"ביום אחד אמרת לי שדי. את לא יכולה יותר…" מירי – סיפור קצר על סליחה

מאת: חגית רימון 5/9/2014

 

sorry

 

השדרנית ברשת גימל אמרה בצהרים שאנו בפיתחו של חודש הסליחות, ושמה את השיר בביצועו של איציק קלה: "אדון סליחות".
השיר החל להתנגן… "אדון סליחות… חטאנו לפניך רחם עלינו…" וזה היכה בי מירי. היכה בי. השנים שהיינו יחד. אני חטאתי. השתן עלה לי לראש. הייתי יהיר. אני ואפסי עוד. הייתי מגיע למשרד וכולם שם התחנפו אליי. מנכ"ל משרד התשתיות. ראיתי איך המזכירות מתגנדרות לפני שהן נכנסו אליי לחדר. כשהיו מבקשות ממני לצאת להשתלמות, הן עשו לי חיינדעלך. ואני נפלתי. נפלתי. חשבתי שזה מגיע לי. אני המנכ"ל הכל יכול. ונכון, כל הזמן האשמת אותי שאני בוגד בך, אבל הכחשתי. עשיתי פרצוף תמים. ואמרתי לך: "השתגעת? נראה לך שאבגוד בך?" וגרמתי לך להרגיש טיפשה וחשדנית.
"את פרדנואידית". אמרתי לך שוב ושוב כששאלת אותי מדוע אני מגיע הביתה מאוחר, ומדוע יש לי ריח של בושם נשי על החולצה.

אחרי כמה שנים כבר הפסקת לשאול. ראיתי אותך נכבית לי מול העיניים. אבל זה לא מנע ממני להמשיך לחגוג. ליהנות משכרון הכוח. השררה. המעמד. נסעתי לחו"ל לחופשות מטעם העבודה. הצטרפו אליי אנשי צוות המשרד ומשרדים נוספים. לפעמים הוספתי לפמלייה את אחת העובדות היפות שעובדות תחתיי או שבחו"ל "סידרו" לי כל מיני עניינים. אפילו לא הרגשתי רגשות אשמה. כלום. זה מגיע לי. "נותנים לך קח, רודפים אחריך תברח". אז לקחתי. ואת המשכת לדאוג לבית. הוא תמיד היה מטופח ויפה. והילדים שלנו, שיהיו בריאים, את זו שגידלת אותם. ילדים לתפארת. אני רק נהניתי מהפירות. תמיד התחמקתי מללכת לאסיפות הורים. "יש לי ישיבה בערב". תירצתי, כשחגגתי עם הפקידה. ואת תמיד הלכת, הייתי מעורה בכל פרט בחייהם, הסעת אותם לחוגים, נתת להם מהצלחת שלך, מהלב שלך. מהנשמה. והנה, אני כל כך גאה בהם. מה אני בלעדיהם? כלום. עלה נידף.

וביום אחד עלו המים על גדותיהם, ואמרת לי בעיניים כבויות שדי. את לא יכולה יותר. חוקר פרטי צילם אותי מנשק אישה ברכב שלי. נשיקה קרובה, כזו שמזמן לא התנשקנו. והודעת לי שאת רוצה להתגרש. לא עשית שום דבר מאחורי גבי, אפילו לא תבעת אותי ראשונה. רצית להימנע מההליך המשפטי. "את רוצה להתגרש? תעשי מה שאת רוצה." אמרתי לה. והאגו שלי התרסק לרסיסים. "מי את בכלל? את אפס" הטחתי בה. והיא לא ענתה. בכל פעם שכעסתי על משהו שהיא אמרה, ובדרך כלל היו אלה דברים נכונים, הטחתי בה: "את אפס. את לא מבינה מהחיים שלך." והיא שתקה. הלכה לחדר השינה ובכתה. ואחר כך לא דיברנו כמה שעות. ומעולם לא התנצלתי בפנייך על כך. מעולם. הקטנתי אותך כחלק ממדיניות של התקפה. שלא תגלה אותי במערומיי. שלא תראה כמה אני אפס. איש קטן שמתמקד בהנאות החיים שלו, ומזניח את האישה שהבטיח לספק לה את כל צורכה ולשאת אותה על כפיים, ומזניח את הילדים. איש קטן שהולך לעבודה ומרגיש מלך, ורוצה להמשיך להרגיש מלך גם בבית. וחושב שזה שהוא יקרא לאישתו "אפס" זה מה שיגדיל אותו. ירומם אותו. ימחק את העובדה שאני סתם כלומניק שהיה במקום הנכון ובזמן הנכון וקיבל כוח עצום שבכלל לא מגיע לו. הייתי תלמיד בינוני. אבא שלי נהג להכות אותי בחגורה כשהמורה התלוננה שאני מפטפט בשיעור ומפריע. ניסיתי להיות הליצן של הכיתה כדי לקבל תשומת לב. ובערב, כשפגשתי את אבא, הוא אמר לי: "יא חתיכת אפס, מי אתה חושב שאתה? למה אתה מפריע בשיעור?" וכשניסיתי לענות הוא סטר לי. הוא מעולם לא חיבק אותי. ושנים רבות אחר כך, כשהוא כבר ניסה להתקרב, עורי הפך חידודין חידודין כשנגע בי. הוא עדיין חי, אבא שלי. וסלחתי לו. הוא התרכך עם השנים. אבל מילותיו ממשיכות להדהד בי. והעברתי אותן הלאה. אלייך, מיריל'ה שלי. בעצם כבר לא שלי. אחרי כל כך הרבה שנים ביחד החלטת שזהו. ואני הסכמתי. חתמנו על הסכם גירושין והשארתי לך ולילדים את הבית, והיה לי מספיק כסף כדי לקנות לעצמי דירה.

חשבתי שאמשיך בחגיגות, אבל נקרעתי מבפנים. פתאום הגעגוע אלייך קדח בי. כל היום – מירי מירי מירי מירי… מהרגע שפקחתי את עיניי ועד שהלכתי לישון. אפילו כאשר נסעתי לחו"ל מטעם העבודה, חשבתי רק עלייך. מירילה. התגעגעתי לישון לצידך. להריח את ריחך. לארוחות השבת עם הילדים. נכון, נכנסתי מהר לקשר עם אחת הנשים שהיו מסביבי, ואנחנו גרים ביחד. אבל זה לא זה. זה לא זה. והשיר שאני שומע עכשיו "אדון סליחות" הביא אותי מיד לומר לך סליחה. סליחה נשמה טהורה. סליחה שהתעללתי בך במשך כל השנים האלה. סליחה שלא ראיתי את היהלום שהיה לי בבית, ולא הערכתי את ערכו. סליחה ששיקרתי לך כל כך הרבה זמן. סליחה. אני כל כך מתגעגע אלייך…

~~~

 

אם את רוצה לקרוא סטטוסים וכתבות מעניינות, הצטרפי לאתר אישה בפיסבוק

כאן

ביום שלישי באמצע ספטמבר, הוא יצא לה מהלב…

 

 

 

 

‎‎פרסום‎ by ‎אתר אישה‎.‎

Leave a Comment

^ TOP