מָנִיפֶסְט של מטופלת בגיל ההתבגרות – גילוי עריות  - אתר אישה - אתר נשים

מָנִיפֶסְט של מטופלת בגיל ההתבגרות – גילוי עריות 

מאת: ליאת בן דור

התמונה להמחשה בלבד

התמונה להמחשה בלבד

כשהגעתי לגיל שתים עשרה וחצי בערך, אבא הבטיח שזו תהיה הפעם האחרונה, ואכן לאורך ארבע השנים הבאות, לא זאת בלבד שהוא לא נגע והציק לי, הוא אף טיפח אותי ודאג שאקבל כמעט כל מה שביקשתי. מאוד שמחתי וכלל לא הפריע לי שהוא מפלה ביני לבין אחותי הצעירה. הטענה שלו היתה תמיד, שאני הבכורה ונערה מתבגרת, לכן מגיע לי יותר ממנה ושגם זמנה יגיע.

ואכן הוא הגיע ובגדול, אך לא רק זמנה כי אם.. גם זמני.
כשהתחלתי לצאת עם החבר הראשון שלי, אבא נהג לתחקר אותי אחרי כל יציאה מהבית, חשוב היה לו לדעת מה עשינו והאם היה בינינו מגע כלשהו. תחילה זה לא הפריע לי, בפרט משום שאמא הסבירה שככה אבות מתנהגים, ושהכל נובע אך ורק ממקום של דאגה. אלא שככל שהרחבתי את שעות הבילוי עם חברים שלי והגעתי הביתה מאוחר יותר, הלכו אותן חקירות שתי וערב והתהדקו, הציקו והפכו למריבות קולניות בבית.
באפריל השנה, אימא הוזמנה לחתונה של האחיין שלה בארה"ב, היא נסעה לשבועיים יחד עם אחותה והפקידה את הטיפול וההשגחה עלינו בידי אבא. במחשבה שנייה, עדיף לכתוב הפקירה ולא הפקידה אותנו.
חזרתי מבילוי בשעה אחת בלילה, כל החברים יצאו למועדון בתל אביב
והתעכבנו עד שעה מאוחרת, משום שלקח למונית השרות זמן להתמלא.
האור מהסלון נראה בברור מהרחוב ושיערתי שאבא בטח שוב נרדם מול הטלביזיה, לכן נכנסתי בשקט, הנחתי על הספה את התיק שלי, רצתי לשירותים וכשיצאתי, אבא הצמיד אותי בחוזקה לקיר ממול, הביט לי בעיניים ואמר שאם אני מתנהגת כמו זונה, אז מהיום והלאה אני אהיה הזונה הפרטית שלו.
אבא גרר אותי לחדרו ובעל אותי שוב ושוב כמעט עד הבוקר, ולא עזרו הדמעות או שנשבעתי לו, שאף נער… חבר לא קיים איתי יחסי מין עד כה.

בבוקר אחותי נכנסה, כהרגלה, לחדרו של אבא, לבקש שיכין לה סנדוויץ לבית הספר והזדעזעה לראות את שנינו רדומים עירומים על מיטת ההורים. היא נכנסה לפאניקה והתחילה לצווח כמו שלא שמעתי אותה כך מעולם. אבא קם, שם על עצמו מכנסיים, ניגש אליה וסטר לה שתירגע, אחר כך ניער אותה בעוצמה וצעק שאם היא לא תשתוק גם אותה הוא … כמו שהוא עשה עם אחותה הזונה… איתי.
והתגובה, לא איחרה להגיע, אחותי נשמה עמוק, דחפה אותו חזק לאחור ואמרה בשקט "כאילו שאתה לא עושה גם לי את זה" וברחה מהבית, ללא הילקוט, פשוט רצה וטרקה את הדלת מאחוריה.
הבטתי עם דמעות בעיניים באבא, והבנתי שבשנים שהוא "הניח" לי לנפשי, הוא בעצם התעלל מינית ובעל את אחותי הצעירה ממני בשנתיים וחצי. צעקתי לעברו "כל הכבוד אבא, תתבייש לך", נכנסתי לחדרי ונעלתי מאחורי את הדלת עם מפתח, אבא רץ אחרי והלם בדלת העוצמה, ביקש שאפתח…
איים שישבור אותה…

למרות שרעדתי ובכיתי כמו חיה פצועה, לא פתחתי, חששתי מאוד ממנו, הייתי בטוחה שהוא ירביץ לי או גרוע מזה יתנקם בי על ידי בעילתי שוב… שהוא יכאיב לי.
לאט, לאט הוא נרגע והלך משם, שמעתי אותו מתעסק עם משהו במטבח, שיערתי שאולי הוא מכין לעצמו קפה שחור, כמדי בוקר, אחר כך באה טריקת הדלת ושקט שרר בבית, סוג של שקט, כי בכיתי בקולי קולות, פשוט לא יכולתי להפסיק, לא יכולתי להאמין שזה קורה לי, לה… עם אבא, עם אותו אבא שכה פינק אותי בשנים האחרונות.
הדאגה שלי לאחותי התחילה להתעורר בי רק בשעות אחר הצהרים המאוחרות כשהיא לא חזרה הביתה, פתאום הבנתי שיתכן שכלל לא הלכה לבית הספר או חמור מזה… שאולי היא ברחה.
צלצלתי באטרף רציני לחברה אחר חברה ושוב, ושוב קיבלתי את אותה תשובה שאמרה שהיא לא הגיעה כלל לבית הספר, שלא ראו אותה… שלא יודעים דבר.
לכן נאלצתי לצלצל לאבא ולספר לו, האמנתי שהוא יעזוב מיד את העבודה ויחזור הביתה… יתחיל לחפש אחריה, אך טעיתי, אבא אמר בקול מאוד קר ועוין שמי שלא טוב לו בבית מוזמן לעזוב, כי כל עוד הוא מממן אותנו, הוא יחליט מהם הכללים בבית. הייתי המומה מתגובתו… מאוכזבת.
צלצלתי לחבר שלי וביקשתי את עצתו… עזרתו. בשונה מאבא, הוא מיד הגיע ויחד רכבנו על הקטנוע שלו, עברנו בכל מקום אפשרי, חזרנו לבית חברותיה ולא מצאנו אותה, השעה היתה כבר קרוב לעשר בלילה, לכן הוא המליץ לי שניסע יחד לתחנת המשטרה ונדווח… נספר שאנחנו לא מוצאים אותה בשום מקום.
אני חייבת לציין שזה היה סיוט, ייבשו אותנו שם כמעט שעה עד ששוטרת אחת הזמינה אותנו לחדרה ולקחה ממני את הפרטים על אחותי, הם לקחו אותי עם הניידת הביתה, רצו לברר אולי אבא יודע משהו… לבדוק אולי היא חזרה הביתה בינתיים. אלא שהבית היה חשוך ואבא בכלל לא ענה לפלאפון שלו, הרגשתי כאילו האדמה בלעה לי את שניהם.

השוטרת והשוטר ביקשו שאשאר בבית למקרה שהיא תחזור והבטיחו שיעבירו קריאה בקשר לחפש אותה ברחבי העיר, הם אף ביקשו שאודיע אם היא חזרה או אבא.
בחצות אבא חזר חצי שתוי, זה היה היום הקבוע בשבוע, בו מזה שנים הוא נוהג לבלות עם חברים, לשחק קלפים… לשתות בירה ומי יודע מה עוד. הסברתי לו שהיא לא בבית, ושאף אחד לא ראה אותה מאז שברחה בבוקר מהבית, אבא דאג ויחד יצאנו לחפש אחריה.. אותה…. אני זוכרת שבאותם רגעים כל הכעס שלי עליו עבר, אהבתי אותו, הייתי גאה ביוזמה ובדאגה שנראתה לי כל כך אמיתית.
בבוקר היא חזרה יחד עם חברה שאצלה היא ישנה באותו לילה, הבטתי בה וראיתי שעיניה אומרות הכל, היא הגניבה אלי מבט חצי נגעל וחצי כועס ומיד פרצה בבכי ורצה לחדרה עם אותה חברה. אבא הניח לה ונשם לרווחה, הוא רק ביקש שלא אלך לבית הספר ואשאיר אותה לבד, שאשמור עליה עד שהוא יחזור מהעבודה, וכך אכן עשיתי.
בערך בעשר בבוקר הגיעו אותם שני שוטרים, הם רצו לדעת מה התחדש, הרגשתי נבוכה כי שכחתי להודיע להם שהיא בבית כמסוכם, אבל זה עבר בסדר, הם ביקשו לדבר עם אחותי, רצו לדעת מדוע היא ברחה מהבית והיא, ככה ללא שום בושה ועכבות, גוללה בפניהם את היותה נפגעת מינית, היא סיפרה על אבא ועל אותם לילות שהתגנב לחדרה והטריד אותה, היא אף סיפרה להם מה ראתה במו עיניה הבוקר… עלינו… עלי ועל אבא… אמרה שאמא בחו"ל.
מאוחר יותר הגיעו לביתנו העובדת הסוציאלית מהעירייה ועוד שוטרת, שלא הפסיקה לשאול ולכתוב, לשאול ולכתוב.
בהתחלה הכחשתי הכל, אבל זה לא עזר לי, אחותי הרי ראתה אותנו, היא הרי סיפרה את מה שראתה, לאט, לאט נשברתי גם אני וסיפרתי, גם על כך שאבא נהג לפקוד גם את חדרי כשהייתי בגילה… סיפרתי על ארבע השנים של "שקט" ממנו, על הפינוקים והמתנות ובסוף על האונס מהלילה קודם.
למחרת בערב אמא חזרה ארצה, היא קיצרה את שהותה בחו"ל, מסתבר שזוג השוטרים מהבוקר, נסע לעבודה של אבא, ובתחנת המשטרה הוא נתן להם את מספר הטלפון שלה… הם צלצלו… היא חזרה… אבא שוחרר ממעצר אחרי 48 שעות, אך לא חזר להתגורר בבית, אמא לא סלחה לו, אבל חמור מזה, היא לא סלחה לעצמה ולא חזרה לעצמה מאז.
לאורך שבוע ימים היא רק מלמלה שוב ושוב, "ילדות קטנות שלי… מסכנות שלי, חבל שאני לא מתתי בטיסה.. ככה אמא לא שומרת על הילדות שלה".
עכשיו, כחצי שנה אחרי, הוריי בהליכי גירושין קשים ומעליבים, אבא עבר להתגורר אצל אחיו ובאמת שאני לא יודעת מתי יהיה המשפט שלו, אני רק יודעת שאמא רוצה שהעניין לא ידלוף, לא יתפרסם, היא מתביישת, אימא בוכה המון מאז שחזרה מחו"ל… מאז המקרה, אמא אפילו לא מעוניינת שנהיה נוכחות בבית המשפט, היא אמרה זאת לעובדת הסוציאלית כמה פעמים לידי.
ואבא… אבא ניתק כל קשר איתנו, הוא כועס, הוא צעק על אחותי בטלפון שהיא אשמה בפירוק המשפחה ושהיא מלשנית עלובה.
ואני… אני מחכה כבר לסיים את לימודי, רוצה להתגייס ולשרת כמה שיותר רחוק, אין לי כוח יותר לאווירה הזאת בבית, לעצבים ולבכי של אמא, ולפעמים לאלה של אחותי, אני רוצה לנסוע רחוק אחרי הצבא ולא לראות יותר אף אחד מהם.
כיום אפילו לא אכפת לי כמה אבא יקבל, לכמה זמן יוכנס לכלא, אם בכלל, דבר אחד אני יודעת, שלא הייתי רוצה להיות בכלל בארץ כשזה יקרה, גם כך אני שונאת את עצמי, עצובה עבור אמא, מצטערת שלא סיפרתי לה עוד אז, לפני כחמש שנים ואף יותר כשכל זה התחיל, ויש שאני מצטערת בכלל שאני קמה… מתעוררת בבוקר, מרגישה הכל בגללי, הכל… כי אם הייתי מספרת אז, כל זה היה נחסך מאחותי, אני אשמה… אני יודעת שאני אשמה, אני יודעת שהיא לא סולחת לי, היא זרקה לי את זה פעם כשרבנו על איזו שהיא שטות, אמא הפכה להיות הצל של עצמה וחיה על כדורי הרגעה, ואני, אני מאז לא מעוניינת שאף אחד יגע בי, אפילו לאמא אני לא נותנת לחבק אותי.
יש בקרים שאני רוצה למות ויש שאני רוצה שאבא ימות.

**************************************************************
הבהרות/ליאת בן דור:
1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון.
מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. פרסום המניפסט הזה אושר לי לפרסום על ידי אותה נערה ששיתפה במטרה להזהיר כמה שיותר נערות צעירות, להתריע.. להאיר על הסיכון שבשתיקה, על תופעת גילוי העריות ותוצאותיה.
3. לבקשת הנערה ואמה, שמתלווה אליה מדי שבוע בשבוע למרכז לנפגעי תקיפה מינית, יש מיעוט בפרטים מזהים, קרי; עיר מגורי המשפחה, עיסוק ההורים וכד'.

 

אולי אתה רוצה:

השאירו תגובה

^ TOP