מיכל מחפשת אישה – פרק 2 – תמונת רקע 

מאת: חגית רימון

פרק מתוך סיפור

מיכל מחפשת אישה – פרק 2 – תמונת רקע

womannice

כל כך הרבה שנים הייתי סגורה בתוך הכלא של עצמי. כלא בדידותי. כלא חוסר הביטחון שהיה מנת חלקי. כלא הפחדים והחששות. היה זה כלא בגודל חמישה מטרים על חמישה, חשוך רוב הזמן, ללא חלונות.
מתי כבר אישה תחבק אותי ותכניס אותי תחת כנפיה? לכך ייחלתי, וזה העסיק את מחשבותיי שעות רבות. התחושות היו ברורות לי ככתם דיו על דף לבן. לא התכחשתי לכך ולא ניסיתי לשקר לעצמי. הרצון להתקרב לאישה נראה לי כדבר הכי טבעי בעולם, אך ידעתי שזה יוצא דופן. הרי זוג זה גבר ואישה. אדם וחווה. זוהי המציאות הניבטת מכל עבר. ורק אני שונה. לא כמו כולם. לכן שמרתי את מחשבותיי לעצמי. ועל מה נותר לי לדבר עם הילדות מהכיתה? הרי זוהי מהותי. זה מה שהכי עניין אותי – לחסות בצלה של אישה. ואת זה לא יכולתי לספר לאף אחד.

היו לי מעט "חברות". אחת או שתיים. דיברתי איתן על דא ועל הא, אבל לא על הדברים החשובים שהעסיקו את מחשבותיי. לא דיברתי איתן על כאב ועל בדידות ועל עצב ועל שונוּת. לאחר שעות הלימודים נפגשתי איתן מדי פעם, שיחקנו וגם דיברנו על כל מיני נושאים שוליים שאותם איני זוכרת. בכל פעם שביקרתי את דניאלה, שהייתה ילדה שקטה עם צמה חומה ארוכה וגוף רזה, קיוויתי שאמה תשאל אותי: "אולי תשארי לארוחת ערב?" והיא אכן לרוב שאלה.
"מממ… כבר מאוחר, לא?" נהגתי להשיב בנימוס.
"זה בסדר, תאכלי, ואחר כך תלכי". היא השיבה. ונשארתי. וישבתי מסביב לשולחן ביחד עם דניאלה ואמא שלה ואחותה הקטנה, ולפעמים גם אביה השתקן הצטרף, ואכלתי בפה סגור מהסלט החתוך דק דק שאמא שלה קצצה, שהיה הסלט הכי טעים בעולם, והתמוגגתי מפרוסת לחם טרייה שמרחתי עליה מרגרינה. האוכל אצל אחרים תמיד ערב יותר לחיכי מאשר האוכל בבית. ולא בגלל שהאוכל בבית לא טעים, חלילה. זה עניין של אופי, כנראה. וגם נסיבות. ישנם אנשים שהכי אוהבים את האוכל של אמא שלהם. הם מסתובבים כל חייהם עם הטעם של התבשילים שהאמא החמה והאוהבת שלהם נהגה להכין, ומתגעגעים לתקופת הילדות. "אין, אין כמו הקובה של אמא שלי". הם מספרים לכל מי שמוכן לשמוע, ומזיזים את הראש מצד לצד. ובסוף המשפט הם עושים מין תנועה כזו עם הפה, שאחריה השומע לא יכול להגיד כלום, והוא מהנהן באופן לא רצוני בראשו.
אצלי זה בדיוק להיפך. תנו לי לאכול את מה שלא אכלתי בבית. אני לא מתלהבת מפלפל ממולא או משניצל או ממרק עוף או מסלט תפוח אדמה. אני בכלל לא מתגעגעת לילדות ולא לכל מה שקשור אליה.

"איזו ילדות מדהימה הייתה לי". אומרים האנשים האלה, שנעטפו בחום ואהבה. "היינו משחקים בחוץ מהצהריים עד הערב. החברים הכי טובים שלי הם מבית הספר היסודי. איזה קטעים היינו עושים…". והם מחייכים את החיוך השמח הזה, המאיר, שמנסר לי את הלב וקנאה עצבנית מתפרצת מתוכו. וכמה שהם יותר מחייכים, אני יותר מרחמת על עצמי בילדותי, על כך שלא היתה לי שום חברה טובה, ואמי לא אמרה לי "אני אוהבת אותך" ולא נתנה לי חיבוק או חום חסר תנאים, ורוב הזמן דיברתי לעצמי.

את הווייתי הסתרתי מעיני כל. מהות קיומי הייתה ארוזה באריזת מתנה שאף אחד לא פתח. נו כבר, הצילו אותי מבדידותי. שמישהו יאיר את ערפל חיי. התפללתי וחיכיתי. וקיוויתי שהמציאות תשתנה. וחיכיתי. כל כך הרבה שנים חיכיתי. מצאתי מפלט בחדרי. במחשבות שמתישהו יהיה לי יותר טוב. בשנה הבאה זה יקרה. יהיו לי חברות טובות ולא ארגיש בודדה. אהיה עטופה בחום ואהבה. בשנה הבאה בכל הטיולים תהיה לי חברה שתשב לידי, ולא אצטרך לחשוש שהמושב לצדי יישאר מיותם, חושף את קלון בדידותי בפני כל.

===

מיכל מחפשת אישה – פרק 1

מיכל מחפשת אישה – פרק 3

 

את ההמשך ניתן לקרוא בספר שאכתוב…

*הסיפור הוא דמיוני והקשר בין הדמויות למציאות מקרי בהחלט.
כל הזכויות שמורות לחגית רימון
hrimon@gmail.com

לפרק הראשון של הרומן – מיכל מחפשת אישה

רוצה להיות מעודכנת בכתבות ואירועים?
הצטרפי לדף אתר אישה בפייסבוק – לחצי like/אהבתי

 

השאירו תגובה

^ TOP