"החתונה נקבעה להיום. אבל החתן לא הגיע…" – מיכל, סיפור קצר / אתר אישה

מאת: חגית רימון

חגית רימון

חגית רימון

החתונה נקבעה ל- 10/2/20100. היום. אבל החתן לא הגיע. הוא היה אמור להגיע לאולם בשעה 19:00, וארז, החבר הכי טוב שלו, קבע להסיע אותו. החלטנו לא להגיע ביחד כדי שאוכל להפתיע אותו לפני החופה עם שמלת הכלה היפהפיה שלי. השמלה שאותה מצאתי אחרי שביקרתי אולי במאה חנויות. וכשראיתי אותה, הרגשתי שזה זה. ככה בדיוק הרגשתי כשפגשתי בפעם הראשונה את יהודה. או איך שאני קוראת לו – בובי. ביום שטוף שמש התפרקדתי בים עם חברותיי. לפתע ניגשו אלינו שני גברים צעירים ושאלו אם הם יכולים להתיישב לידנו. חברותיי השיבו שכן. ומיד עיניי נתקלו בעיניו של יהודה. והרגשתי שהגעתי הביתה. הרגשתי זץ של חשמל. כאילו נפגשנו פעם בעבר. בהתחלה מרוב התרגשות לא הוצאתי מילה. ואחר כך יצאו ממני כמה מילים מבולבלות. אבל למרבה המזל בובי ביקש ממני את מספר הטלפון שלי, ומאז לא נפרדנו. בערך.
אמא שלי נכנסה לפניקה. איפה יהודה? מה קורה איתו? ולא ידעתי מה להשיב. ארז סיפר לנו שיהודה אמר שהוא כבר יגיע לבד לאולם, שיש לו משהו חשוב לעשות. התקשרנו אליו עשרות פעמים לנייד. אבל לא היה מענה. ליבי כמעט הפסיק לפעול. איפה בובי? מה קרה??

אבא שלי התקשר למשטרה כדי לבדוק האם הייתה חלילה תאונת דרכים באזור. ונאמר לו שלא. מה כבר יכול להיות?
יום לפני כן התווכחנו. בעצם זה היה הויכוח הראשון הרציני שלנו. הוא סיפר לי שמיכל התקשרה אליו. מצאה לה עיתוי המיכל הזאת. היא הייתה בת הזוג שלו לפניי, ואחרי שנתיים שהיו יחד היא עזבה אותו אחרי שבגדה בו מספר חודשים עם מישהו מהעבודה שלה.
"היא רוצה לפגוש אותי." אמר יהודה.
"בשביל מה?" נזעקתי. זה בדיוק מה שהייתי צריכה יום לפני החתונה שלנו.
"אני לא יודע בדיוק למה. היא רוצה שנדבר." מיד ליבי נפל לאדמה. הרגשתי שמשהו לא טוב עומד לקרות. מה פתאום היא נזכרה בו? היא בטח רוצה להחזיר אותו אליה.
"אני מבקשת שלא תיפגשו. אתה לא זוכר כמה נפגעת כשהיא עזבה אותך? היא בגדה בך מאחורי הגב."
חודשים שיהודה הזכיר את מיכל, ואני הכלתי אותו. הקשבתי לו. אפילו ראיתי אותו בוכה פעם אחת כשדיבר עליה. אבל יהודה נעמד איתן.
"אני אפגוש אותה באיזה בית קפה בתל אביב. מה כבר יכול להיות?" הרגשתי עלבון צורב. על זה הוא מדבר איתי יום לפני חתונתנו? זה מה שחשוב לו עכשיו? להיפגש עם מיכל?? יצאתי מהבית בטריקת דלת וישנתי אצל הוריי. לא סיפרתי להם מדוע באתי. אילתרתי איזה שקר טפשי שהם קיבלו.

הייתי בטוחה שבובי יתקשר אליי, ינסה לפייסני, יתנצל, יאמר שבסדר, הוא לא יפגוש את מיכל, ושהכי חשוב זה שנתחתן עם לב רגוע ואוהב.
הטלפון הנייד היה צמוד אליי, אבל לא קיבלתי שום שיחה ממנו. מחר אנחנו מתחתנים והחתן חושב על האקסית המיתולוגית שלו. כמה נפלא. לא הצלחתי להירדם. המחשבות שיגעו אותי. למה זה מגיע לי? למה?
בארבע בבוקר כתבתי להוריי פתק שחזרתי הביתה. נכנסתי לביתנו, הבית החמוד שיצרנו לנו, עם התמונות ששנינו בחרנו, עם הרהיטים שקנינו ביחד, עם ריח האהבה והזוגיות. נכנסתי בשקט למיטה. יהודה ישן בשקט. לא יכולתי לחבק אותו. נצמדתי לקצה המיטה, והמחשבות המשיכו להתרוצץ בראשי. האם להרפות? האם לאפשר לו להיפגש עם מיכל? אבל היה לי ברור שהפגישה תערער אותו. אולי תגרום לו לחשוב שוב האם התחתן עם האישה הנכונה. האם אני ברירת מחדל עבורו? האם הוא אוהב אותי כפי שאהב את מיכל, או שמא הוא עדיין אוהב אותה? קמתי מהמיטה. הכנתי לי תה צמחים להירגע, אבל זה עזר כמו כוסות רוח למת. הפלאפון של יהודה נח על השולחן בסלון. מעולם לא נכנסתי להודעות שלו, אבל הפעם משהו גדול ממני משך אותי לעשות זאת. "אהוב שלי, הבנתי שטעיתי. אני כל כך מצטערת. חייבת לפגוש אותך. אפשר ביום ראשון בצהריים?" כתבה לו מיכל. "אוקיי מיכלי, ניפגש. אני כבר מחכה". כך ענה. אפילו לא ציין את החתונה שלנו. כלום. כאילו אני אויר. האם חלמתי שהיינו ביחד? האם חייתי באשליה? כל כך הרבה פעמים הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. "אני שלך לעד. אם רק תרצי." אמר לי כמה פעמים. אבל הלב שלי אמר שזה לא נכון. שאלו רק מילים. והנה, מיכל רק צפצפה לו וכבר הוא מכשכש בזנב.
בתשע בבוקר יהודה התעורר. ללא אומר הכין לשנינו קפה. לא ידעתי כיצד לנהוג. מה עושים עכשיו? 'אני מצטער'. התפללתי שיאמר לי. שייתן לי ביטחון שהוא שלי. שהכל בסדר. ושאין לי ממה לדאוג. אבל הוא שתק. חומה של שתיקה הפרידה בינינו. כל אחד עם מחשבותיו.
"אני יוצא לסידורים." הוא אמר. "ניפגש בצהריים לצילומים." בשעה שתיים הצטלמנו ליד הים, כמו זוג אוהבים, אבל הצלם בטח הרגיש שזה הזוג הכי עוין ושקט שהוא פגש ויפגוש אי פעם. כמעט לא הוצאנו מילה במהלך הצילומים. כשאמר לנו לחייך, כל אחד מאיתנו התאמץ להזיז את הפה.
מידי פעם אני מתבוננת בצילומים הללו. ליד הים. עדות אחרונה מהזוג שהיינו. לא. יהודה לא הגיע לחתונה. בשעה שבע בערב קיבלתי ממנו הודעה קצרה: "אני מצטער. מכל הלב. אוהב אותך. אבל לא יכול להתחתן."
לא יכולתי לחזור על המילים הכואבות הללו, אז הראיתי אותן לאמי, שכמעט התעלפה. כולם הקיפו אותי וניסו לנחמני, אבל דמעותיי זלגו כנהר שוצף. האיפור נמרח. אמי לקחה אותי לחדר שקט. שם מיררתי בבכי. עיניי הפכו לאדומות ונפוחות.


חלפו כבר למעלה משנתיים. כן, נפגשתי מאז כמה פעמים עם יהודה.
הוא התנצל מליון פעמים, ואמר שזה היה חזק ממנו והוא לא יכול היה שלא לפגוש את מיכל. הם הפכו לזוג, אבל נפרדו אחרי חמישה חודשים. עברתי תקופה קשה של עצב וים של דמעות. כן, זה לא סתם שיר "ים של דמעות". זו יכולה להיות לפעמים המציאות. אבל אחרי כמה זמן התאוששתי. הלכתי גם לטיפול פסיכולוגי, ובסוף קיבלתי את המציאות כמו שהיא. יצאתי עם חברות, קראתי המון, ובסך הכל נהניתי. באביב אני מתחתנת. עם דביר. גבר שבחיים לא חלמתי שיהיה לי לבן זוג. גבוה, נראה טוב, מבוסס, רגיש, ועוטף אותי באהבה. אני מאוהבת כפי שלא הייתי מאוהבת מעולם. כן, סיפרתי לו מה קרה בפעם שקודמת כשכמעט עמדתי מול החופה. אבל הוא הבטיח לי שנהיה ביחד לעד. אם רק ארצה. והפעם אני מאמינה.

 

השאירו תגובה

^ TOP