

 

30 שנים של טיולים ומסעות בעולם, עשרות מקומות, אינספור מפגשים בינאישיים עם בני שבטים שעל חלקם לא שמענו. הספר הינו מסמך יחיד במינו, שאוצר בתוכו ידע שנרקם ממסעות לאורכו ורוחבו של הגלובוס, אל עומק תרבויות נידחות לצד מסע לנבכי נשמתה של המחברת ועיניה הבוחנות.

הספר כורך בתוכו פיסות מידע שטרם נחשפו: קולאז' של אורחות חיים במחוזות עלומים, אדריכלות, היסטוריה, דתות, מאבק להצלת מרחב קדוש וטבעי, מפגשים אישיים עם תרבויות נעלמות ונופים נכחדים ברחבי אסיה, אמריקה ואגן הים התיכון.

 עבור הטיילים הסקרנים – מחכים טיפים איכותיים על איך כדאי לטייל בעולם.

הספר 'התרבות והמרחב השבטיים – מסע לשימור והעצמה', מאת חנה יפה, רסלינג הוצאה לאור, עורכי הסדרה: ד"ר יצחק בנימיני ועידן צבעוניהוא מסמך יחידאי, שמאגד בתוכו פסיפס של תרבויות, של יידע, של סיפורים אנושיים, של אדריכלות, היסטוריה, דתות ונופים ממחוזות שאינם מתויירים בשגרה. המחברת – מתוך אהבתה הכנה לאדם והעולם  – משרטטת מסע חובק ימים ויבשות, ומגישה מסמך אינטימי ובוחן המתאר את מפגשיה עם מנהגים ומסורות של תרבויות שונות ומרוחקות, שלמרות זאת כה דומות בהתנהלותן. תוך שהיא דוהרת בזמן ובנופים קסומים משרטטת יפה קווים משותפים ושונים ביחס לארכיטיפים שונים ומעלה סוגיות בדבר כושר השרידות של תרבויות מסוימות.

את הספר 'התרבות והמרחב השבטיים – מסע לשימור והעצמה  הקדישה חנה לאחיה, חמי (נחמיה) יפה, רופא, בוגר הטכניון, שבתפקידו הצה"לי האחרון, שירת כקצין רפואה זרועי של חיל האוויר. כמי שהתמחה בתחום הרפואה התעופתית פעל ללא לאות לשילובן של נשים  לקורס טיס. חמי יפה ז"ל שימש בין שאר תפקידיו סמנכ"ל ביה"ח רמב"ם, מנהל מחוז צפון של קופ"ח מכבי.

בהיותה אדריכלית נוף וטיילת ותיקה, ומתוך התמחותה בתחומי שימור הסביבה וציוויליזציות ימיות וכמובילת מאבקים סביבתיים רבים, יפה מטילה אור על נושא שיתוף הקהילה בסוגיות הנוגעות לשימור הסביבה. הספר חושף סוגיות שעניינן אינו נחלת הכלל, דוגמת: היות המונגולים מובילים בעולם בתחום שימור היערות והאצלת הסמכות לניהולם לתושבי הקהילה. מאבק אחר שהיא מתארת הוא של שבטי הלפצ'ה והבוטיה במדינת סיקים בצפון מזרח הודו שהגנו על שטחי הנהרות הקדושים והסובב אותם בהובלת מנהיגיהם השמאנים כמו גם גיוס כספים בקוסטה ריקה על ידי ילדים מרחבי תבל לרכישת יער מונטהורדה והרחבת שטחי השמורה בתחומיה מתגוררים הקווייקרים.

חנה יפה, מחברת הספר: "שלושים שנה אני מטיילת ברחבי העולם – מתאווה לספק את סקרנותי לגבי תרבויות שונות והאדם שיצר אותן. מסעי החל למעשה כמסע של בריחה, התקדם לעבר מטרה מסוימת ואז החל מתפתח לחקירה פנימית מתמדת. מטרתי המקורית במסעותיי היא לחוות. כך קרה שבכל מסע נעלמות מזוודותיי ונפרצות, במיאנמר צילמתי מתחת לאפם של השלטונות חטיפת אנשים מהכיכר הראשית, בווייטנאם שלפה אותי שוטרת מתא השירותים ורצתה לקחת אותי לתחקור ועוד.

חנה מוסיפה: בחיי היומיום אנו מתייחסים לדברים כמובנים מאליהם. עינינו מתרגלות לסביבה שלנו. במהלך טיוליי צילמתי אתרי תרבות וטבע שהרשימו אותי. אך יותר מכל צילמתי אנשים וילדים, בני שבטים רבים, עמים דוברי שפות. רבים מבני תרבויות אלו עדיין נותרו עבורי מסתוריים ואקזוטיים. הספר, שאני מגדירה אותו כ'ספרות מסע', למרות שהיריעה שלו נפרשת רחב יותר, מיועד לכל אדם סקרן באשר הוא. לא רק לחובבי טיולים ומסעות, אלא לחובבי תרבות. אני רוצה להספיג את הידע שצברתי ובעיקר להעלות בקוראים הרהורים ומחשבות. למרות היותה חברה שמרנית, בשפה האינדונזית קיימות ארבע מילים שונות המתארות אהבה: המייצגת והבולטת שבהן היא קינטה (cinta) אותה אני רוצה לאחל, מכל הלב, לכולנו".

חנה יפה, אדריכלית נוף, דוקטורנטית בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. בעלת תואר שני במנהל משאבי טבע וסביבה, ובתולדות ציוויליזציות ימיות עתיקות. טיילת ותיקה ברחבי העולם, עוסקת בשימור הסובב הטבעי, שותפה למאבקים סביבתיים רבים. זוכת פרס קרוון לתכנון "פארק הגשרים" בנשר. בין שאר הפרויקטים בהם היא שותפה כאדריכלית חבל הצפון בקק"ל, פארק ז'בוטינסקי בשוני, טיילת העמקים נצרת עילית, פארק גיאולוגי קריית שמונה, אתר ממרא – הר שאול בגלבוע, שימור ושיקום משמר הירדן, דרדרה, גן הברון בראש פינה, פארק המעיין במטולה, עין פוריה, סיירות וטיילות אגמון החולה, רחבת הנצחה לזכר חללי השואה בשדרות ורבים אחרים. יפה מרצה בכנסים מקצועיים מובילים ומאמריה ראו אור בכתבי עת מקצועיים מובילים ברחבי העולם.

 

פועלה של חנה

  • בשנה האחרונה תכננה בהתנדבות ופיקחה על ביצוע שלושה פרוייקטים בכפר נהר הירדן: גן מדע וחושים, גן  בוסתן וגן תבלינים גדול
  • כל זאת תוך מאבק בסרטן ובחיידק אלים. כמו כן המשיכה ללוות את פרויקט הגן האקולוגי שהיא מסייעת בהקמתו בבית הספר הנריאטה סאלד לילדים מוגבלים מחיפה והצפון.
  • במסגרת פעולתה זו השתתפה בתחרות לחדשנות ירוקה שזיכתה את בית הספר במקום ראשון ארצי ובפרס שבאמצעותו בימים אלה מושלמת הקמת גדר אקוסטית צמחית ייחודית
  • פרט לכך.. מאז פרישתה לפני עשור מקק"ל סייעה לתכנון והקמת חצר טיפולית בבית מיה לשיקום משפחות הרוסות.. לשני הפרויקטים חנה אף תרמה מכיסה עשרות אלפים משכרה לטובת החומרים לביצוע.
  • חנה עסקה בהתנדבות גם בתכנון חצר שיקומית לנפגעות תקיפה מינית שנסמכת על בית חולים בני ציון בעיר חיפה.  
  • התנדבותה כללה בין השאר אף ליווי והסעות של חולות סרטן לטיפולים בבית החולים, מאבקים סביבתיים כמו עמידה בראש הצוות האקולוגי שיזמה החברה להגנת הטבע
  • להתייחסות לתוכנית המתאר של חיפה. משתתפת כ- 15 שנה בחבורת הזמר של בית הלוחם ומופיעה בהתנדבות בפני ציבורים נזקקים רבים.
  • תכננה בהתנדבות פרויקטים להנצחה, לזכר מספר אנשים שנפטרו מסרטן וסייעה בקידומם והגשמתם.    
  • מסייעת במאבקים להנגשת מרחבים ציבוריים למוגבלים , בעלת רישיון מנגיש.
ניתן לרכוש את הספר

'התרבות והמרחב השבטיים – מסע לשימור והעצמה'

פייסבוק: https://bit.ly/2N3VzCy

ברשתות הספרים סטימצקי, צומת ספרים ובחנויות המובחרות

369 עמ' / מחיר לצרכן 94 ₪

ראיון עם חנה

איזו ילדות היתה לך?

היתה לי ילדות מקסימה. גדלתי בהדר הכרמל כאחות לאח בשם חמי, נחמיה, בהפרש של 3 וחצי שנים ביננו. אבי היה רואה חשבון ב"סומך חייקין", היה אחראי על חברת חשמל, הלנה רובינשטיין, שופרסל ועוד. אמי הייתה מזכירה במשרדי עורכי דין ולכל אחד מהם היה ייחוד – אבי אהב דווקא ערבית, וידע לדקלם את הקוראן, למרות שהוא יליד רוסיה. אמי ידעה שפות רבות – גרמנית, רוסית, צרפתית, עברית ואנגלית ויידיש.

הייתי לי ילדות מאוד מחבקת ודואגת, והתחלת אהבת הטבע שלי הייתה בטיולים בשבתות עם אבי בהר הכרמל, טיולים רגליים בהם ניסינו לזהות פרחים וצמחים שונים וכשלא זיהינו המצאנו להם שמות.

מה היה החלום שלך אז? כשתהיי גדולה?

אני חושבת שלהיות ג'יין ואן לואיק גודול, שכתבה את אני והשימפנזים או דיאן פוסי, חוקרת הגורילות, חשבתי שזה יהיה הכיוון.

בנוסף, מאוד נמשכתי כל ילדותי לכל תחומי האמנות ויצרתי וזה היה פן שני שלי.

עשיתי שירות קרבי בצבא, בקווים, שירות מסווג, שהייתה בו מידת סכנה, כשרוב חיילי היחידה ששירתו בקווים היו גברים. הייתי מהחלוצות של השירות הזה. היה גם קטע פיסי קשה במה שעשיתי, ממש קרבי, על כל ההיבטים הגבריים. אבל תמיד הייתי ספורטיבית ואהבתי את מה שעשיתי, ורציתי להיות בשירות ערכי. אחר כך בקק"ל התגלגלתי לג'וב יערני גברי אותו מילאתי לצידם כשוות ערך.

אחרי שהשתחררתי מהצבא שקלתי לפנות לכיוון חקלאות. רציתי מאוד גם רפואה, אבל אחי, שלמד רפואה באותן שנים כעתודאי, הסביר לי שזה לא מקצוע לנשים. שאלתי אותו מה עוד אולי מתאים לי? יודע אח נפש אחותו ואמר: ארכיטקטורה. וזה היה מעניין, כי זה התחבר לעניין היצירתי והדמיון שלי. בחינת הקבלה לארכיטקטורה היא בחינה לא קונבנציונאלית שמחפשת הבנה טכנית לצד דמיון לצד יצירתיות וראיית תלת מימד, ולא חשבתי שאתקבל, וכשהתקבלתי (גם לחקלאות וגם לארכיטקטורה) הארכיטקטורה משכה אותי יותר. היה בזה מימד של להתקרב הביתה בחזרה, לאחר שהייתי רחוקה בשירות בקווים, שבועות לפעמים לא יצאתי הביתה.

אחרי שנת לימודי ארכיטקטורה הבנתי שזה לא הכיוון והתגלגלתי לאדריכלות נוף.

מה זה אדריכלות נוף?

האמת שגם אני לא ידעתי. שמעתי על זה רק תוך כדי הבחינה אבל לא ידעתי במה מדובר. הייתה לי חברה שנה מעליי והיא אמרה: תבואי אלינו זה כייף. אז באתי. בתחום היו הרוב נשים, כשלמדתי בטכניון בחיפה הייתי רק במחזור הרביעי שלו, תחום חדש בארץ.

זה לא תכנון גינות כמו שלפעמים אנשים חושבים, אלא גישה שונה לגמרי לתכנון. אם הארכיטקטורה צומחת מתוך הצורניות שמולבשת על השטח, התכנון הנופי צומח מתוך השטח למעלה. מתעסקים עם פיתוח השטח וממנו צומחת הצורה.

את יכולה לתת דוגמא? משהו שתכננת?

מה שתכננתי תמיד יצמח מאיזושהי השראה שיש לי מהסביבה. אני אזרום עם הנוף, אני אייצר כל מיני צורות שנטמעות בו, ומכך תיווצר הצורה הסופית. אני לא אחלום צורה ואשתיל אותה לתוך השטח.

אני מתעסקת בהיקף גדול מאוד של מרחבים, פארקים, יערות. הגשרים התלויים בנשר – מיד כשהגעתי למקום הרגשתי אנרגיה של המקום והבנתי שזה מה שצריך לקרות שם. אני תכננתי את הגשרים, המראה שלהם והכל. אנשים לא יודעים שסיפור הגשרים צמח ממאבק סביבתי שעשיתי נגד הכביש שעולה היום לאוניברסיטה והיה צריך להיות חצוב לתוך ההר, והצלחתי לצמצם אותו לאלטרנטיבה פחות פוגענית, ותוך כדי כך הסתובבתי בשטח הגובל בו, וגיליתי שהוא מיועד לבנייה. יידעתי את הגורמים בקק"ל, יזמתי את התוכנית להגן עליו ובאנו בהצעה לעיריית נשר שאם הם ישמרו את השטח אנו נפתח אותו יחד איתם, כשהבונבון היה הגשרים. ההשפעה של זה היא מעבר לפארק עצמו, אלא שינתה את התדמית של העיר.

לקראת סוף הלימודים הבנתי שלא מתאים לי לשבת במשרד אדריכלי קונבנציונאלי ולשרטט וחיפשתי ג'וב שטח. במקרה התפרסם מכרז בעיתון שקק"ל מחפשת מתכננים והתייצבתי לראיון ולמרות שהייתה תחרות מול אנשים עם וותק במשרדים, עמדתי על שלי כשנשאלתי למשל מה אני אטע בנגב, עניתי שום דבר. ואז נתן סאס, שראיין אותי, שאל: אבל יש אלות אטלנטיות מדהימות בנגב. אז עניתי שאין צורך ביער ולא צריך לגעת בכלום והכל נפלא. כל הייחוד זה שיש עץ פה ועץ שם וכל אחד מיוחד במינו. התקבלתי לקק"ל ודי מהר קיבלתי פרויקט גדול מאוד של תכנון פארק הזיתים של 10 דונם במגדל העמק עבור משרד השיכון וכך המשכתי החל בהתמחות ביערנות, תוכניות אב של רמות מנשה, מצודת שוני. די מהר גיליתי שבאשר אדרוך, ארכיאולוגיה מתחת לרגליי, ופניתי ללימוד תואר שני של ציוויליזציות ימיות עתיקות באוניברסיטת חיפה. דהיינו יש לי גם רישיון ארכיאולוג.

כך התקדמתי בפרויקטים עוד ועוד. עשיתי פרויקטים רבים, למשל הר הקפיצה בנצרת, הפרויקט שאליו הגיע האפיפיור ב- 2009, עשרות טיילות ודרכי נוף, מצפורים, שיקום מעיינות עתיקים, ואז אחרי שוני עשיתי קורס של שימור. ואז התעסקתי עם גן הברון בראש פינה ופארק המעיין במטולה – פרויקטים של שימור ושיקום. כל פעם תפסתי תחום אחר והתמחיתי בו ולאט לאט נוצרה אינטגרציה של התחומים.

במקביל לזה נוצרה פאניקה של נושא הבניה בארץ עם העליה לשטחים הירוקים, ואז לא היה מובן מאליו שהירוקים יושבים, כמו היום, בוועדות הקשורות בבנייה. כיום עובדה היא שיושבים ירוקים בוועדות. היה לי מינוי רשמי במשרד הפנים בתור הנציגה של הירוקים בוועדות התכנון והבנייה. אני חושבת שהאסונות שמנעתי ואנשים לא יודעים עליהם הם לא פחות הצלחה. הדברים שהיו עלולים לקרות והיו גורמים לנזק סביבתי.

כדי להתמחות גם בזה עשיתי תואר שני במנהל משאבי טבע וסביבה באוני חיפה. למדתי במחזור הראשון שפתחו.

עבדתי 25 שנים בקקל. על הפרויקט בנשר זכיתי בפרס קאראוון, וגם זה היה יוצא דופן, כי בד"כ בפרס קאראוון אנשים מגישים את עצמם. הפרס ניתן עי עיריית תא, זה האוסקר של אדריכלי הנוף. 3 שנים לפני כן שלחתי לתחרות את דרך הנוף של בית קשת שתכננו וביצענו והייתה הצלחה בלתי רגילה. היום האזור מהאהובים ביותר. את זה שלחתי, ומבלי שידעתי זה התמודד מול כביש 6 השיקום, וכביש 6 הוא זה שזכה, לתדהמת כולם. להפתעתי, ביום בהיר אחד אני מקבלת טלפון מעיריית תא שאני מועמדת לפרס על פרויקט נשר, ושעלי להכין מצגת יומיים למחרת. במבצע בזק שלחתי ועדיין לא האמנתי. זו הייתה הפתעה מוחלטת שזכיתי. תוך כדי הטקס הזמנתי לשם את יעקב שקולניק שהיה העורך של טבע וארץ, והוא שאל אותי מה אעשה עם כספי הפרס. ועניתי לו – ספר לחברים. ואז אמר משפט נפלא שאני לא שוכחת לו – אני לא יודע מה זה ספר לחברים חנה, אני יודע מה זה ספר. ומיד נהיה לי הסוויץ' בראש.

נסעתי לייצג את הקקל ואת מדינת ישראל בקונגרסים ובקורסים בינלאומיים ברחבי תבל ובמסגרתם נפתחו לי שטחים שהיו סגורים לציבור ונוצרו היכרויות עמוקות עם אנשים שמגיעים מתחום שימור הסביבה, ולכל מקום שנסעתי תמיד הייתי מאריכה את הסיור ויוצאת לחקור לעצמי, כדי להבין את המרחב שבו אני נמצאת. וכך לאט לאט אגרתי הרבה מאוד אינפורמציה והרגשתי שאני חייבת לשתף בה.

תחום אחרון שעסקתי בו – בסוף עבודתי בקק"ל עסקתי בנושא של שיתוף הציבור, ונכנסתי לתחום נוסף של פיתוח חצר אקולוגית בבית ספר הנרייטה סולד בחיפה, שהוא בית ספר לילדים מוגבלים. שם התחרינו על חדשנות ירוקה. התלמידים המורים ההורים, כולם הצביעו על נקודות שרוצים שיטופלו והגענו לתמונה שמראה שהחשוב להם ביותר הוא פתרון אקוסטי שגם יוצר פרטיות, כי אלו ילדים עם הפרעות קשב. הרעיון נשלח לתחרות ולהפתעתי זכה במקום הראשון ארצי בתחרות, וכך הגיע פרס של 200000 לפרוייקט שעכשיו מבוצע, שבעצם מסייע לסיים את החצר האקולוגית שאותה אני מפתחת כבר 5 שנים עם מתנדבים רבים שבאים מגופים שמאמצים את הנושא כמו רפאל, בנקים. זה סיפוק אדיר ללוות את העבודה הזאת. אני עושה פרויקטים רבים בהתנדבות וללא תשלום. אני מאמינה בעשה טוב ויהיה טוב.

ב2004 חליתי בסרטן ובנס ניצלתי, אני אומרת שזה בגלל שאני עושה טוב מישהו שומר עליי. אחי היה עתודאי, הוא רופא, התנדב ל669 חילוץ בצבא, ליווה מבצעים בלבנון כרופא, היה רופא של כל חיל האוויר. היה סמנכ"ל רמב"ם ולאחר מכן היה מנהל המחוז של מכבי בצפון.

הוא היה בארה"ב, בזכותו יש היום נשים טייסות. באותה התקופה נשים לא עברו את סף הגיבוש. הוא נסע לארה"ב לשנת השתלמות עם המשפחה, ליווה גם את אילן רמון, ולמד את המגבלות הרפואיות לגבי נשים בטיס. הוא חזר ושינה את הסטנדרטים בחיל האוויר ומאז יש נשים טייסות. כך שגם הוא עשה כמה דברים למען מדינת ישראל.

היה סמנכ"ל רמב"ם כשחליתי. חזרתי לעבודה למרות שהיה קשה. במקביל לסרטן פיתחתי הפרעות בקצב לב.

לצערי חזר הסרטן ב-2016, סרטן כלייה. ללא גרורות. לצערי גם נדבקתי בחיידק בבית החולים, וזה היה סיוט חיי. ותוך כדי זה התקשרו אליי מהעבודה. לא חשבתי שאזכה לראות את הפרויקטים עשויים. לא ברור מאליו בכלל. שום דבר אני לא לוקחת כברור מאליו. וגם תוך כדי זה נכנס הג'וק של דוקטורט. יצאתי מקקל ורציתי ללמוד שוב. שקלתי אנתרופולוגיה ולבסוף למדתי כשומעת חופשית בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטת חיפה. לאחר שנתיים הם פתחו מסלול דוקטורט והייתי הדוקטורנטית הראשונה בו. וכל זה כשאני במקביל עם הקטע הבריאותי שלא היה קל.

נושא המחקר קרוי – התנהגות האדם במרחב. המרחב בעצם הוא במה ותיאטרון. זה נקשר לרקע שלי בנושא הנוף וגם לנושא האמנותי. כתחביב למדתי גם פנטומימה וגם תיאטרון הגוף בשיטת ז'ק לאקוק, האומרת שהשחקן הוא הבמאי, התפאורן התאורן וכל התפקידים.

הדוקטורט תופר את כל התחומים האלה ביחד. אני עושה אותו על אתר הזיכרון בהירושימה, שהינו אתר אקטיביסטי מאוד למען השלום. וזה עוד דבר חשוב, שיהיה שלום. כרגע אני דוקטורנטית בטכניון ומקווה לחדש גם ליפנים, נראה לי שאצליח. זה יהיה באנגלית ויפנית.

נגיע לנושא הטיולים

הטיולים הם לא רק טיולים. אלו קונגרסים, קורסים בינלאומיים העוסקים בהיבטים שונים של המרחב, ודרכם נחשפתי לאינפורמציות שסקרנו אותי בהיבט הסביבתי, ומעבר לזה תמיד הייתה לי משיכה גם לנושא התרבותי של השבטים  ומאוד לנושא השמאניזם, המסקרן אותי. כמעט לכל מקום שהגעתי חוויתי טקס שמאני. חלק אני מתארת בספר.

מה גורם לך לטייל כל כך הרבה?

היא צוחקת. זה התחיל בג'וק של דרום אמריקה. אהבה גדולה שלי היא גם מוסיקה. החוויה של דרום אמריקה עם המוסיקה הפרואנית ואחכ הקרנבל בברזיל, ובארגנטינה ראיתי הצגת מחאה של תיאטרון גוף. כל פעם פגשתי את התחומים שמשכו אותי. כשסיירתי תמיד השתדלתי להגיע למקומות היותר נידחים, לשבטים באמזונס או בתאילנד להגיע לשמורת קהאו-יאי, שהיא השמורה הראשונה שהוכרזה בתאילנד. רוב הציבור נגרר צפונה ודרומה, דורך במסלולים המקובלים, אני בחרתי לעלות על אוטובוס שאף אחד לא מדבר בו שפה חוץ מתאילנדית, שנסע עד לכפר פאק צ'ונג ושם התאחרתי בבית של גרמני שהתחתן עם תאילנדית. הוא היפנה אותי לסיורים בשמורה ולעוד דברים מדהימים בסביבה, כמו מה שאני מתארת בספר – מערת העטלפים, שמטפסים אליה עם כבלים להר ורואים לפנות שקיעה מיליון עטלפים מגיחים ממנה.

מאוד סקרן אותי למשל במונגוליה האמונות שלהם, המפגש עם המשפחות המקומיות והסיפור של כל משפחה ומשפחה שהוא שונה. למשל הטכניקה הייתה להסתכל על השידה שיש להם באוהל ועליה יש תמיד לוח עם תמונות משפחתיות. הייתי מסתכלת בעיון ורואה פרטים כמו מדליה, והייתי שואלת על מה, וכך הייתי מגיעה לסיפור המשפחתי. או משפחה אחרת שראש המשפחה מתאמן בהיאבקות המקומית שלהם, שהיא מאוד מיוחדת. אז שאלתי פרטים כמו מה התזונה וצורת התחרות. כל משפחה הייתה סיפור בפני עצמו. הרבה מהמסלולים שלי היו לפעמים פשוט אקראיים וזה הביא אותי למקומות שבחלק מהם הייתי כנראה הזרה הראשונה שראו.

מהן התובנות שלך מהטיולים?

קודם כל פתיחות. להיות פתוח לאנשים. אני ממש פתוחה והלב שלי רחב. ואנשים נפתחים. זה מדהים. הגעתי בהודו לבתים, והם לא כ"כ נוהגים לארח בהודו ומהר מאוד נפתחו הלבבות.

פתיחות, ישירות, כנות, אני אוהבת אנשים ואוהבת ילדים. כשאני נוסעת אני תמיד לוקחת שק של מתנות ומזכרות, דברים מיוחדים שאני מחלקת לילדים, כמו הולוגרמות וגימיקים, וככה להתחיל לשבור את הקרח.

איפה הכי אהבת לטייל?

מהפן הרגשי – מונגוליה. כולל החוויה של השאמניזם שם, שהייתה העוצמתית ביותר שחוויתי. מבחינת נופים – דרום אמריקה כנוף פתוח והקצוות המחודדים בצ'ילה. עם האפשרות האינסופית להסתובב שם, לראות קונדורים (הציפור הכי גדולה שיש), קרחונים מתנפצים, התחושה של האדם הקטן מול הטבע הענק.

מבחינת משהו עירוני – ריו דה ז'נרו עשתה לי את זה – עם השילוב בין הבנוי לבין הפסגות שבלב העיר והחופים הנפלאים

מה הטיול ששינה לך את התודעה?

כל אחד מהם עשה לי משהו. מכל מקום נשארה לי חוויה ייחודית, לפעמים המפגש עם האנשים. למשל אני מספרת בספר על שמורת דנה בירדן, שהתארחנו שם בבית היערן ובלילה רקדנו ריקודי בטן. הקשר הבילתי אמצעי בכל מקום הוא בעיניי החשוב. ברור שגם שימור הסביבה והתרבויות. אבל הקשר האנושי הוא זה שעושה את העניין.

איך נסיים?

בריאות ואושר.

הרעיון לספר היה קשור לאחי, הפתעתי אותו כשחזר מארה"ב עם ההתחלה של הספר. זה אדם שקורא רק כדורגל ורפואה, הוא דפדף קלות בספר הראשוני עצר באיזשהו עמוד ושאל כמה יעלה להוציא את זה.

יש לי רשימה של חלומות, בייחוד לאור הנסיבות, כי גם השנה התגלה בי סרטן.

מאוד רציתי שאחי יזכה לראות את הוצאת הספר לאור. הוא מאוד שמח שהוצאת רסלינג הוציאה אותו, הוא נאבק במחלה קשה מאבק הירואי אבל נפטר בהפתעה לגמרי אחרי ניתוח פשוט. הוא אמר לי משפט אחד – חנה אנחנו צריכים להשאיר משהו אחרינו. ולצערי כשהספר ירד לדפוס, אחי נפטר בגיל 63 ויום. עצרתי את הירידה לדפוס והקדשתי את הספר לזכרו.

השאירו תגובה

^ TOP