מעגל שמחה מתוך עצבות (פרק א')  

לא פעם חשבתי לעצמי,
עכשיו כשקורים תהליכים בחיי, אני הרי זוכרת אותם לפרטי פרטים,
ואם אתבקש לדבר על המעגל הראשון שלי , הרי היה זה מעגל מתוך עצבות גדולה, אולי אכזבה גדולה הוא המונח הנכון לומר.

שנים שואלים אותך האנשים בחייך, טוב, אז אולי תגידי מה זה אושר בשבילך ומה יעשה אותך מאושרת.
ברור שאני יודעת, רק שניה תנו לחשוב,
ואז נפתחת רשימת מכולת הדורה ומפוארת,
אוטו חדש, לא רע בכלל, ממיצובישי למזדה זו התקדמות של כמה שנים,
העלאה בשכר זה שידרוג לא רע, משהו שיכול להוסיף עוד איזה זוג נעליים או תכשיט לגרדרובה הקיימת ואני הרי בכלל לא יוצאת , למי יש כוח אחרי חצי יממה מתחת לפלורסנטים החושפים כל קמט הכי רך בפנייך.
שמונה שנים רוקדת ריקוד סלוני, לטיני, סלסה ובכלל כל מוזיקה שהושמעה בכל מועדון של בעלי גיל הזהב הרקידה אותי בקצב מסחרר עד לערפול חושים.
הנה האושר שלי, שנים זו היתה הסיסמא שלי, בכל מקום הכירו אותי דרך נפלאות תזזית רגלי הארוכות שנעו בקצב קפדני, בצעדים מדודים על פי כל גינוני הקלאסיקה הקיימת.

אושר, אחחח … זה אושר, ארבע שעות של בועה נוצצת , חיזורים בלי סוף, אוסף של מספרי טלפון ובקשות לדייטים…
שמונה שנים ואני שבה הביתה ביציאה מהוססת מתוך הבועה הנוצצת, משוטטת בכביש עד לישוב בו אני גרה… נפגשת פנים מול פנים עם השקט בישוב ואחריו עם השקט בבית והמועקה מביטה בי אל תוך עיני ואילו יכלה לומר לי במילים, היתה אומרת כך,
על מי את עובדת כשאת טוענת שאת מאושרת…
מה חשבת כשטענת כי ללא הריקוד לא תוכלי לחיות וזו מהות חייך והושר הכי גדול שלך…
בום, טראח, ישר לפרצוף, מבלי להתחשב בדמעות שזולגות מעיני, לנוכח השקט והבדידות שרובץ עלי תוך צעדי מהחניה אל פתח הבית.

ואז שוב מתחיל החיפוש המתמיד, מה יעשה אותי מאושרת,
כל שיחותי עם עצמי לא עזרו, כל פניותי אל בורא עולם תוך כדי כתיבת דוחות כספיים אינסופיים, נשארו בגובה התקרה במשרדי ולא הצליחו לחצות את הבטון הקשיח… כך לפחות היה נדמה לי…
ואז, אני פוגשת גבר, וואאווו …
למה , למה את מתלוננת , תראי איזה אוצר נשלח אלייך, אולי זה הגבר של חייך, אולי זה המלאך הגואל אותך מייסורייך …
מוכנה לקבל את המשלוח הארוז בעטיפה מהודרת עם סרט נוצץ מוגש לי על מגש של כסף כמעט כמו מדינה שלמה שהוגשה לנו ולא ידענו ואולי עדיין אנחנו לא מוצאים את הדרך לשמור עליה…

אני מתאהבת… ריבונו של עולם אני מביטה אל השמים בתקוה כי אולי מישהו שומע אותי שם למעלה, לפחות מתוך אמונה של ילדות , אין דבר כזה לא להאמין באלוהים.. זה מה שהיה וזה גם מה שנשאר לאותה עת.
תגיד, אתה רציני אני מטיחה כלפיו, באמת שלחת לי את הגבר הזה הארוז בעטיפה מפוארת, בסרט נוצץ, זה באמת בשבילי, או שמא זה עוד ניסיון שלך עם סימנים אשר לא אדע כנראה לעלם להבין אותך, ולא אחדל לשאול אותך מה אתה רוצה ממני ולמה אתה לא עונה לי ולמה אתה לא מבין שאני לא מבינה.
באמת שלחת לי מתנה , אתה באמת חושב שהגיע תורי…
מסתבר שאכן כך, לפחות למשך תקופה קצרה, חשבתי שהנה הנה כל בקשותי לאושר הצליחו בכל זאת לחצות את הבטון הקשוח מעל לראשי …
ואז… חבטה על פרצופי, זה שהחיוך המתוק היה מרוח עליו כמו חמאה רכה ועליה שוקולד השחר מילדותי וכל מילה שיצאה מיפי היתה מתקתקה ומפליאה …
נמחק!! בבת אחת!!

הנתונים הראשונים של האוצר שנפל בחלקי, נעלמו כלא היו, הטבעת שענדתי על ידי כאות להמשכיות החיים המשותפים הורדה באותו רגע מאצבעי ודמעות של שבר וחורבן מילאו את עיני.
ערב ראש השנה , אלול תש"ע התנפצה שוב הבועה והפעם זה כבר עבר את כל גבול יכולת ההבנה שלי, הפעם חשבתי לעצמי, אני לא מבקשת ממך מר בורא עולם, אני דורשת ממך הסבר מיידי והגיוני למעשה שנעשה ובכלל כדאי גם שתסביר , למה? כי יש לי הרבה שאלות שהן למה ולא מעניין אותי כל מה שלמדתי בסדנאת האימון על המושג למה, ממך אני יכולה לדרוש, אתה המצאת את זה ואתה הולך לתת לי תשובות עכשיו.
הטלפון מצלצל, בואי הצטרפי למפגש בנות שמציירות מנדלות… אני מכירה רק את השם נלסון מנדלה וזהו צרוף האותיות היחידות שמהוות את המילה המוזרה הזו .
עזבי אותי בשקט, תני לי להתבודד עם האכזבה שלי , אני לא יודעת לצייר ולא מבינה במיסטיקה ובכלל כל מה שקשור במיסטיקה בכל דרך, רחוק ממני כמו סוף העולם.
טוב, בסדר, אל תציירי, בואי שבי איתנו, יהיה שם גם הרב שלי, מה אכפת לך…
באמת מה אכפת לי, האוצר שלי נעלם כלא היה, הדמעות ממילא זולגות ממני , אז מה זה משנה איפה הם ישפכו, ובכלל אולי יהיה נחמד להחליף אוירה.
יאללה בסדר, אבוא… ואני מופיעה שם בבית הנעים אצל אחת הבנות … אט אט מצטרפים שאר המשתתפים ומתיישבים סביב שולחן גדול.
למולי גיליון נייר גדול ומסביב עפרונות , סרגלים וצבעים מכל מיני סוגים.
מסמנת את נקודת האמצע בניסיון להבין מה רוצים ממני, מסתכלת לצדדים ומבינה פחות או יותר את תנועות הידיים של שאר המשתתפים.
טוב, מעגל לא ממש יוצא לי , אפילו לא דומה לאליפסה שמתקרבת לתחושה שאולי ייצא מזה משהו.

 

ואז קרה הבלתי צפוי בעליל, בכל חזיונותי השבריריים בחיים לא צפיתי את המהלך הבא של חיי, לא הייתי מעזה במודע לתת לזה לקרות לי נוכח אנשים שרובם זרים לי ובודאי לא ליד רב שאיני מכירה והוא ראה את פני בפעם הראשונה וסביר להניח שזו גם היתה האחרונה, כי מאז אכן לא פגשתי בו.
לא, ממש לא הבנתי מה התנפץ שם ואפילו לא נשמעה ירייה ממרחק גדול כדי שאבין את מה שבא אחריה.
לא נראה סימן כלשהו למצב אליו נקלעתי כדי לנסות למנוע אותו בו ברגע.
הדבר היחיד שיכולתי להבחין בשניה בה התהפכה הקערה על פיה, היתה הרגשה כמו רכבת הפותחת את נסיעתה בריצת אמוק את נסיעתה בשקשוק רועש ובמפץ בוקע מתוך השקט אל אויר העולם …
הדהרה בתוך בטני זעזעה את כל איברי כמו חוצה יבשות וימים, עולה במעלה הבטן ומתקדמת בדהרה מחרישה אוזניים עד לגרוני ונעצרת בפתאומיות… מנסה לנשום אך האויר לא עובר פנימה ולא יוצא החוצה … גשם של דמעות מתפרץ מתוך עיני, זעקה פולחת את האויר מתוך גרוני, הנשימה בקצב שמעיד על מצב אקוטי ולטעמי היה נדרש אשפוז כפוי לנוכח מצב החירום.
אין טעם לעצור את זה אני ממלמלת פנימה , לא מרימה עיניים ולא מביטה לצדדים, רק קולטת לשבריר שניה שש זוגות עיניים בוהות בי וידו של הרב מנענעת כמו אומרת, הניחו לה.
והם הניחו לי לשפוך את נשמתי שם על השולחן ולהתערבב בתוך המעגל האליפטי שאילו איש מקצוע היה מאבחן את מצב הנפשי, היה מורה מייד על הזמנת חבורת לובשי החלוקים הלבנים ומצויידי החגורות המקבעות אותך למיטת הטיפולים תוך שהם מזריקים לך סם מרגיע.
שעות ארוכות ונדמה כמו כאילו מעולם לא יבשה לנו הכנרת וכמו מתרוקנת ומתמלאת מחדש מדמעותי.
לך תסביר לחבורה מולך מה קרה בשעה שלי אין מושג מאיזו תחנה יצאה לה הרכבת לדרכה ולאן פניה מועדות.

המשך בפרק ב'.

 

השאירו תגובה

^ TOP