החיים – סיפור קצר / טלי קואל

החיים – סיפור קצר / טלי קואל

טלי קואל

ובבוקר ההוא, כל כך מיהרתי לישיבת צוות, שלבשתי בחטף את המכנסיים השחורים הנצחיים , היחידים שאני מצליחה להידחס אליהם בשנה האחרונה, ואת הטוניקה הפירחונית המסתירה, ותוך כדי שאני אוספת את שיערי לקוקו ביקשתי מדניאל בני בן ה 16 שיכין סנדביצים לשתי אחיותיו, ילווה את אורטל לגן, ולא ישכח לצלצל לאביו, שאמור לנחות בעוד 9 שעות, לקנות את השוקולדים והבונבוניירות שדיברנו עליהם לכבוד יום הולדתה של נויה בשבת הקרובה.

כל כך מיהרתי, ששכחתי על השולחן בפינת האוכל את הסמארטפון שלי, וכשהגעתי למחלקה אמרה לי המזכירה שדניאל צלצל, ואמר שהטלפון של העבודה נשכח בבית ושפרופ' ארצי שלח לי 5 ווטסאפים. הוא נבהל ולכן בדק מה הוא רוצה. בכולם היה רשום:

אביבה, צרי אתי קשר לפני פגישת הצוות.

בעוד המזכירה מדווחת לי אודות השיחה עם דניאל ראיתי את פרופ' ארצי חולף על פני לכיוון חדרו ומיהרתי אחריו.
מה הדחיפות שאלתי, לא מעלה בדעתי שום עניין לדאוג בגינו , והוא גמגם:

"לא לא דחוף, בואי ניכנס לישיבה."

כסגניתו של פרופ' ארצי, מנהל מחלקת כירורגית ב' בבית החולים, אני מנהלת את ישיבות הצוות של ימי שלישי בבוקר מאז מוניתי לתפקיד לפני שלוש שנים. הסגל מעלה לדיון מקרים קשים או כאלה שדעותינו חלוקות לגבי אופן הטיפול בהם.בכל שבוע רופא אחר מעביר הרצאה אודות נושא רלוונטי ועל חידושים בתחום, הפעם היה תורי.במהלך כל ההרצאה ,הבטתי בפרופ' , מנסה לחשוב מה כל כך בער בו ששיגר אלי 5 ווטסאפים, ומיד עם סיומה, ניגשתי אליו. הוא רמז שניכנס לחדרו וברגע שהתיישבתי אמר:

"אלייך אביבה אני לא צריך לדבר באופן טיפולי עם הקדמות. אני מתלבט כבר שבועיים איך להגיד לך את זה אז……. בועז מנהל רומן עם איזו בחורה מכוח עזר במחלקה שלו כבר יותר משנה. היו שמועות. היו רינונים אבל נודע לי שלכנס בבריסל היא נסעה איתו. הקולגות היו המומים ודיווחו. מציע שתסעי לקבל את פניו בשדה התעופה ותראי במו עינייך. הוא בטח ייבהל ויחזור הביתה. כמו כולנו.."גיחך…" אני אחליף אותך במרפאות חוץ היום."

הבטתי בו במנהל המחלקה , עיניו מלאו דמעות. הייתי המומה מהבשורה ונבוכה מהמעמד. פרופ' אריק ארצי לא היה חבר שלי. הוא היה הבוס הנערץ שלי ושל שאר הרופאים במחלקה, כירורג בעל מוניטין בינלאומי , רציני, מרוחק משהו, והדברים שאמר לי נגעו באינטימיות של חיי. נשארתי לשבת, לא מצליחה להוציא מילה.לא בכיתי ולא ביקשתי לדעת עוד. כשקמתי לצאת מהחדר הוא הוסיף:

"אביבה. זה קורה. אני עזבתי לפני הרבה שנים את הבית לחודשיים בגלל רופאה צעירה וחזרתי חבול ומפייס.
אם את רוצה חופשה רק תגידי."

יצאתי מחדרו ורצתי לחנייה. במכונית בדקתי את לוח הטיסות הנוחתות, וראיתי שבטיסת אל על מבריסל יש דיליי של שעתיים. החלטתי לנסוע לנתב"ג ולהמתין לו למרות שהיה מדובר בשבע שעות פלוס דיליי .צלצלתי אליו מהטלפון הפרטי לשני הטלפונים שלו אבל לא היתה תשובה. סמסתי לו עשרות פעמים ולא היה מענה. צלצלתי לאימא שלו וביקשתי שתצלצל אליו בתואנה שאני עסוקה כדי לברר מתי הוא מגיע והמצאתי איזה סיפור משכנע כי ידעתי שלה הוא תמיד עונה. היא צלצלה כעבור דקות אחדות ואמרה לי שהוא במינכן וממריא תוך חצי שעה.

אהה. בועז משקר אותי. דיסאינפורמציה. " מערבב" אותי. אמש סיפר לי על ביקורו במוזיאון בבריסל ומתברר שהוא במינכן. כל פרטי הכנס שתלה על המקרר כנראה גם הם שקריים. אולי לא היה שום כנס?

אני רועדת. מצלצלת לבייביסיטר ומבקשת שתאסוף את נויה מהצהרון. שולחת ווטסאפ לדניאל שלא אהיה זמינה בשעות הקרובות. הרעד מתגבר. דפיקות לב מואצות והנה אני מזיעה כולי ,חווה את כל הסימנים של התקף חרדה המוכרים לי מהפציינטים שלי.

יוצאת מהמכונית, מנסה להירגע. עוצמת עיניים ונושמת עמוק. בדקות הארוכות האלה בחנייה, עוברים על ידי לפחות 8 קולגות, מנהלת איתם שיחות קצרות ומספרת לכולם שאני בדרך לשדה התעופה לאסוף את בועז. חלק מתעניין אודות הכנס ואני עונה בהתלהבות, חלק נדמה לי מגחך לעומתי, כי השאלות רבות מדי ופרטניות מדי.

רק נדמה לי??

אני נכנסת למכונית , מביטה בעצמי במראה, מבחינה בשורש שיבה ענק שלא נצבע כמעט שלושה חודשים מחוסר זמן פנוי לזוטות מעין אלה. הקמטים הנאזולוויאליים משני צידי הפה עמוקים מתמיד למרות פני הבולפס שצברתי בעקבות עלייה של 15 קילו בשנה האחרונה. מעדכנת את "הוויז" ,מניעה את הטויוטה ההיברידית שלי ונהר דמעות שוטף אותי .ביציאה מחיפה אני עוצרת כי הדמעות וההשתנקויות מפריעות לי בנהיגה. נכנסת למסעדת 'מקסים', קונה קפה שחור ושועטת על כביש החוף.הוא עוד 3 שעות נוחת.אני מתפללת ל"אין לי מושג מי" שזה לא נכון. שאין לו רומן, שהוא לא נסע איתה לחו"ל, שיש לו הסבר משכנע למה הוא חוזר ממינכן ולמה לא ענה לי לצלצולים והוואטסאפים. לא מאמינה שזה קורה.לי? גם לי? בועז? המון חברים ומכרים שלנו התגרשו בשנים האחרונות. אז מה, זה הגיע גם אלינו? לא יכול להיות! בועז? הבעל המפרגן והנהדר, האבא המושלם, לא ייתכן. אבל אם פרופ' ארצי טרח להתערב זה כנראה קיים.

עד אליו זה הגיע? אני שוב מתיפחת ובונה לי סצנריו גרוע מכל:

אני תופסת אותו על חם עם היפיפייה האוקראינית מהכוח עזר, הוא היסטרי, מבטיח שזו מעידה חד פעמית, מתחנן שאסלח. ניסע לתאילנד לשבועיים, נלך לייעוץ ונחזור לשתי הקריירות הממריאות שלנו ולמשפחה לדוגמא שלנו.

איני יודעת איך הייתי מעבירה את הנסיעה עד לשדה התעופה לולא צלצל אחד המתמחים ושעה ארוכה שוחח אתי על פציינט מורכב שלנו שלמחרת הייתי אמורה לנתחו בעזרת המתמחים הותיקים.

מצאתי חנייה קרובה, והתיישבתי על הריצפה עם תצפית ישירה על הנוסעים היוצאים מהטרמינל. ישבתי במלוא כובדי, שמוטת נוצות ופזורת נפש, מתכוננת לקרב הגדול העומד לפקדני.

הבכי הותיר אותי מרוקנת. ישבתי רכונה על ידיי, והבטתי בגדודי מזוודות , עגלות וצימידאנים בכל הצבעים הנעים לכיווני, צמודים לאנשים ואנשות , קקופוניה רעשנית וצבעונית כשעיניי תרות אחרי דר' בועז אדרת, גיניקולוג צמרת, איש גבוה ושמן עם גבחת ושיער מקליש גורר אחריו את המזוודה הצהובה המשפחתית. אני מחכה לבעלי.

הטיסה ממינכן נחתה. אני קמה מהריצפה, כולי 'אלרט' לבאות. כעבור חצי שעה, אני רואה את בועז נושא שקיות רבות של שוקולדים מהדיוטי, מושך אחריו טרול שחור שאיני מכירה ושום מזוודה צהובה. אף חתיכה לא צמודה אליו .אני מביטה שוב ורואה אישה כבת 40 עם מזוודה צהובה הדומה לשלי , שממהרת לחלוף על פני ונעלמה משדה הראייה שלי תוך שניות.

אני מזיזה בכוח חשדות ופחדים , רצה לקראתו ומחבקת אותו. הוא לא שואל כלום. לא מתפלא שאני שם. הוא לא נענה לחיבוקי, ממלמל משהו לא מובן.
בועז , אני מרימה את הקול. מה קרה לך? אתה חיוור ומבוהל. מה קרה?

הוא מוסר לי את שקיות הדיוטי העמוסות בבונבוניירות ואומר: קרה.קרו הרבה דברים.

אני מציעה שניגש לבית קפה לשוחח.הוא מסכים.תפסתי אותך על חם הא? פרופ' ארצי סיפר לי. כמה זמן אתה מנהל את הרומן הזה? למה? אני מרימה את קולי.למה? מה חסר לך בבית ,מה חסר לך אתי ? והוא מליט בידיו על עיניו ורוכן קדימה ואינו עונה.ככל שמתארכת שתיקתו אני נכנסת לשוונג של פאניקה ושלשול מילולי.

איך העזת, מה חשבת לעצמך? כל בית החולים יודע.אתה אפילו לא מסתיר.פועלת של כוח עזר? ירדת מהפסים ?לאן הידרדרת ?ראית שני מטר רגליים אוקראיניות והסתנוורת?

הוא שתק ואני התפוצצתי .נעלבתי וכעסתי, רתחתי מזעם. כשהרגשתי שאני מאבדת את הברקסים לגמרי, הודעתי לו שאני נוסעת הביתה והוא יכול לעשות מה שבא לו.

שתיקותיו של בועז חרכו את נשמתי. 22 שנות נישואים.ילדנו דיפלומות ושלושה ילדים. חיינו היו מירוץ של תחרותיות והישגיות והייתי בטוחה שאנחנו זוג מצליחנים .בית פרטי עם בריכה ודק עץ, רווחה כלכלית וגם שמחת הזוגיות. אהבתי אותו והערכתי אותו , לא יכולה להצביע על סעיף אחד שהתקלקל לנו עם השנים, אבל הנה מתברר לי שזו לא הרגשה הדדית.

בועז לא חזר הביתה באותו ערב וגם לא בשבוע שלאחריו. את יום ההולדת לנויה חגגנו בלעדיו על יד הבריכה.למשפחה והחברים סיפרתי את האמת וכולם עודדוני שזה רק משבר שיחלוף.

השבוע הפך לחודש. הילדים הפסיקו ללכת לבית הספר ולגן. הביביסיטר עבדה במישרה מלאה ואני המשכתי בעבודתי – ניתוחים מתוכננים, חולים קשים והמון אחריות.
הרגשתי שאני מתאוששת.לא עשיתי דרמות ולא זימנתי אותו לפגישות 'יחסינו לאן'.

לא התכוונתי להתחנן שיחזור .העלבון נהייה צורב יותר ויותר והילדים סבלו מאוד.

צהריים אחד פגשתי אותו בחדר אוכל רופאים ושאלתי אותו: עד מתי? הוא אמר שיגיע באחד הערבים.

באחד הערבים הוא הגיע. לא, הוא לא מתכוון לחזור, אמר.הוא לא סבל בחיינו המשותפים אבל הרגיש מת מהלך.לא יכול היה לשאת את המירוץ המקצועי שלי, את היעדרויותיי הרבות בגין הניתוחים הפרטיים, כשהיה מביט בעיניי הרגיש שהוא טובע באוקיאנוס של אגו והתנשאות וכשהוא מביט בעינייה של תמרה הוא טובע בשקט ונתינה ורוגע.

שאלתי עליה. הוא אמר ששמה תמרה. רווקה בת 38 מטשקנט, מהנדסת שלא מוצאת עבודה ועובדת ככוח עזר במחלקתו.הוא הוסיף שהוא מאוד אוהב אותה , אהבה כזו שמעולם לא חווה אתי. אתי זה היה הקמת עסק ואיתה הוא חי במלוא חושיו. כן.הוא גם אמר שהיא בהריון בחודש שישי עם תאומות.

בועז דיבר עם הילדים בחדרו של דניאל. את צעקותיו וכעסו של דניאל שמעו עד סוף הרחוב. הבנות הקטנות התרפקו עליו ובכו.

אצל עורך הדין המשותף ששכרנו, דרשתי שייצא מהבית עם בגדיו בלבד.אתה לא יכול להרוס לנו עולם ומלואו ולדרוש שאנחנו נעשה שינויים- אמרתי בקור רוח. לקחתי על עצמי את תשלום המשכנתא ונקבעו דמי מזונות גבוהים, תואמי רמת החיים שהורגלנו לה.

תוך שלושה חודשים הפכתי מאישה נשואה מאושרת ומסופקת לגרושה פלוס 3 ילדים שסירבו לראות את אביהם.כל מאמציי לדבר על ליבם שלגירושים אין קשר אליהם לא צלחו.הם כעסו עליו מאוד.לא רצו לפגוש את האישה החדשה שלו ולא את התאומות שנולדו כעבור חודשיים מאז עזב.

***************

חלפו שנתיים. בוקר אחד מזעיקים אותי למיון. מאחורי הוילון שכבה אישה, לא תואר ולא הדר לה, שלוש שיני זהב קידמיות והתלוננה על כאבי בטן עזים. הרופאים במיון סברו שזו חסימת מעיים וקראו לי לייעוץ .בועז, האקס שלי, עמד על יד האישה שהתפתלה מכאבים. על פי תוצאות בדיקות המעבדה והבדיקה הקלינית שביצעתי באשתו הטשקנטית של בועז , שלחתי אותה מיד לחדר ניתוח ומיהרתי לשם בעצמי. לבועז אמרתי – לא אסכים שתהיה נוכח בניתוח.מבטיחה לעדכן ברגע שאדע.

הניתוח נמשך 5 שעות. סרטן מפושט בכל חלל הבטן. יצאתי אל בועז:

עם טיפולים- גג 7 חודשים.הגעתם מאוחר מדי.

כעבור חצי שנה נפטרה תמרה. חומת האנטי של ילדיי נסדקה.לפעמים הם הולכים לבית אביהם, משחקים ומצטלמים עם אחיותיהם התאומות.

לפעמים בועז והתאומות מגיעים לבקר בביתי.

איני שואלת עוד שאלות ואין בי תמיהות. איני חושבת שעיניי משדרות אגו או התנשאות. איני מחפשת בעצמי פסול או חסרונות. מלאה בעצמי, בכישרונותיי ובהישגיי. ילדי מענגים ומהנים. האיש שהתחתנתי איתו, רצה לחוות חיים אחרים, לצוף בעולם מושגים אחר.
כבר איני כואבת ואיני מחטטת.

בכל יום ויום אני מצילה חיי אנשים.את חיי נישואיי לא הצלחתי להציל, אבל איני קטנת אמונה.

מאמינה שאמצא את האחד שיאהב את עולמי.

Leave a Comment

^ TOP