מהסוף להתחלה / פרידה הכט 

מאת: פרידה הכט

התמונה להמחשה בלבד

התמונה להמחשה בלבד

 אוי, המבט הזה שלך, המבט העמוק, המדבר אלי, שאומר לי " קחי אותי מכאן, כואב לי". ואני עומדת מולך חסרת אונים מביטה בעינייך העצובות, העייפות מכאב. ומרגישה אבודה. לבד בעולם להחליט החלטה שתשנה את כל עולמי, החלטה שמסחררת אותי בעצמה כל כך חזקה, כמו כשאיבדתי את אבי שאהבתי אהבה גדולה מאד.

שאלתי אותך אבל ידעתי מה תעני. לא רצית להיפרד ממני, רצית להיפרד מהכאב. יכולתי להבין אותך, הכאב שלי להסתכל עלייך היה אף יותר. בכיתי ובכיתי וזה לא נגמר… הבטן התהפכה לי, הכאבים ברגליים בעמדי שעות ארוכות לצדך התחזקו מרגע לרגע כאשר אני מסתכלת על שני הכיסאות היחידים בחדר המיון, שנראה כמו חמ"ל לפני מלחמה, מתה למשוך כסא אחד אלי ולהתיישב עליו, לא יכולה לעמוד יותר, אני מרגישה שהרגליים לא יכולות לשאת את גופי הכבד יותר. אני חלשה מכאב, מבכי שלא מפסיק. אני מתפוצצת. רציתי לצעוק שיעזבו הכל ויגידו לי מה לעשות שלא אצטרך להחליט, שהם יחליטו, אבל שוב, ההחלטה הגורלית. אני לא עומדת בזה. ואת, גולי שלי, מסתכלת עלי בעיניים מזוגגות אפלוליות קמעא. הראייה כבר לא אותו הדבר. אבל ההבעה שלך, ההבעה הרגישה שלך. השמחה בעיניים לא הייתה יותר. הפעם הרגשתי אותך יותר מתמיד. פתאום ידעתי שזהו. לא מגיע לילדה שלי לכאוב אף לא שנייה אחת יותר. מגיע לה הטוב ביותר. המשכתי להסתכל עלייך ונישקתי אותך ואמרתי לך, אנחנו נפרדות. אני אוהבת אותך נשמה שלי. נוחי לך. אני לא יודעת מה לעשות. הסתובבתי לאחור ואמרתי למיקי הווטרינר "מיקי תרדים אותה! מיקי אני לא יכולה יותר לראות אותה בסבלה". אני בוכה בהיסטריה בשומעי את עצמי אומרת משפט כזה מהפה. אבל החלטתי וזהו! גאלתי אותנו מהכאב שקרע אותנו.

הלב שלי לא עמד בזה. הרגשתי שאני מאבדת שליטה על הרגליים שלי. כל גופי היה רפוי וכבד. ואז מיקי אמר שנטשטש אותה מעט לפני, שתישן טוב ובשלווה. מיקי הוציא אותה מהתא והניח אותה על המיטה. השמיכה הורודה והלבנה ששכבת עליהן רק הבליטו את יופייך. היית שקטה עם עיניים פקוחות, שלווה אפפה אותך. יכולתי לראות את השקט הפנימי שלך. אפשר היה לראות רק את לבך פועם בנחת. ואני חיבקתי אותך. ומיקי הזריק לך את הזריקה האחרונה שתחרוץ את גורלך לעד. ואני עדה להכל. עד הסוף המר הייתי עדתך. לטוב ולרע היית עדתי. את היחידה שהרגשת כל תנועה שלי. שידעת עלי הכל. ותמיד היית נאמנה לי כמו שאני לך.

זהו, לבך נדם. שקט. ורק אני לא מפסיקה לבכות וללטפך. נישקתי אותך וחום גופך היה עדיין חם. היה קשה לי להיפרד ממך. לעזוב אותך להשאיר אותך מאחורי לתמיד. מי יקפוץ לי פנימה לאוטו יותר? אבל זהו. אלה הם החיים. ואני שמאמינה בגורל, אולי הייתי צריכה להרפות קודם וגורלך בכלל נקבע לפני כחמישה שבועות. התאונה הקודמת קרתה בדיוק ביום שישי בשתיים עשרה בצהריים. אבל אני לא רציתי לחשוב על כך. בסיוט הכי גדול שלי לא חשבתי שניפרד מסיבה טרגית. תמיד חשבתי שאהיה אתך עד שתזדקני. אחרי הניתוח רזית כל כך יפה. קניתי לך אוכל מיוחד לשמור לך על המשקל. והיית צריכה להתחיל שיקום במים בשבוע הבא. הכל נראה כבר יותר טוב. התחלת לדלג על שלוש רגליים. הרמת את גופך הרזה המוזר והיפה. התחלת להתחזק. לילה ראשון אתך בדירתנו החדשה, בין כל הבלגן של הבגדים הזזתי הכל הצידה, מפנה לנו מקום להניח את הראש. לא חשבתי שנישן בבית באותו הלילה, אחרת הייתי מציעה את המיטה קודם שיצאתי. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. פרסתי סדין סתם כך על המזרון, הרמתי אותך למיטה ונשכבתי לצידך. הנחת את ראשך על זרועי. בשלוה בטוחה בזרועותיי נרדמת. לילה ראשון בשלום עליכם. קומה שלישית, חשבתי מתי כבר תוכלי לרדת את כל המדרגות האלה. הרי עד אתמול גרנו בקומת קרקע והצלחת לזחול החוצה לבד. ואת למחרת בבוקר ירדת חצי קומה לבד. התעייפת וביקשת שאקח אותך בידיים. איזו קלילה המתוקה שלי. התרגלתי להיותך שמנה וכבדה כל השנים ופתאום את קלה כאיילה. גם לזה כבר התרגלתי. התגאיתי בך. הרמתי אותך וירדנו יחד את המדרגות כשאת בזרועותיי כל הדרך למסעדה כמו תינוקת. אני מנשקת אותך בצוואר ויכולה להרגיש ממך את ההנאה. כאילו מחייכת. כמו כל בוקר, היית יוצאת מהמסעדה ומתיישבת על המדרכה מחכה לליטופים של העוברים ושבים בשכונה.

לא היה אחד שהתעלם מנוכחותך. שבית את לבם של כולם. תמיד חשבו שאת מסכנה ללא קולר או זהות. סתם כלבה עזובה ולמי היא שייכת. אף אחד לא ידע את האמת. לא ידעו שכשאימצתי אותך הקולר גרם לך לנשירת שיער וגירוי בעור העדין שלך. אף פעם לא אהבת להיות עם קולר. ואני הבנתי. אף אחד מאיתנו לא אוהב את ההרגשה הזו. אז למה שלך כן? ישבת ונרדמת שעות בשמש שאהבת כל כך ונראית כמו מתה ואנשים היו מתקהלים סביבך ותכף גם לוקחים אותך.

אין יום שלא נכנסו למסעדה לשאול אם אנחנו יודעים למי את שייכת. ואני הרגעתי שהכל בסדר. היא אוהבת לעשות אמבטיית שמש, אמרתי. הכל בסדר. אף אחד לא ידע שאת בוחרת את חירותך. את הבוס ואני מקיימת את רצונותייך. נהניתי לשרתך. עשיתי כל מה שיכולתי לעשות אותך כלבה שמחה, מאושרת וטובה עם כולם. ובאותו הבוקר הארור, יצאת לך החוצה והלכת לכיוון קרן השמש הראשונה שבצבצה לה מבין שני הבניינים, מדלגת על שלוש רגליים, מתקשה לשמור על יציבות ושוב נופלת. אבל נחושה להגיע לנקודת האור. נשכבת לך בשמש רגועה ושלווה. עוד מעט מישהו כבר יכרע ברך וילטף אותך ואת, תמיד מתמסרת. תכף נשכבת על הגב. כן לטפו אותי עוד. ואני מביטה באנשים הנחמדים עם פנים מרחמים עלייך. מחכה לראות מה יעשו. השעה הייתה בערך שתיים עשרה בצהריים. יוסי השכן מלמעלה הזמין כבד עוף ופירה, ואמר שישב בחוץ. אחרי כמה דקות הוצאתי לו את האוכל וישבתי איתו להפסקת סיגריה כששנינו מסתכלים על שני תיירים צעירים שמלטפים את גולי ומביטים לצדדים לראות למי היא שייכת. ויוסי אומר לי שהיא האטרקציה של השכונה. אין אחד שלא עוצר ומתייחס אליה. ואני כולי גאווה להיות אמה. שני הבחורים המשיכו לדרכם וחייכתי אליהם שהכל בסדר. בשנייה שהסתכלתי על יוסי, עלה ג'יפ גדול על המדרכה עם שני הגלגלים בזוית של שמונים מעלות מהמדרכה, כמו מפלצת חייתית, דרס ומחץ את גופך הקטן והרגוע מחום השמש האביבית. את צרחת ואני צרחתי לאאאא. התנועה עמדה מלכת. שכנים יצאו לחלונות, אנשים יצאו מהחנויות כולם בהלם מהמחזה הנורא הזה. שכבת כשכל הבטן נפערה וכל איברייך חשופים ואת רועדת. בכית וזעקת מכאב ואני אתך. רצתי לעברך כמו מטורפת, אספתי אותך לזרועותיי. מדממת וכואבת. אבל אני קיבלתי כוח בשבילך יפתי האהובה. רציתי להרוג את הנהג שפגע בך. שבגלל שיש לו מפלצת כזו הוא יכול להרוס ולדרוס כל מה שבדרכו. אבל העדפתי לא להוציא את האנרגיות שנתת לי על מפלצת כזו. חבל על כל רגע. צריך למהר לבית חולים לנסות להצילך. אני לא מפסיקה לצרוח ולבכות למראות המסויטים שנגלו לעיניי. לקחתי את מגבת הידיים שהייתה צמודה באופן קבוע לכתפי השמאלית. עטפתיך כמו שעטפתי ככר לחם חם. כבר לא היית שקטה ושלווה. זעקות הכאב שלך פילחו את לבי לרסיסים. התקשיתי לנשום מהפחד לאבד אותך פתאום. הראש שלי היה מבולבל אבל ידעתי מה אני צריכה לעשות. להציל את תותי שלי. צעקתי ומיררתי בבכי. ביקשתי את התיק והמפתחות ורצתי לאוטו.

הדרך לבית ברל הייתה כמו נצח. נסעתי כמו מטורפת פילסתי את דרכי בכוח ברחוב בן יהודה כשאני אומרת סליחה לכל נעקף מחד ומצד שני מקללת את כל מי שעומד בדרכי. הרי הילדה שלי כואבת למוות, פיקוח נפש דוחה נימוסים והליכות. אמרתי לעצמי. מבולבלת אוחזת בהגה שאף פעם כמעט לא אכזב אותי, האוטו שאהוב עלי במיוחד. האיסוזו שלי. תמיד משרת את כל מי שצריך את עזרתו. טנדר לכל החפץ. משרת אותי נאמנה ואני אותו. אחזתי אותו חזק ומתוח בידי השמאלית ובידי הימנית אני מלטפת אותך יפתי. כל כך נעימה. פרוותיך רכה, הרי שלשום קילחתי אותך. דברתי אלייך רוב הזמן. חיפשתי מישהו לדבר. התקשרתי ואף אחת לא ענתה. צעקתי, יללתי, התייסרתי. הבכי שלך הורג אותי. אני יודעת כמה כואב לך. למה? למה לך? נוני שלי. הכביש פתוח לי. איילון ללא פקקים. לחצתי על דוושת הגז עד הסוף. המכונית שלי לא יודעת לנסוע במהירות מעל 110 קמ"ש. עייפה האיסוזו שלי. מודל תשעים וארבע. כבר בת שש עשרה וחצי. נחנקה מעודף דלק, האטתי שוב ובהדרגה האצתי. שלא תאכזב אותי דווקא עכשיו, חייבת למהר. גולי המומה ממני. זה לא מפסיק לי. הבכי. הטלפון שלי צלצל. אירית. ושוב אני צורחת לה בטלפון שגולי… והיא ישר ביקשה לבוא בעקבותיי. אך סירבתי. יש לה מספיק את הצרות שלה. ואז היא שואלת אם הבכי הוא של גולי. כן, כן של גולי שלי. אירית לא מוכנה לרדת מהקו. היא תלווה אותי עד שאגיע עם גולי הישר לזרועותיו של מיקי הווטרינר הרגיש והמיוחד שהכרנו רק לפני חודש באותו מיון שנקרא "חוות דעת". מקום שעובדים בו מלאכים ומלאכיות, שעושים עבודת קודש ומצילים חיות. בפעם האחרונה הצילו אותך מזיהום שכמעט לקח אותך ממני, שהתגלה בעקבות התאונה שקרתה לך באותו יום שישי במעבר החצייה, חמישה שבועות קודם. חצית עם כל העוברים ואת לאטך פוסעת בכביש, לא מעניין אותך כלום, הכביש של אמא שלך, השכונה שלך. והבחור הצעיר, שלא הבחין ממקום מושבו בפינצ'רית העגלגלה והנמוכה עלה עלייך ושבר לך את האגן. אבל ניתן היה לתקן ולשקם אותך. באולטרה סאונד גילו את הזיהום הקשה שלך ומיד הכניסו אותך לניתוח. הדרך מהמכונית למיון הייתה ארוכה. אחזתי בך בזהירות לא להכאיב לך. אירית ברמקול. הטלפון על הכתף. לא מפסיקה לדאוג, "למה את צריכה להגיע ברגל עם גולי ממקום החניה? למה אי אפשר להגיע עם המכונית עד הדלת?" אירית שואלת ואני מבולבלת, רוצה לסיים והיא ממשיכה. פתחתי את הדלת ואת הדלת השנייה ומיקי עמד מול ג'סי הפינצ'רית שנראית בדיוק כמו גולי, רק מבוגרת ממנה. הוריה ואחיה של ג'סי נראו מודאגים. אבל אני הייתי בשלי. "מיקי, דרסו את גולי שוב" צעקתי ושוב פרצתי בבכי. הנחתי אותה על המיטה. מיקי והמלאכית לצידו התפנו ישר לגולי, המומים מהפציעה הקשה. הפעם ראיתי שזה כבר יותר מדי. שרר שקט.

בכיתי. ידעתי. הרגשתי את הכאב מתפשט בכל גופי. מיד נתנו לך מנת מורפיום להרגיע את הכאב. השלוש השעות הבאות היו הכי קשות בחיי. יותר מכל רגע אחר.

אוהבת אותך גולי שלי. לעולם תהיי איתי, בתוך כל כלבה שתבוא אחרייך. תודה על השנים הנפלאות אתך.

 

 

השאירו תגובה

^ TOP