"אדם צריך שתהיה לו מילה" – סיפור אהבה בין שתי נשים

מאת: חגית רימון    11/8/2014

 

womannice

מה אענה? שגם אני התגעגעתי?


"אדם צריך שתהיה לו מילה…" הפלאפון שלי ניגן את השיר של שלמה ארצי, ועל הצג הופיע מספר שמסתיים ב- 772, ללא שם מזוהה.

"יום אהבה שמח". אמר הקול לאחר שאמרתי "הלו". קול מוכר. מהעבר. כאילו לא חלפו תשע שנים מאז הפעם האחרונה שהתראינו. ישבנו בבית קפה בהרצליה. הגלים ניגנו את מנגינתם. זה היה יום לפני ראש השנה. עיניה היו ריקות. חיפשתי בהן קצת חום. רגש. אהבה. משהו להיאחז בו. אבל היא הביטה בי במבט קר. לא קר, מקפיא. ממש שוודיה באמצע החורף. ואמרה: "זהו. אני מצטערת. אבל זהו."
"מה זהו?" שאלתי ובטני החלה להתערבל.
"זהו. אני מצטערת. אני אוהבת אותך. אבל אין ברירה. החלטתי לחזור למשה."

הבטתי בה בשקט. המילים חילחלו לתוכי. הקור הקפיא אותי. הוצאתי מהארנק שלי מאה ש"ח, השארתי אותם בהפגנתיות על השולחן, והלכתי. "רונית, אל תלכי… רגע…" אבל מה יש לי להישאר שם, לתת לה לרמוס את כבודי, להרגיש נזרקת כמו נעל עם חור? לא רוצה? לא צריך. אני מפנה לה את הדרך.
"רוניתי…." היא הרימה קצת את קולה. טיפה עדינות נשמעה בו, וזהו. החלטתי לחזור הביתה. היא אפילו לא באה אחריי.

מאז היא התקשרה כמה פעמים. שלחה לי מכתב ארוך שבו היא הסבירה שהיא מרגישה שאין לה ברירה, ההורים לוחצים, הילדים שלה קטנים והיא לא תסתדר לבד, ומבחינה כלכלית היא מרגישה יותר בטוחה עם בעלה. אז היא חוזרת אליו, אבל תזכור אותי לכל ימי חייה. נו בטח, חשבתי בליבי. וזהו. נגמר סיפור האהבה. היא מצאה בי מפלט כאשר החליטה שנמאס לה מבעלה, מהמילים הפוגעות שנהג לומר לה, מכך שהקטין אותה, מעך אותה, דרך עליה כמו על דף נייר מקומט. וכשבאה אליי נשאתי אותה על כפיים. סיפרתי לה כמה נפלאה היא בעיניי, ואילו תכונות טובות יש בה. ולאט לאט היא החלה להאמין בעצמה. והחליטה שלא תישאר במקום הקטן ההוא. גופה מימש איתי את החלומות שהיו כמוסים בה שנים רבות, והיא אמרה שוב ושוב שמעולם לא הרגישה ככה…

"יום אהבה שמח נשמה שלי." היא אמרה בקולה המתוק שכמעט שכחתי אותו. המשכתי בחיי. לאחר שהלכה, לא פניתי אליה, לא הצעתי לה שניפגש, למרות שהגעגוע אליה היה גדול מנשוא. החזקתי מעמד. ולאחר כמה שבועות התחלתי ברומן חדש. עדיין התגעגעתי אליה, אבל צריך גם הגיון באהבה. לא רק רגש. והרפיתי.
חייכתי. "יום אהבה שמח." השבתי. אפילו לא ידעתי באיזה כינוי להשתמש כלפיה. כינויי החיבה מפעם כבר לא היו שגורים בפי מזמן. אבל אודה ולא אכחיש שהתגעגעתי לשמות החיבה המתוקים שהיא המציאה לי. היה לה ראש יצירתי, ובכל כמה ימים היא מצאה לי כינוי חדש.

הייתה שתיקה. חיכיתי למוצא פיה. למרות שבעצם מה שדיבר לא היה הפה. "התגעגעתי אלייך…" אמרה בקול שקט, ושמעתי שהיא מתחילה לבכות.
מה אענה? שגם אני התגעגעתי? למה היא מתקשרת?
"לא עבר יום בלי שחשבתי עלייך. על האהבה שלנו. לפני שעצמתי את עיניי בלילה ראיתי אותך. רק אותך."
הייתי בטוחה שהיא שכחה אותי מהר. שהמשיכה בחייה. שהאהבה שלנו הייתה כמו גרב שהלכה לאיבוד. מי זוכר אותה בכלל. והנה. ההנחה שלי הייתה מוטעית. ואיך יכולתי לדעת?

"היום כבר לא יכולתי להתאפק." היא המשיכה. "כל כך הרבה פעמים רציתי להתקשר אלייך, אבל החזקתי את עצמי. לא רציתי לפגוע בך. וידעתי שאם אדבר איתך, לא אוכל עוד להמשיך בחיי הרגילים. אז עצרתי. אבל זהו. אני מבקשת לראות אותך. אני חייבת לפגוש אותך. גם אם יש לך מישהי. לא משנה. בבקשה, אני לא עומדת בזה יותר."

"בסדר, בסדר." השבתי. מעולם לא הייתי קשוחה. ובטח לא עם אישה שאומרת שהיא מתגעגעת אליי ואוהבת. מיד סלחתי לה על הניתוק החד. על שנות השתיקה. על הגעגוע אליה, שאחז בי כל כך הרבה זמן. "אנחנו ניפגש."
אבל זהו. ליבי כבר סגור לאהבתה. אני אביט בה בחמלה, ואחמול גם עליי, על מה שהיה יכול להיות ולא היה. אבל אז אתעשת ואומר לעצמי שאין לי מה לכעוס, הדברים יצאו לטובה, והנה, מאז חוויתי עוד אהבה, ועוד אחת. ומה שהיה, היה…

 

חגית רימון   hrimon@gmail.com

האם להתאהב זה רציונאלי? מהי הטעות שעושים ביחסים? ראיון עם פרופסור דן אריאלי

 

השאירו תגובה

^ TOP