לימור – סיפור קצר על אהבה / מאת חגית רימון

לימור – 19/2/2014

wo1

התמונה להמחשה בלבד

כל יום אני מבקרת אותה. את לימור גפני. חדר שלושים וארבע. כבר חמש שנים שהיא "צמח". שוכבת ללא כל תזוזה. פניה יפות. עדינות. עיניה ירוקות. חלק מהזמן עצומות. וגם כשהן פקוחות, היא לא מביטה אל שום מקום. חיה בתוך עולם משלה. כל יום אני נשארת בחדרה יותר זמן ממה שאני צריכה במסגרת עבודתי. נקשרתי אליה. כאילו היא בתי. אני זוכרת את היום שבו היא הגיעה לבית החולים. היא הגיעה למחלקה שלי אחרי תאונה קשה. הרכב של המשפחה נהרס לגמרי. בעלה והילדים ניצלו. אבל היא נפגעה בראש. היא הגיעה כשהיא בהכרה. נאנקת מכאבים. מיד נתנו לה מורפיום ועשו לה ניתוח מסובך בראש. ביומיים הראשונים היא עדיין דיברה. שאלתי אותה לשלומה. החלפתי לה פיג'מה. טפטפתי לה מים על פיה. ליטפתי את לחייה בעדינות. היא שאלה אותי בשקט מתי היא תשתחרר מבית החולים ותשוב לביתה. לילדיה. לבעלה. השבתי לה שאני מקווה שזה יקרה בקרוב. אבל שלא תתאמץ לדבר. שתנוח בינתיים. שלא תדאג. "תודה רבה לך. אני מאוד מעריכה את העבודה שלך." היא אמרה לי. התרגשתי. אלו הרגעים בהם אני מודה לאלוהים על הזכות שניתנה לי לעזור לאנשים בשעת צרה.

יום למחרת, כשהגעתי למשמרת בוקר, עדכנה אותי מנהלת המחלקה שלימור איבדה את ההכרה. למרות שאני עובדת בבית החולים כבר שנים רבות, אני עדיין בוכה מידי פעם מתוך כאב וצער. אנשים מתעוררים בבוקר ליום רגיל, ולפתע במהלכו הם מובלים לבית החולים. כל מה שהיה לפני כן נקטע. הכל מתהפך. כבר לא יהיה אותו הדבר. וזה מעציב אותי כמובן. ישנם גם רגעים של שמחה, כשחולה משתקם ומשתחרר לביתו כשהוא בריא. בשבוע שעבר חגגה לימור ארבעים. בעלה ושני ילדיה הגיעו. הם הזמינו אותי להיות איתם בחדר. החזקתי את הדמעות שלא ייצאו, אבל בשלב מסויים לא הצלחתי להתאפק. זו הייתה אחת מחגיגות יום ההולדת הכי עצובות שראיתי בימי חיי. הם הביאו עוגת שוקולד עם קרם, והדליקו נרות. אבל אף אחד לא שר. כל אחד בתורו בירך את לימור בבריאות טובה. שתתעורר. שתפקח את עיניה. שתחזור הביתה. שהכל יהיה כמו שהיה פעם. לפני התאונה. אבל לימור שכבה לה במיטה ולא זזה. נשארתי איתה בחדר גם אחרי שהם שבו לביתם. נשקתי על לחייה ולחשתי לה: "לימורי, אני מאחלת לך מכל הלב מזל טוב. שאלוהים יברך אותך. אני מברכת אותך בבריאות טובה. בעזרת השם בקרוב תעמדי על הרגליים." ליטפתי את פניה. נטלתי את ידה. ונשארתי לשבת שם. עד שהתעייפתי וחזרתי לביתי. אבל אף אחד לא חיכה לי שם. חוץ מג'וי, הכלב שלי. מזל שיש לי אותו.

בעלה של לימור מגיע לבקר אותה פעמיים בשבוע. פעם הוא נהג להגיע מידי יום, אבל ככל שהזמן נקף, הוא הגיע פחות ופחות. אני מבינה אותו. זה לא פשוט גם לדאוג לילדים הקטנים, גם לעבוד. וגם… לפני שלוש שנים הוא החל זוגיות חדשה. הוא הרגיש כל כך בודד, והשתוקק שתהיה לו עזר כנגדו. כך סיפר לי. הוא משתף אותי בחייו האישיים. המשפחה של לימור היא כמו המשפחה שלי. היו לו רגשי אשם. אבל הוא לא יכול היה לסבול כבר את הבדידות. וכבר שלוש שנים שרונית גרה איתו וישנה במיטה שבה לימור ישנה עד התאונה. הילדים מאוד כעסו בהתחלה. אבל בסוף הם הבינו וקיבלו את העובדה שלאבא יש אישה חדשה. ויורם הבהיר להם שרונית שלעולם לא תחליף את אימם האהובה.

"בוקר טוב". נכנסתי לחדרה של לימור ובירכתי אותה, כפי שאני עושה בכל יום. וכרגיל לא זכיתי למענה. לימור שכבה על המיטה כשעיניה עצומות. החלפתי לה פיג'מה. עיסיתי את כפות ידיה עם קרם ריחני וטבעי. כיוונתי את הרדיו על רשת גימל, שתהנה משירים עבריים. הנה מתחיל השיר היפה של שלום חנוך –

חוזר מלילה באולפן
חורז לי זמר אהבה ישן
לשיר במקלחת
חושב עלייך כל הזמן
אני אוהב אותך בכל מובן
ככה וככה
את בלתי נשכחת
גם כשאת לא כאן

אני מזמזמת לעצמי את השיר. מביטה בפניה של לימור. ולפתע עיניה נפקחות. משהו שונה משאר הימים. אני מרגישה משהו מיוחד באויר. השיר ממשיך להתנגן.

את בכל מקום, ככה וככה
בלילה וביום, ככה וככה
ארבעה עשר יום בלי להיות ביחד
מרטיב את הפנים, עוצם ת'עיניים
נותן לדמיוני לזרום עם המים
ארבעה עשר ימים
הם נצח שנמשך שבועיים

אני מהופנטת על פניה של לימור. ממשיכה לעסות את אצבעותיה. ולפתע שפתיה זזות לחיוך. לימור מחייכת! "לימורי, את אוהבת את השיר?" שאלתי בשקט כשפורצת ממני שמחה גדולה. ראשה נע בתנועות קטנות להסכמה. הנחתי את ראשי על חזה וחיבקתי אותה בעדינות. "כל הכבוד לך ילדה שלי. כל הכבוד." החיוך נותר על פניה. "אני אשמיע לך את השיר כמה שאת רוצה." הבטחתי. וניגנתי את השיר מהטלפון הנייד שלי. לא סיפרתי לאף אחד על החיוך וההנהון של לימור. הייתה לי הרגשה טובה בענין, ורציתי שלימור תתקדם בקצב שלה. בלי שהרופאים יתנפלו עליה ובלי שבני משפחתה ילחצו עליה. בימים הבאים כשנכנסתי לחדרה בבוקר, לימור קיבלה את פניי עם חיוך. הרגשתי אושר שמציף אותי. המשכתי לעסות את ידיה ואת רגליה. דיברתי איתה. הבטחתי לה שהנה, היא מבריאה. יום אחד, לאחר שהשמעתי לה שוב את השיר האהוב עליה, היא פתחה את הפה ויצא לה צליל שקט: "אההה… אההה". "כן לימורי, מה את רוצה לומר? אל תמהרי. הכל בסדר." לא יצא מפיה שום צליל.

לאחר שבוע סיפרתי למנהלת המחלקה מה קרה. "את בטח מדמיינת". היא אמרה לי. "לא." התעקשתי. "בואי תראי בעצמך." וכשהיא נכנסה איתי לחדר, לימור לא חייכה ולא הוציאה שום הגה. הסקתי שלימור מעדיפה שאהיה איתה לבד. שהדברים ייעשו בקצב שלה. הייתה לי סבלנות. ידעתי שהנה, לימורי מתחילה להחלים. ואכן, בכל יום קרו ניסים. זכיתי ממנה לכל כך הרבה חיוכים. ואחרי כמה ימים לימור לפתע שאלה אותי לאט: "א..י..ך ק..ו..ר..א..י..ם ל..ך?"
"אני דליה." השבתי לה. וליבי החל לעוף משמחה. חודשיים אחר כך אמרתי ללימור שרצוי שנספר לרופאים ולבני המשפחה. והיא קיבלה את המלצתי. ביקשתי מיורם שלא יגיד לה מילה על בת הזוג שלו. מדוע לצער אתה? והוא הבטיח. כל יום יורם והילדים באו לבקר את לימור. מספר שבועות לאחר מכן, אחרי טיפולי פיזיוטרפיה רבים, לימור החלה להזיז את ידיה. ולאט לאט גם לדבר.

"תודה דליה." היא אמרה לי יום אחד. "תודה רבה. בזכותך אני מבריאה. אני יודעת מה עשית למעני. השיר שגרם לי לחייך הוא שיר החתונה שלי. השיר שאני הכי אוהבת. כששמעתי אותו פתאום פרץ ממני כוח שעד אז לא הרגשתי אותו. נזכרתי כמה נפלא לחיות. וכמה שאני מתגעגעת לילדים וליורם. וכמה שאני רוצה כבר לחזור הביתה. תודה דליה. תודה שלא ויתרת עליי." לימור הושיטה את ידיה לחיבוק. הצמדתי אותה אל ליבי. ודמעות של התרגשות זלגו מעיניי.

 

 

השאירו תגובה

^ TOP