ראיון עם רונית, רקדנית ומורה לריקוד – הראיון שלא היה

ראיון עם רונית, רקדנית ומורה לריקוד – הראיון שלא היה

מאת: חגית רימון

מתי עשית משהו שלא רצית? התמונה להמחשה בלבד

תגידי, מתי הייתה הפעם הראשונה שלך שעשית משהו שלא ממש רצית?
רונית ירוחם, רקדנית ומורה בלהקת בת דור: בגיל 16. עם החבר הראשון שלי. ממש לא אהבתי אותו אבל הוא ביקש יפה. אז נתתי לו מה שרצה.

סימה, מראיינת: ואיך הרגשת?
רונית: לא כל כך נורא. די בסדר. הרגשתי גדולה.

סימה: ומה היה הרגע הכי משמח בחייך?
רונית: הרגע שבו ילדתי את בני הראשון. הרגשתי שהשמש מלטפת אותי בקרניה. הרגשתי אושר עילאי. ועם הבכי הראשון נחתתי לקרקע המציאות. ללילות בלי שינה. לחרדות אינסופיות. לעצב תהומי. ולשמחה שיצרתי דור המשך, בשר מבשרי.

סימה: מה החלום שלך?
רונית: להשתפר. אני כל הזמן רוצה להשתפר. לעשות תנועות חדשות בריקוד. למלא אולמות. האמת היא שזה לא בדיוק נכון. מה שאני הכי רוצה זה להרגיש יותר שימחה.

סימה: ומה יעזור לך לזה?
רונית: שאלה טובה סימה. מממ… מה יעזור לי להרגיש יותר שימחה? רגע… אחשוב… אני חושבת שפחות דאגות. יותר כסף בבנק. והכי הכי, אהבה. כן, אני יודעת שזה נדוש, אבל זו האמת שלי. אני רוצה להרגיש אהבה. להרגיש שיש לי עם מי לחלוק את העצב שלי, את השימחה, את מטלות היומיום. מישהו שאוכל לשתף אותו, וכמובן לעשות איתו סקס. כן, סקס זה חיבור מטורף של שתי נשמות. אני מתייחסת לזה בתור משהו עמוק, ולא סתם כאל אקט פיסי.

סימה: ומתי היה לך חיבור כזה טוב של נשמות?
רונית: עם הבעל הראשון שלי. אמנם היינו נשואים רק חצי שנה, אבל מהרגע הראשון ידעתי שאיתו אני רוצה להמשיך את חיי. ההרגשה הזו התפוגגה אחרי פחות משנה. כשראיתי שהוא יצור אגואיסט חסר רגשות.

סימה: מהו סדר היומיום שלך?
רונית: אני מתעוררת ב- 6 ועשרים בבוקר. כבר לא מכינה סנדוויצ’ים לילדים כי הם גדולים. איזה כייף. יוצאת לטיול עם הכלבים. בערך חצי שעה של הליכה מהירה ועצירות לפיפיקקי. כשאני חוזרת אני נכנסת למקלחת. מרגישה את המים זורמים על גופי ולפעמים אפילו קצת שרה לי ומרגישה רוגע. אחר כך אני מתיישבת מול המחשב וכותבת. עושה "דפי בוקר". כתיבה אינטואיטיבית של כל מה שיוצא לי מהאצבעות. זה משחרר. כדאי לך לנסות סימה. אני שותה קפה או תה צמחים. יום ככה יום ככה. מתלבשת ויוצאת ללמד את הקבוצה שלי צעדים חדשים. זו קבוצה מקצועית שמופיעה בכל הארץ, ובקרוב יש לנו סיבוב הופעות בדרום אמריקה. אחר הצהריים אני פנוייה לעיסוקים שלי. קצת מציירת, קצת מנגנת, פעם בכמה זמן פוגשת חברה לקפה. מדברת עם הילדים כל יום. הולכת לסרטים, הצגות…

סימה: רונית, נשמע שאת די מרוצה מחייך.
רונית: האמת שכן. טפו טפו. רק דבר אחר חסר.

סימה: אהבה?
רונית: לא. חסרים לי קצת ריגושים. הכל כל כך מונוטוני. הימים דומים. הדברים דומים. חייבת להתרגש ממשהו.

סימה: ואם אנשק אותך את תתרגשי?
רונית: אין לי מושג. תנסי.

 

השאירו תגובה

^ TOP