הסרט ג'וקר עם חואקין פיניקס – האם יש לנו אס? בקורת סרט

הסרט ג'וקר – האם יש לנו אס? בקורת סרט
הלכנו לצפות בסרט ג'וקר אחרי שקיבלנו המלצות מכל עבר. הנה מה שחשבנו על הסרט

מאת: עדית קמחי וחגית רימון

הבקורת של עדית קמחי: בהחלט סרט רב-רבדים.

ברמה הבסיסית אנחנו פוגשים גיבור עם מחלת נפש ומתברר לנו מה בהיסטוריה שלו יצר את הניתוקים הרבים בנפש, כפי שמעיד על עצמו הג'וקר: אין לי אלא מחשבות שליליות!
מעל לרמה הזו ישנה בסרט ביקורת על שירותי הרווחה הבלתי יעילים, דלי תקציב וחסרי החשיבות של ארה"ב, כפראפראזה על ההתייחסות של התרבות המערבית לשירותי בריאות הנפש. גם הקירבה בין צחוק לבכי ממחישה שהגוף מגיב תגובה ביולוגית דומה גם על מה שאנו מפרשים כמצחיק וגם על מה שאנו מפרשים כעצוב. הצחוק הגרוטסקי של גיבור הסרט מזכיר לנו כל פעם את הסבל שהוא מבטא והצופה צריך לחווט את ראשו הפוך למה שאני רגילים. על אלה מתיישבת תחושת בדידות איומה וגם מבט מפוקח וקר על הצביעות בחברה ביחס לערך חיי אדם, שיוויון לכאורה וסיסמאות ריקות מתוכן על חיים מאושרים עם חיוך. אם לא די בכך, העלילה מתארת בבהירות איך הזמינות  הבלתי נסבלת של נשק חם הופכת כל פוטנציאל לאלימות לרצח, אבל החברה כמנהגה נוהגת, מצד אחד מזדעקת ומזדעזעת ומצד שני ממשיכה לזמן נשק לכל דורש. על כל אלה באות תכניות הטמבליביזיה שהופכות מחלת נפש לרייטינג.
כל זה מוגש באמצעות משחק משובח של הדמות הראשית וצבעוניות של חוברות קומיקס של פעם. כל שאר השחקנים לא באים לידי ביטוי. הצילום סוריאליסטי אבל כל מכה ממש כואבת.
וכמובן, הקשר לתרבות הקומיקס של פעם, עם הטוב, הרע, והשטחיות של הערכים בחברה.
הבקורת של חגית רימון:
הגעתי לסרט אחרי שקראתי ושמעתי המלצות מכל עבר, כך שרף הציפיות שלי היה גבוה. הסרט לא עמד בציפיות שלי ולא התלהבתי ממנו בכלל.
הסרט מדבר על ארתור, גבר כבן 40 ומשהו, בעל בעיה נפשית, ועובד כליצן רפואי. הוא בכלל לא מצחיק, אבל חולם על קריירה של סטנדאפיסט. לא עוברים בראשו מעשי אלימות, אבל ברגע שהוא מקבל מאחד לעמיתיו לעבודה אקדח, הוא מתחיל לירות באנשים, בלי שום סנטימנטים.
הסרט מדבר על הזילות בחיי אדם וגם על הנגישות הגדולה והנוראית של אקדחים בארצות הברית.
הסרט מדבר גם על בדידות קשה – לגיבור הסרט, ארתור, בעצם אין עם מי לדבר, פרט לאימו המבוגרת. העובדת הסוציאלית שאיתה הוא נפגש בכלל לא מקשיבה לו, וביום בהיר אחד היא אומרת לו שנגמר התקציב לפגישות וזהו. בעצם לאף אחד לא ממש אכפת ממנו.
גם בארץ וכנראה גם בארצות הברית לא כל כך אכפת מאנשים שסובלים ממחלות נפש – נותנים להם כדורים וזהו, תסתדרו בעצמכם. אבל מה עם שיחות מלב אל לב? מה עם להקשיב למי שנמצא במצוקה? רק השבוע צפיתי בכתבה מצויינת של אורלי וילנאי על "כדורי הקסם" שאנשים מקבלים כדי לטפל בדיכאון. אכן כדורים פסיכיאטריים עוזרים לפעמים לחלק מהאנשים, אבל לדעתי חשוב גם טיפול פסיכולוגי, שאדם יוכל לדבר עם בעל מקצועי על המצוקות שלו, ויש מי שיקשיב לו.
לגבי המשחק של חואקין רפאל פיניקס, ה"ג'וקר" – ראשית, גיליתי שהוא שחקן קולנוע ומוזיקאי אמריקאי יהודי. שנית – אין עוררין שהמשחק שלו מצויין, אבל לדעתי הצחוק שלו בסרט נשמע מאולץ, לא כמו למשל הצחוק של דנוור מ"בית הנייר" שנשמע יותר אמין. הצחוק בסרט הג'וקר נשמע לי כמו צחוק של שחקן, ולא כמו צחוק אמיתי.
סיבה נוספת שלא התלהבתי מהסרט "הג'וקר" היא שהסרט לא ריגש אותי – לדעתי לא ניתן להזדהות עם גיבור הסרט, ארתור. מתי סרט מרגש? כשמזדהים עם הדמות הראשית או כשהיא מעוררת אמפטיה. וכאן לא קרה אף אחד מאלה. הג'וקר לא עורר בי אמפתיה, אבל אכן זה מקומם שהממסד לא משקיע מספיק משאבים באנשים שיש להם בעיה נפשית.
הסרט הינו למעשה ביקורת ומראה כלפי הממסד והחברה.
לסיכום – לדעתי, אם אתם הולכים לסרט, תנמיכו את רף הציפיות שלכם. ואולי אף תהנו.
הנה בקורת סרט של אחד שהתלהב מהסרט ג'וקר

 

נטפליקס – רשימת סדרות וסרטים מומלצים ומומלצים פחות

 

השאירו תגובה

^ TOP