החיים ב"ממתינה" / דנה ארביב / אתר אישה – אתר נשים 

 

בערבו של יום מבאס שכזה אני הולכת למקום היחיד שבו אני יכולה לקוות לפגוש את אהבת חיי העתידית, כשאני לבושה בפיז'מה, עיני עטורות בעיגולים שחורים, ושערי קשור בקוקייה שהעוזרת שכחה אצלי בביקורה האחרון: הצ'אט.

ברגשות מעורבים של שנאה עצמית וציפייה, כמו חרדי לבית זונות, אני חוזרת לשם.

אני משקיעה שלוש שניות של מחשבה יצירתית בהמצאת הניק. אסור שיהיה בנאלי, אבל גם אסור שיהיה מושקע מדי. מישהי עוד עלולה לחשוב שאין לי מה לעשות בחיים, שאני כל כך מתאמצת בשביל הצ'אט.

אני מקלידה "לידיה", לוחמת השוורים בקומה מ"דבר אליה", ומחייכת לעצמי. זה טוב, גם לוחמת שוורים וגם בקומה, ונכנסת לחדר "לסביות". מיד נופלת עלי חושנית 36: "היי". "היי", אני משיבה. "בת כמה מאיפה?".
מתברר שפגשתי בחורה מאוד עניינית, שלא אוהבת לבזבז זמן.

אני בודקת אופציות אחרות ברשימה, אבל, בין שקשוקה מסטולה לבין גלי39 (שאני יודעת, מידע אישי ומניסיון מר, שבאמת היא רבקה47 שמנה במיוחד, עם שיער מקליש וחצ'קונים) לא מוצאת שום ניק שמבשר טובות. נו, אני הולכת על החושנית, ומשיבה.

אבל בכך לא תמה החקירה. היא יורה אלי נתונים במשפטים לאקוניים, חסרי נושא ונשוא, ומצפה להדדיות מדויקת במסירת אינפורמציה: "שחומה, תלתלים שחורים, עיניים חומות". גם לזה אני עוד משיבה, והיא ממשיכה: "חטובה, 168, D75". אני נאלמת, והיא ממשיכה, ודורשת, ברחל בתך הקטנה, את מספר החזייה שלי.

אני בודקת שוב – כן, אני עדיין בחדר "לסביות", ולא ב"גברים חרמנים בשמנות עם ציצי גדול".

בעודי שוקעת בהרהורים נוגים, מצלצל הטלפון הנייד: "אמא, את כל הזמן בממתינה בבית. אני חייב להגיע לרחובות לפגישה של הגרעין". "לרחובות, למען השם? זה בארץ בכלל? אבא לא יכול להביא אותך?". "הוא חוזר מאוחר היום, אם בכלל, הוא אמר", אומר הילד.

נחמד לדעת שהאקס שלי, לא כמוני, זוכה לבלות עם שרלילות בשר ודם. אנחנו קובעים שאבוא לאסוף אותו בעוד שעה, וזה נותן לי חצי שעה נוספת בצ'אט. "את יכולה לקנות לי בדרך קבוקים?", שואל יורש העצר, ואני מזדעקת בתדהמה: "מה??!!!!", כי בדיוק באותו רגע החושנית דורשת בתוקף לדעת אם אני חמה ורטובה, ומתוודה שהיא ממש מתה ללקק כוס נוטף. "מה כבר ביקשתי. כולה קבוקים", נעלב הילד ומנתק.

אני עוברת לשוחח עם בעלת ניק סולידי יותר, דינה ת"א. "שלום", אני אומרת לה.
"בת כמה, מאיפה?", גם היא עם השאלה המקורית והיצירתית. אני משיבה מתוך יאוש, וממתינה. "אני 45, פקידה אצל עו"ד", היא מודיעה לי. אחרי סוטת מין, פקידה שלח לי אלוהי הצ'אטים.

ושוב, מצלצל הטלפון הנייד. טנדר פויזן. "תגידי", היא אומרת, לא נשארה אצלך חולצה שחורה שלי, עם מין כאלה חרוזים?". לטנדר יש עשרות אם לא מאות פריטי לבוש ממותגים, שלכל אחד מהם היא קשורה יותר ממה שהייתה אי פעם קשורה אלי בימינו היפים ביותר. "אין לי זמן לחפש עכשיו", אני אומרת לה. "את בממתינה או באינטרנט?", היא שואלת. "באינטרנט", אני אומרת, מנהלת שיחה מדהימה עם מישהי. פרופסור לאנתרופולוגיה, בת 40. מעניין נורא."

ואני מחכה – אני יודעת, שהיא לא תתאפק, ותגיע. היא לא מהמשקיעות בניקים – זה יהיה משהו כמו צצצצצ או פחחחחח. והנה היא, 11111111.

"את שם?", שואלת דינה ת"א הפקידה. "אני מחפסת קשר רציני".

"ערב טוב", אני פונה ל1111111-. "היי", היא משיבה. "את חמה ורטובה?", אני שואלת. "את פסיכוטית וזקוקה לאשפוז כפוי?", היא משיבה בשאלה, ואני כבר בטוחה שזו היא. "טנדר מתוקה", אני מקלידה, "חשבתי שהצ'אטים הם מתחת לכבודך". "לכי תזדייני, דנה", היא משיבה בנימוס. "דברי עם חושנית 36", אני ממליצה לה, כנקמה. "בסדר, מתוקה", היא כותבת, "אל תשכחי לחפש את החולצה".

דינה ת"א לא מוותרת. "איזה סוג של קשר את מחפסת?". הייתי משיבה לה – קשר אמוק, קשר מכייב, אבל אני חייבת להתנתק. צריך להספיק להסיע את הילד לרחובוט.

 

*הקטעים פורסמו במקור במסגרת טור ב"זמן הוורוד" בין השנים 2002-2003

לפרקים נוספים של דנה ארביב

 

אישה יפה. התמונה להמחשה בלבד.

 

 

השאירו תגובה

^ TOP