ה'אחת', הזנב והלב. או, בקיצור… 'תיק האקסית'  

מאת: נהר

womannice

בדיוק או בערך לפני חודש או חודשיים… הלכתי לי ברחוב הדסה, היכן שהיה פעם מזמן גן החיות התל- אביבי, וחשבתי לי על כל האקסיות שצברתי במהלך שנותיי הרבות, חשבתי על כך שהנה סוף סוף אני באמת משאירה אותן מאחור… משחררת, מתנקה. ובכל זאת… אחת 'נתקעה' לי… כן . טוב נו… זו היתה ה'אחת'.
לא משנה שכבר עברו 20 שנה מאז, וכמה מערכות יחסים משמעותיות אחרות, היא שרדה את ליבי, והוא, הלב, סירב באותה 'עריכה מחדש' שניסיתי להשלים באותו היום, לשתף פעולה לגביה.

 

עבר חלף היום, וכשבוע וקצת לאחריו אותה אישה בדיוק, למרות היותה משתכנת דרך קבע ביבשת אחרת, רחוקה עד מאוד… ישבה לצידי על חוף הים. כן, פשוט כך… פלאי הטבע האנושי, סינכוניזציה.. היא הגיעה שלא בידיעתי המודעת (אך ליבי, אוי ליבי… הוא חש בקרבתה), שתינו ופטפטנו על הא ועל דא. חיכיתי לפגישה הבאה ותיכננתי את מהלכיי בדקדקנות לא אופיינית. גמלה בליבי החלטה, הפעם אני מציעה לה לחזור אלי לנצח, ואם תסרב, אדע שאפשר באמת לשחרר גם אותה.

היא סרבה.

אז ככה זה, כשמפנים את המקום, הוא מתמלא מחדש. וזה ממש במדויק מה שקרה לי. אילו הייתי מודדת זמנים, הייתי מייצרת ניסוי מדעי.
בפעם הראשונה בחיי, חיי האהבה, החיים ה'רומנטיים'.. (30 שנה כמעט) הייתי באמת ובתמים חסרת זנב מזדנב של איזה רגשי אשמה, חרטה, או געגועים, כמיהה, וכולי לאיזו אקסית אחת לפחות, גם אם הייתה רק רומן שלא נסק או סטוץ שטמן בחובו הבטחה ליותר… לא משנה, כולן היו תקועות שם כמו פקק בצנרת וכמעין אבולוציה טבעית של המופלא מכל… טבע הדברים, ומהלכם שבנפש… הגיע היום הזה שאמרתי בו די.

כעבור מספר ימים בהם חוויתי את החופש הנפלא מעברי והתגעגעתי שוב להתרגש, גיליתי את העולם הוירטואלי ואת אתרי ההכרויות, יכולתי 'להתחיל' עם כמה נשים בו זמנית, יכולתי ללמוד עליהן המון מאופן כתיבתן והתבטאותן, יכולתי לכתוב, נסקתי לי בהתמוגגות ילדותית אל המרחבים החדשים ובפעם הראשונה בחיי… יצאתי ל'בליינד דייט'.

פגשתי בה, מן הסתם, דרך אופן כתיבתה, שהיה, יש לומר… מרתק. וכשראיתיה פנים אל פנים – לבי התמתק.
הגענו לדייט השני… חיכיתי בפינת הרחוב, וכשסובבתי את פני משטפחה קלות על כתפי, ראיתי מולי… אישה תמירה ויפה, פראית משהו… אצילית משהו, עם חיוך כובש, נמסתי. המתוק היה לדבש סמיך.
ישבנו לאחר שיטוט יסודי בשכונה, בשולחן פינתי בחצרה של פלורנטין, היא הזמינה וויסקי, ולגמה אותו כאצילה פראית… היא דיברה והבחנתי בצלקת הקטנה שמתחת לעינה השמאלית… וכך, בקיצור…
התאהבתי. אולי פשוט צריך חלל פנוי ואז הלב, כמו לוויין אלוף מוצא כבר את הדרך לאחת הזו שאת כבר נואשת מלמצוא, וברוב טובו הוא גם מאפשר לה את הכניסה המרשימה והבוטחת, שבה אותה אחת כה התאפיינה.

אך… לא חלפו ימים רבים ונחשף לו …זנב לתפארת, לא סתם פלומה, ושוב 'סיפור האקסית' … (שלה..) עלה. ואני, מצדי, הבחנתי בכך שלהיות חסרת 'זנב' זה משהו שצריך להסתגל אליו. נמהרתי למלא את החלל במקום להותירו קצת מהורהר, חולמני… לעבד את חומריו ולאבד את עברו. ומה שקרה הוא שכל ה'ג'יפה' התנקזה מהצינורות שהיו סתומים זמן רב ישר אליה… והיא, מן הסתם, לקחה צעד אלגנטי לאחור, כי מה צריכה הבתאדם לשמוע שאת סובלת מפחד נטישה… מחרדת דחייה… ועוד…
כל מסעי התיקון של ליבי אותם נפשי צריכה היתה לעבור לבדה, שוגרו במקום זאת הישר אליה. בקיצור,
… too much information… much too soon . והיא, אספה את זנבה ונסה על נפשה.

הלכתי לי בשדרות בן גוריון… כן, המובילות לאותו גן חיות שהיה פעם… ותליתי מודעות :
'אבדה אישה תמירה , בעלת הליכה גאה, עם צלקת קטנה מתחת לעין שמאל, עיניים ילדיות וחיוך כובש.
היא ניחנה בשילובים נדירים של אצילות ופראות, חספוס ועדינות. ואני אוהבת אותה, הלב שלי נשאר על שולחנה, כמו הסנה… בוער אך לא מאוכל.'

חשתי בטפיחה קלה על גבי, הבטתי אחורה וראיתי את… זנבי.

 

השאירו תגובה

^ TOP