מאת: חגית רימון
חיבוק. זה כל מה שהיא רצתה. התאוותה לו בלילות ובימים. היא התיישבה על הספסל בגינה, במהלך טיול עם הכלב הקטן שלה. עצמה עיניה והרגישה את החיבוק האחרון שקיבלה ממנו, עוד לפני שסיפר לה שליבו נתון לאחרת. היא הכינה אוכל, והרגישה את זרועותיו נכרכות על מותניה. וכל גופה חייך. והיא הרגישה בטוחה שהנה, הם עברו את הימים הקשים של הויכוחים והמריבות והאיומים בפרידה, והצליחו ביחד להגיע לשביל הזהב. ליבה הוצף בחום. ושלווה זרמה בגופה.
החיבוק האחרון. המתוק. הארוך. בשישה עשר לינואר לפני חצי שנה. יומיים אחר כך אמר לה שהוא מצטער, אבל זהו. הוא מבקש להיפרד. לצאת לדרך חדשה. ליבה הפסיק לפעום וראשה החל להסתובב. לרגע חשבה שהיא מדמיינת, אך הוא נותר איתן מולה, לא מחייך, פניו רציניות. זה הסוף. סוף. "יש לך מישהי אחרת, נכון?" השאלה יצאה מפיה. "לא". הוא השיב. "בבקשה אל תשקר לי. ברור לי שכן." ולבסוף הוא הודה. והתנצל. וזהו. עזב את הבית. ומחבק כעת אישה אחרת.
היא עצמה את עיניה והרגישה שוב את החיבוק האחרון שלהם. נעימות פשטה בגופה. וגעגוע צרב את נשמתה. ילדיה חיבקוה בכל עת שביקשה. וחברותיה שאלו תדירות לשלומה והרעיפו עליה חום. אך זה לא אותו הדבר, כמו החיבוק הזה. המיוחד. החם. שמקציף את הגוף כמו המוט להקצפת חלב חם בקפה. חיבוק רומנטי. מעורר. היא פקחה את עיניה, וראתה מולה ילד קטן המלטף את הכלב שלה. "איזה חמוד", אמר לה הילד. והיא חייכה. והוא המשיך ללטפו. הילד הלך משם. וגם היא עזבה את הספסל. וחזרה לביתה. וחיבקה את ילדיה. ואמרה לעצמה שהגיעה העת למצוא את החיבוק שלה. שלהם. של האהבה החדשה שנמצאת בדרך אליה.