מלתעות ולא של שפילברג – הדיאטות של מאירה

מאת: מאירה חיון

דיאטה, מי מאיתנו לא עברה בשלב זה או אחר של חייה את הקטע הזה של "אני חייבת להוריד קילו או שניים", על עצמי אני יכולה לומר שכיום זה מזיז לי את השערה האחרונה שעוד נותרה לי על ה…, אבל… הייתה תקופה שזה חלף במוחי מדי יום.

עד אחרי השירות הצבאי זה עוד היה בסדר, אחר כך התחילו טפיחות מוזרות להופיע במקומות שונים בגוף. האחת התחילה, איך לא, בבטן, מוארכת כזו, מעין גליל, בהתחלה נאבקתי בזה על ידי לבישת מכנסיים צרים מאודדדדדד, ואתן זוכרות את הגזרה הגבוהה של פעם. איך שהייתי סוגרת את המכנסיים, מהלחץ הייתי מקבלת תעוקת לב קלה, ורק אחרי שהנשימה מסתדרת הייתי מגלה שהגליל לא נעלם, אלא פשוט עלה למעלה. היתרון היחיד שהיה בזה, שהלחץ על הבטן, הרים קצת את החזה.

אחר כך מתחיל השלב של "אני לא קונה כלום עד שאני יורדת במשקל" וכך במשך שנים, בעצם עד היום, אני לא קונה בגדים.
אחר כך אמא שלי התחילה לתפור לי בגדים "נוחים" עם גומי, כדי שלא ילחץ לי כשאני אוכלת, וכך עליתי עוד מספר קילוגרמים.

אז מגיע השלב של "אני חייבת לעשות משהו".

 החלטתי שאני לא אוכלת יותר כלום, מפסיקה לאכול ורק אחר כך הסתבר לי שהפסקתי לאכול לפני אנשים, אבל כשהייתי לבד… אוי.
השיטה הזו לא עבדה, והחלטתי לעבור למלתעות – אז זה היה אופנתי משהו.

הרופא הנחמד לקח שני חוטי ברזל ולפני שחיבר לי הלסתות אמרתי לו שכדאי מאוד שזה יעבוד, כי במשך תקופה ארוכה אני מונעת מעצמי את שתי התאוות הגדולות שלי, סקס ואוכל, והוא אמר, שווה.

במשך יומיים זה די עבד, רק שתיתי מרקים וכאלה אבל ביום השלישי, התאווה ללאפה עם שווארמה גמרה עלי. עמדתי שעתיים מול המראה כדי לחפש איזשהו רווח, ואז… זה נמצא, ודרך הרווח הזה גבירותי היקרות, דחפתי ביעילות אורז, שניצלים, והרבה הרבה לחם.

אחרי שבועיים בבדיקה אצל הרופא, גיליתי שבשעה טובה ומוצלחת, עליתי ארבעה קילוגרמים, והרופא מסתכל עלי ואומר לי שכזה דבר עוד לא קרה לו, בטח שלא יקרה לו, כי אני זה דבר שקורה לאנשים פעם בחיים ותוך כדי כך הוצאתי עליו את כל התסכול מכך שלא הייתי פעילה מינית שבועיים.

הייתי מיואשת, וכל החברות הזונות שלי אומרות לי "לא חשוב המראה, העיקר התוכן" אותן אלה שלא נוגעות עם מקל במישהי שהיא מעל 50 קילוגרם.
עברתי לפריכיות אורז, אז להיט. בתקופה של חודש, הגעתי פעמיים למיון כי גוש פרכית הגיע לי היישר לריאה, וכל פעם שחירבנתי המקום פתאום התמלא אבק, לא פרקטי.

 ואז, גולת הכותרת של אותם ימים… מרזי מורית, זוכרות?
הצטרפתי בשמחה, קיבלתי את התפריט ויצאתי לדרך, אלא ש…. כבר למחרת לא היה לי מה לאכול, התקשרתי נסערת לחברה ודרשתי הסברים, ואז הסתבר לי שהתפריט שניתן לי נועד לעשרה ימים, ולא ליום אחד המחולק לעשר מנות קטנות.

היום באמת לא אכפת לי, אולי שוקלת קילו שניים פחות, אבל באמת חושבת שהתוכן חשוב יותר.

 

כדי להתעדכן בתכנים מעניינים, הצטרפו לדף הפייסבוק של אתר אישה!

 

השאירו תגובה

^ TOP