ליהיא לפיד – "אני לא יכולה להיות תמיד נהדרת"

ליהיא לפיד הוציאה ספר חדש – אני לא יכולה להיות תמיד נהדרת, הכולל את מבחר הטורים שלה, והנה מה שהיא  כותבת.

ליהיא לפיד. צילום: אבי ולדמן

  

יקירתי,

במשך עשר שנים נפגשנו כל שבוע, את ואני. שבוע אחרי שבוע, שנה אחר שנה, כל יום שישי.

לפעמים על כוס קפה בנחת, לפעמים רגע לפני שהלכת לישון שנת צהריים.

בדרך כלל לא התלבשת לכבודי, לא התאפרת, פשוט היית את. וזה בסדר, זה בדיוק היה הרעיון, ששתינו לא עושות הצגות. בלי להכיר הורדנו את ואני מחיצות. אני פתחתי את לבי בפנייך, וגם את ביתי, את מחשבותיי, את הרגעים השמחים ואת העצובים.

את, בתמורה, הקדשת לי מזמנך.

הזמן שלך, שהוא המצרך שיש לך כל כך מעט ממנו, ושאותו את צריכה לחלק בין כל מי שצריכים אותך, שזקוקים לך, שמחכים לך.

אז רק רציתי להגיד לך תודה.

עשר שנים נפגשנו בין השורות שהודפסו על דף עיתון, ועכשיו אנחנו נפגשות כאן. פגישה חגיגית קצת יותר. אבל זה בסדר, את יכולה להתנהג כרגיל, כמו בכל יום שישי, להוריד איפור ולעבור לבגדים נוחים.

אם לא סיפרתי לך אף פעם, גם אני, כשאני מכינה את הפגישה שלנו, אני יושבת מול המחשב עם בגדים נוחים, בלי איפור ועם לב פתוח.

עשר שנים נפגשנו, את ואני, שבוע אחרי שבוע, והנה כמה דברים שדיברנו עליהם. אני ואת. במשך השנים. את חלקם גם אני לא זכרתי. את חלקם אף פעם לא אשכח.

תודה ששוב באת לפגישה שלנו.

אני מתרגשת.

 "הריני מוותרת בזאת לעצמי על הייסורים.

הייסורים שבאים בעקבות זה שאני לא מצליחה להיות כל הזמן מצוינת ומצטיינת, מתוקתקת ומסודרת, מדייקת ומחייכת. ונהדרת.

כי אני בין כה לא מצליחה להיות כזאת. גם אי אפשר. אני סתם נקרעת, ובסוף כועסת.

מעכשיו אשתדל קצת פחות ואהיה טובה לעצמי קצת יותר.

מגיע לי, אני בסך הכול די בסדר.

אני בטוחה שכולם גם ירוויחו מזה. בעיקר אני.

תחי החירות. כבר יותר טוב לי."

כבר עשר שנים שליהיא לפיד מתעדת שבוע אחרי שבוע את העובדה שהיא לא נהדרת. מדורה הפופולרי ב"ידיעות אחרונות" הפך עם השנים לכותל הדמעות של הלא נהדרות. שם נפגשות כל הנשים שהעוגה נשרפה להן, ששוב רבו עם אמא שלהן, שהגיעו באיחור ועם דמעות לאסוף את הילד, שאמרו לחברה הכי טובה את הדבר הלא נכון על הבחור הלא נכון. הבחורות הנהדרות יקראו כנראה ספרים אחרים, אבל לפיד מזמינה את כל מי שקמה אי פעם עם פיג'מה ותסרוקת גרועה לקרוא את העמודים הבאים ולגלות שאנחנו בסדר, שבחיים אין מתכון סודי מנצח, שהן לא היחידות שמסתובבות בעולם בתחושה שזה לא מה שהבטיחו לנו. גברים, אגב, מתבקשים לא לקרוא את הספר הזה, הוא מכיל יותר מדי סודות שאנחנו לא רוצות שתדעו.

חמישה דברים על הספר הזה:

1.       בכל פעם שהתיישבתי לכתוב לא האמנתי שאמצא על מה, ובסוף תמיד הייתי צריכה לקצר.

2.       שמונה שנים כתבתי מתוך ענן של עשן סיגריות ושנתיים בלי עשן בכלל. תמיד עם כוס קפה.

3.       מעולם לא סיימתי אף כוס קפה. הוא תמיד התקרר לפני כן והכנתי חדש.

4.        אני לא יכולה לכתוב עם שירים בשפה שאני מבינה כי המילים מתערבבות לי, אז ברקע התנגנו לי בחדר מילים בצרפתית, לדינו וספרדית.

5.     בעשר השנים שבהן כתבתי את הספר הזה הזדקנתי מקסימום בשנתיים.

ליהיא לפיד, אמא של ליאור ויעל, האחים של יואב. רעייתו של יאיר. הבת של תלמה ורפי. אחות. חברה. אישה. דודה. גיסה. כותבת. מצלמת. סקרנית. קוראת. לא יודעת לשיר. רוקדת מעט אבל עם כל הלב. שואלת. עונה. לפעמים צודקת, אבל גם ממש טועה. משתדלת. לפעמים משתדלת מדי. רוב הזמן רגועה, אבל כשמתרגזת אז זה עם כל הנשמה. מבשלת, אבל מעדיפה לאכול. מבולגנת. חוזרת הביתה לפחות פעמיים לפני שהיא יוצאת כי שכחה משהו.

סופרת ועיתונאית. לפני כן היתה צלמת עיתונות עם טוסטוס.

ספריה סודות ששמרתי בבטן, (2001) ואשת חיל(2008) היו רבי מכר. כתבה גם ספר מתכונים ושני ספרי ילדים, סבא השמן וסבא הרזה (2012) ולחש הקסמים (2006).

מתוך הספר:

מגילת החירות הפרטית שלי

הריני מוותרת בזאת על הניסיון הסיזיפי, חסר התועלת, מורט העצבים, לשמור על בית מצוחצח ומבריק בכל רגע נתון.

כי זה לא מצליח לי.

מעכשיו אני אסדר רק לקראת בוא האורחים. לא דקה קודם. כי מחיר העבדות כבד מדי.

ואל תבואו בלי להודיע מראש, כי אני לא אפתח את הדלת.

הריני מוותרת בזאת על המרוץ המשעבד להיות מתוקתקת לפי צו האופנה האחרונה. צר, רחב, גבוה, נמוך, עד הברך, אחרי הברך, התייאשתי. אחרי כמה פעמים שהתאמצתי, ובסוף נראיתי כמו בדיחה, אני משתחררת. מעכשיו אני לובשת רק מה שמחמיא לי.

ושמעצבי האופנה יתאימו את עצמם אלי.

הריני מוותרת בזאת על כל הנעליים הלא נוחות. זהו, חברות יקרות מאוד שלי, אנחנו נפרדות. אני יורדת, וחוזרת לגובה האמיתי שלי. חוזרת לאפשרות לרוץ אם אני מאחרת, לרקוד כשאני מאושרת, ולהסתובב לעשות סידורים בנחת, בלי לחלום על לחזור כבר הביתה ולהוריד אתכן מעלי.

הריני מוותרת בזאת על החלום של בטן שטוחה כמו מראת קריסטל, וירכיים רזות כמו זוג קביים. זה לא יקרה. אני אחטא לפעמים באכילת יותר מדי מתוק, אזלול סנדוויץ' בשעה מאוחרת מדי, ומדי פעם אשלח ידי לצ'יפס. אחר כך אעשה התעמלות, זה עונש שאני מוכנה לקבל, אבל אני לא אתייסר עד עמקי נשמתי. כי אף קמפיין דוגמנות לא מחכה לי, ובעיקר כי מותר לי. גדלתי.

הריני מוותרת בזאת על זה שכולם יחשבו שאני נפלאה. אני שמחה לעזור, אבל למדתי שהרבה פעמים אני משתדלת יותר מדי, ונותנת יותר מדי ובסוף מתרגזת. מתרגזת לגלות שמקבלים את זה כמובן מאליו. מעכשיו אני אתן רק כמה שמתאים לי. כמה שבא לי.

הריני מוותרת בזאת על היותי זמינה בכל רגע, לכל מצוקה ולכל שיחת נפש, בעיקר כי אתם אף פעם לא שואלים אם אני יכולה לדבר עכשיו. כן, אני מסננת. תשאירו הודעה, מבטיחה לחזור. זה לא אישי, אני פשוט לא פנויה. ואקבל את זה שתעשו לי בדיוק אותו דבר.

הריני מוותרת בזאת על כל החשבונות הקטנים. לא מעניין אותי מי מצלצל יותר למי, מי שכח את היומולדת שלי, ואם הוא הביא פרחים בחג האהבה. כי אהבה וחברות הם לא מבחן שצריך להגיש לפי התאריכים בלוח השנה. כשאצטרך מילה טובה, חיבוק, וגם עזרה, אני פשוט אגיד שאני צריכה. ותעשו את זה גם אתם, כי אני לא טובה בלהבין רמזים. וכשתבקשו, מיד אהיה שם. מבטיחה.

הריני מוותרת בזאת לעצמי על היותי אם השנה. כי גם את זה אני לא מצליחה לעשות. תמיד יהיו אמהות שיש להן יותר מרץ להרפתקאות, שהן יותר סבלניות, יותר מעורבות, יותר מבינות, ושהן בכלל יותר מוצלחות. אבל אף אמא בעולם לא תאהב אתכם, ילדי היקרים, כמוני. כשצריך אוריד את הירח בשבילכם גם באמצע היום. אבל אני לא יכולה לעשות את זה כל רגע וכל שנייה. סליחה.

הריני מוותרת בזאת לעצמי על הייסורים. הייסורים שבאים בעקבות זה שאני מנסה להיות כל הזמן נהדרת, מחייכת, מתוקתקת, מאורגנת, מצוינת, מצטיינת ומושלמת. כי אני לא מצליחה.  אי אפשר.

אז מעכשיו אשתדל ואתייסר קצת פחות, ואהיה טובה לעצמי קצת יותר. מגיע לי, אני בסך הכול די בסדר. אני בטוחה שכולם גם ירוויחו מזה.

תחי החירות.

הנה, כבר יותר טוב לי.

חמישה דברים על דיאטה:

  1. זו לא בעיה להחליט שלתקופה מסוימת את שומרת.
  2. זו לא בעיה לתקופה מסוימת לוותר על מתוק.
  3. זו לא בעיה לתקופה מסוימת לוותר על פחמימות.
  4. זו לא בעיה לתקופה מסוימת לוותר על שומנים.
  5. אבל ביום השלישי התקופה הזאת נראית מאוד ארוכה. אינסופית.

 ילדים:

ולסיום, ילדים, אני רוצה גם להתנצל בפניכם בשם כל האמהות

 סליחה על שאנחנו לא מגניבות.

כשהיינו בגילכם גם נשבענו שניתן לילדים שלנו לעשות מה שהם רוצים, נסמוך עליהם, על הבחירות שלהם, לא נשכנע אותם לעשות דברים רק בגלל שהם נראים לנו נכונים לעתיד, נכבד את היותם בוגרים, ונשב איתם לשיחות לב אל לב פתוחות, לא נזדעזע מהגיל שבו הם רוצים להתחיל, נבין שזה הגיל לעשות חיים, שחברים זה הדבר הכי חשוב בחיים, שזה לא נורא אם לא רואים את הרצפה בחדר שלכם מרוב בלגן, אבל אז קיבלנו את התפקיד הזה. של להיות אמהות.

ועכשיו אנחנו צריכות להתנהג בהתאם.

זה לא כיף לנו, ולא כיף לכם. אז סליחה שאני אומרת את המשפט שהכי נשבעתי שבחיים לא אגיד, אבל לסיום אני חייבת להגיד אותו, וסליחה מראש על זה שהוא כל כך נדוש. ילדים יקרים, יש דברים שאי אפשר להסביר. כשתגדלו תבינו.

חמישה דברים על ילדים גדולים:

  1. ילד, מי אסף אותך כל יום מהגן?
  2. מי נשאר איתך בבית כשהיית חולה?
  3. מי למד איתך את השמות של כל הדמויות המצוירות?
  4. מי כתב מכתבים למורה שתוותר לך?
  5. ועכשיו אתה אוהב רק את אבא – זה יפה ככה?

כשהאותיות מתבלבלות (והקשב מפריע).

היום מעל 10% מהילדים מאובחנים עם קושי לימודי כלשהו. לפעמים אני שומעת אנשים שאומרים שיש היום יותר מדי אבחונים ויותר מדי מקרים של התפנקות.

אז אני רוצה להגיד לכל אלה שאומרים את זה, שידברו עם אדם מבוגר עם דיסלקציה, כזה שכולם חשבו שהוא טיפש רק כי הוא כתב בשגיעים. תדברו עם אדם מבוגר עם בעיות קשב שנזרק מבית ספר עיוני לבית ספר מקצועי רק כי הוא לא הצליח להעביר לכתב את כל מה שהיה לו ברור בתוך הראש. דברו עם המופרע של הכיתה, זה שנזרק גם מבית הספר המקצועי, כי הוא פשוט לא הצליח לשבת על הכיסא (אפילו שהוא הבין הכול, וראשון).

דברו איתם על הצלקות ששורטות את הנשמה שלהם עד היום.

את תחושת ההחמצה על כך שהם לא למדו לימודים גבוהים, ועל מה זה להרגיש תמיד פחות טוב מאחרים. אפילו שאתה יודע שאתה חכם, שאתה מבין, רק שבאנגלית האותיות מתבלבלות לך, לקרוא זה עינוי, ולכתוב תשובה מלאה זו משימה בלתי אפשרית.

לאחד מכל עשרה ילדים יש קושי. בשבילו זה מאה אחוז קושי. והוא צריך את כל התמיכה שבעולם.

לא, הילד לא עצלן. יש לו בעיה. תושיטו לו יד. זה יכול לשנות את חייו.

חמישה דברים שלא הבנו כשסיפרו לנו אגדות:

  1. שיש סיכוי שאנחנו לא נהיה הנסיכה אלא המבשלת.
  2. שיש סיכוי שנעל הזכוכית תהיה קטנה לנו על הרגל, ונצטרך לשים פלסטר כי אחרת יכאב לנו.
  3. שיש סיכוי שנהיה בצרה, ולא יבואו שבעה גמדים להציל אותנו.
  4. שיש סיכוי שלא תמיד יהיה סוף טוב.
  5. שיש סיכוי שהנסיכה והנסיך לא חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה.

 

 הרגע אחרי

ועמדתי בצד, ברגע הזה, אחרי שקיבלתי את חיי בחזרה, ידי רועדות על ההגה, וזכרתי את כל הרגעים האלה ואת האנשים שממלאים את חיי. את האהבה שלי ושל האיש שלי, את הילדים שלי שאם רק הייתי יכולה הייתי עוטפת בצמר גפן ולא נותנת להם לצאת מתחת לכנפי, את ההורים שלי שאני רק רוצה שיהיו להם בריאות וכוח, את המשפחה המורחבת, את האחייניות והאחיינים שלי שממלאים אותי במתיקות, את החלומות שיש לי, את אלו שהיו לי, את כל האנשים הטובים שמקיפים אותי, שממלאים את הלב שלי בתקווה ואהבה.

ונשבעתי לעצמי להיות זהירה יותר.

כי החיים האלה כל כך שבריריים. וכל רגע בהם הוא רגע שצריך להעריך. ולשמור עליו. כי אף רגע לא חוזר. והזמן טס בזמן שאנחנו חיים.

על החלון ישבתי

השבוע, כשהמצב נעשה לחלוטין בלתי אפשרי, עשיתי סוף-סוף סדר בחדר העבודה שלי. פתאום נתקלתי בספרון קטן וירוק. ידי רעדו כשהחזקתי אותו. ספר הזיכרונות של סוף כיתה ו'. פתחתי אותו בזהירות. בין האותיות הכתובות ביד מתאמצת מצאתי את עצמי נסחפת תוך שניות לאותה תקופה. למי שהייתי. נזכרתי איך קינאתי בבנות המקובלות, איך לא הבנתי מה צריך בכלל לעשות כדי שהבנים יבינו שגם בי יש משהו. פתחתי את ה"סודות" המטופשים, בכל קיפול קטן בשוליים וחיפשתי ניחומים. זכרתי את עצמי, ילדה מרובעת עם ברזלים על השיניים, שכל מה שהיא רצתה זה שמישהו אחד לא יכתוב לה "חברה טובה", או "שתצליחי בחטיבה", אלא שישים לב שהיא יפה. פתאום ראיתי שני זיכרונות, ממש בסוף, שכתובים בניסוח מסובך, קצת מגומגמים, בכתב הבלתי אפשרי הזה של בנים. קראתי את שני העמודים שלוש פעמים, ולהפתעתי גיליתי שהסתתרו בהם כל המסרים שלהם כל כך חיכיתי. כמה חבל שלא הבנתי את זה אז.

 

אהבה אחת, חתונה שנייה.

הוזמנתי לחתונה קצת אחרת. מהרגע ששמעתי על החתונה הזו, הלב שלי דילג לו מרוב שמחה. לפני חמש שנים הם היו עוד אחד מהזוגות שנישואיו לא הצליחו והגיעו אל מדרגות הרבנות ברכבים נפרדים. זה קורה במשפחות הכי טובות. אחרי שהם התגרשו הם חילקו את הימים עם הילד, לימים אצלו ולימים אצלה וכל סופשבוע שני, כמו עוד הרבה זוגות אחרים. זוגות שהם אתם או זוגות שהם חברים שלכם.

בניגוד לחלק מהזוגות המתגרשים, הם לא דיברו אף פעם לא יפה, הוא עליה או היא עליו, ואם הם התווכחו או כעסו, אז זה כנראה היה במידה, כי אף אחד לא שמע. והכי חשוב, והכי פשוט: הם לא פצחו במלחמה.

השבוע, חמש שנים אחרי שהם נפרדו על מדרגות הרבנות, הם עמדו יחד מתחת לחופה. שוב.

והכריזו מול כל הקהל והעדה על אהבתם.

והיא היתה בעיני יפה יותר מאשר בחתונתם הראשונה, בשמלה לבנה ושיער אסוף. והוא חייך חיוך שבאמת הגיע עד האוזניים. והיה שם רק אחד שהיה יותר מאושר מהם. הבן המשותף שלהם, שכשהוא הגיש להם את הטבעות, גם הציניקנים הכי גדולים לא יכלו שלא לנגב את הדמעות.

נכון, זה לא קורה הרבה, ועדיף להסתיר את פרט המידע הזה מילדים של הורים גרושים, שלא יבואו להם בלילה פנטזיות ותקוות, אבל אולי כדאי לזכור את זה. לזכור שהחיים הם עסקה מסובכת ומורכבת, ולא כל מה שנראה נכון היום יהיה כזה גם מחר. ולכולם מותר לטעות. גם אם התגרשתם, וגם אם אין סיכוי שבחיים תחזרו להיות יחד, עדיין שווה לנהוג בהגינות, בכבוד ולזכור שגם אם לא תתחתנו חזרה, אתם יום אחד תעמדו שוב יחד מתחת לחופה. את ואתה.

אתם תעמדו שם לצד הילד או הילדה שלכם ביום הכי מאושר בחייו.

אתם הוריהם ותמיד תהיו, יחד או לחוד. ואין טעם במלחמות.

חמישה דברים שצריך לזכור על משפטים שלאורם גדלנו:

  1. "אין אומרים שבחו של אדם בפניו." אולי המשפט הכי מטופש שיש. בואו נשבח כל אדם בפניו. זה נפלא, וזה יעשה לו רק טוב. אולי בסוף גם יגידו לנו את שבחנו בפנינו.
  2. "יהללך זר ולא פיך." בארצנו המפרגנת, יהללוך זרים רק אחרי שכבר לא תהיו פה ליהנות מזה.
  3. "כל כלב בא יומו." לא נכון. רשעים רבים חיים באושר גדול עד יומם האחרון.
  4. "זה מה יש." זה נכון, וצריך לשמוח ממה שיש, אבל אין שום רע בלשאוף ליותר.
  5. "אם אני לי מי לי." זה דווקא כן כדאי לזכור. מאוד כדאי.

 

 פסח.

 חמישה דברים שמארחת הסדר צריכה לזכור:

  1. יהיה צפוף, יהיה רועש, ויהיה ברדק אדיר.
  2. בתוך הבלגן אף אחד לא ישים לב שלא כל הכוסות אותו דבר.
  3. מישהו ישכח להביא משהו. או שאת תשכחי להכין משהו.
  4. את תפחדי שיש פחות מדי אוכל, ויהיה הרבה יותר מדי.
  5. כל מי שמציע עזרה – מיד תגידי לו: כן, בשמחה. את לא תצטערי.

 

כולנו מסובין (או למה חלק מהאורחים ישבו במרפסת)

קומה ראשונה על רחוב סואן בבניין מתפורר. היינו זוג צעיר שלקח משכנתא שלא רואים לה את האופק, וקנינו דירה שלכל הדעות יכלה להיקרא חורבה, שאחרי שיפוצים קטלניים שהותירו אותנו מרוששים ומותשים הפכנו אותה לבית הראשון שלנו. ביום האחרון, סוף השיפוצים, הגיע איש הגבס, כדי לבנות עמוד בכאילו. בשרטוטים העמוד המתוכנן נראה מאוד יפה (בשרטוטים גם הדירה נראתה גדולה), והמעצבת הסבירה שהוא נחוץ למען הסימטריה.

להפתעתי איש הגבס לא הסכים לבנות את העמוד. "תראי," הוא הסביר לי, עומד באמצע החלל הקטן, "היום את צעירה, אבל יום אחד תרצי לעשות ליל סדר, ואם יהיה פה עמוד, לא יהיה לך איפה לשים שולחן!"

ממעמקי גילי הצעיר צחקתי צחוק גדול ושאלתי אותו אם אני נראית לו כמו מישהי שאי פעם תעשה סדר. הוא צחק חזרה והודיע, "את תעשי, ואת תודי לי." קיפל את הציוד והלך. ויתרתי על הסימטריה, ועוד באותה שנה מצאתי את עצמי, מתוקף נסיבות פתלתלות, מארחת את הסדר. אם היתה לי הכתובת שלו הייתי שולחת לו פרחים. מאז, כבר יותר מעשר שנים, כמעט כל שנה שאני עושה את הסדר, והאמת שזה ממש בסדר. חלוקת העבודה מסודרת ולא משאירה לי הרבה טרחה.

אט-אט המשפחה גדלה, ומעשרה הפכנו לעשרים וארבעה, אבל אני נשארתי רגועה, יותר מדי רגועה. כל כך רגועה שהשנה הזמנתי כל מי שעבר בשכונה. זה התחיל עם דני, שאשתו נסעה אז אמרתי לו לבוא עם הילדה. אחר כך מירל'ה נסעה פתאום עם בעלה, ונשארו הילדים שלהם – שהוזמנו מיד. ככה זה נמשך, ההזמנות, עד שבסוף שבוע שעבר גיליתי שהזמנתי לביתי גם פסנתרן סיני שעבר בסביבה, ויחד איתו, אני עכשיו עם שלושים ושניים מוזמנים שצריכים להיכנס בסלון שאליו אפשר להכניס מקסימום עשרים איש בעמידה.

 נשמתי עמוק, והיות שאין לי יכולת להזיז קירות, החלטתי להדחיק את הצרה עד לרגע האמת. בינתיים, בבוא יום ראשון, העברתי תזכורת בין הנשים על האוכל שצריך להביא, ובהזדמנות זו הודעתי להן על מספר המוזמנים. בכל השיחות נשמעו חניקות והשתנקויות מהצד השני של הקו, ואחרי התאוששות נשאלה שוב ושוב השאלה, "את בטוחה שיש לך בבית מספיק מקום?!" אחר כך שאלו אם יש לי מספיק כלים, כפיות, כוסות, וכיסאות. כשביום שני החותנת הציעה שנעשה ישיבה דחופה ואמא שלי הצטרפה לחרדה, וכך גם גיסתי, ודני שאל אם לא כדאי להעביר את הסדר למלון, הבנתי שאין ברירה, אני צריכה להתחיל להילחץ. אז נכנסתי להיסטריה.

יש בעיה קטנה, אמרתי לחזק, אני חושבת שאין לנו מספיק מקום. התחלנו שנינו ללכת הלוך ושוב בסלון, מודדים צעדים. אחרי זה העמדנו כיסאות בשורה, וגילינו שאין דרך שבה ישבו כולם סביב שולחן ארוך אחד. חלק צריכים להיות במרפסת.

הייתי מדופרסת. בדיוק באותו רגע צילצלה חברה וכשסיפרתי לה היא גיחכה. "שטויות," היא אמרה, "תעשי שני שולחנות, זה באמת לא משנה, אני בטוחה שיהיה שמח נורא." אז היא שתקה דקה והוסיפה, "יותר טוב מאשר אצלנו. השנה זה רק אני, בעלי והילדה."

הזמנתי אותם.

 "אבל הרגע אמרת שאין לך מקום," היא אמרה.

"לא נורא," אמרתי לה. "לא כולם יהיו באותו שולחן, הצלחות לא יהיו תואמות, ויהיה צפוף נורא, אבל זה כל הרעיון בחג. שיהיה שמח, לא שיהיה מסודר."

עכשיו יש לי שלושים וחמישה איש לסדר, ומבחינתי זה ממש בסדר. רק כשאתם באים, ביקשתי מהאורחים, תביאו קצת כיסאות מתקפלים. וסכו"ם.

השאירו תגובה

^ TOP