מונולוג – חזירה קפיטליסטית – סיפור קצר

מאת: חגית רימון   6/11/2013

di

היי, אני זו אני, חזירה קפיטליסטית שיש לה בעל עשיר שמפרנס אותה. כשהוא הולך לעבודה אני נפגשת עם ברוך המאהב שלי. הוא מזיין אותי מכל הכיוונים ואני נותנת לו דמי כיס, בערך 5,000 ₪ בחודש, שייהנה, שיתפרע, שיקנה מה שהוא רוצה וגם בשמים טובים שיריח טוב כשהוא בא אליי. מה אכפת לי… בין כה וכה לא עבדתי עבור הכסף הזה, הכל ממשה בעלי היקר והאהוב. כן, בטח אהוב, בזכותו אני קמה כל בוקר אחרי שהתרנגולים כבר צחצחו שיניים ושתו נסקפה וקראו עיתון ואכלו ארוחת בוקר.

אני נוסעת לפחות פעמיים בשנה עם החברות שלי לחו"ל ופעם בשנה עם המאהב שיש לי באותו הרגע. שופינג אני הכי אוהבת לעשות בארצות הברית ובמילאנו. גם בארץ יש בגדים יפים אבל המוכרות מעצבנות אותי, נדבקות אליי כמו יתושים בקיץ. עזבו אותי בשקט, תנו לי לבחור מה שאני אוהבת. ותוקעים מחירים. בכיכר המדינה חושבים שאם אני עשירה אני מטומטמת, אז לא, מותק, אני לא פראיירית.

שלא תתחילו לרחם על הבעל שלי שאני מבזבזת לו את הכסף והוא הולך לעבוד ואני עושה חיים עם ברוך ושופינג עם חברות, זה לא בדיוק ככה. תאמינו לי, שלא תחשבו שהדשא של השכן ירוק יותר, בעצם במקרה שלי זה די נכון. הדשא שלי ירוק ורענן, ועדיין לא תמיד עפים כאן פרפרים וציפורים.

כשהכרתי את משה הוא היה רואה חשבון אפרורי שהרוויח משכורת נחמדה, אבל לא יותר מזה. הוא היה יושב שעות על המחשב, ואמרתי לו אם אתה כבר שעות שם, שייצא לך משהו מזה, שנעשה מזה כסף. אז בפעם העשרים שאמרתי לו את זה הוא לקח לידיים את ההמלצה שלי ופתח אתר הימורים עם שותף, חבר שלו מספרד. היום יש 100,000 כניסות ביום לאתר והכסף זורם לנו לבנק, אז בעצם זה גם בזכותי. וחוץ מזה שלא תחשבו, אני יודעת מה משה עושה כשהוא מספר לי שהוא עובד עד מאוחר. לקחתי בלש שעקב אחריו חודשיים וגיליתי שיש לו שתי מאהבות, אחת בלונדינית עם חזה גדול ועור חלק, דווקא באמת נראית טוב, והשנייה עם שיער שחור ושפתיים של מוצצת. אז אם אתם שואלים למה אני נשארת עם משה אענה לכם. אני אוהבת אותו. נכון, אתם צודקים, אני לא באמת אוהבת אותו, אבל איזו סיבה יש לי להתגרש ממנו. הכסף נשפך אצלנו כמים, אני עושה כל מה שבא לי, משה אפילו לא מבקש ממני לשכב איתו ואנחנו ישנים בחדרים נפרדים, ומקסימום מתנשקים טיפה ומתחבקים כשיש סיבות מיוחדות, כמו יום הולדת לאחד הבנים. אנחנו מארחים כאן בסביון את האנשים הכי עשירים בארץ וגם פוליטיקאים מגיעים לכאן כי הם רוצים שנתרום להם כסף או שנעזור להם ליצור כל מיני קשרים. הם לא יודעים על אתר ההימורים שיש לנו וחושבים שכל הכסף הגיע אלינו מזה שלמשה יש משרד רואה חשבון, אבל זה סתם כיסוי. נראה לכם שמראיית חשבון אפשר להגיע לוילה בסביון? נדמה לכם.

אני יודעת שהחיים שלי נראים זוהרים, וגם אני נראית זוהרת. ברור, פעם בחודש אני הולכת לסטלה, הקוסמטיקאית הכי טובה בארץ ששמה לי כל מיני שמנים מיוחדים על הפנים ולפעמים גם מזריקה לי בוטוקס פה ושם, ובזכות זה אני נראית עשר שנים פחות ממה שאני. בת כמה אני? אתם שואלים. בת חמישים ושתיים. וואאוו… רק עכשיו אני קולטת שאני בת חמישים ושתיים, איך הגעתי כל כך מהר לגיל הזה? אני לא מאמינה. מזל שלפחות לא רואים עליי ואני נראית יותר צעירה. ועדיין נשמה כמה זמן את חושבת שתוכלי לעצור את הזמן? עוד כמה זמן תסתובבי בעולם עם לב מחרסינה שבעצם לא מרגיש כלום אלא רק עושה את עצמו שמח אבל בעצם מבפנים יש ענן אפור של עצב שהסתרתי כל השנים עם הכדורים שאני לוקחת ומשפרים לי את מצב הרוח. אבל בלילה, כשאני מניחה את הראש על הכרית ומתכסה בשמיכת הפוך, אני נזכרת במי שהייתי פעם. רינה מחולון. נערה יפה עם המון חלומות ללמוד משחק ולעמוד על הבמה ולרגש אנשים ולהתחתן עם גבר מקסים ולהרגיש אהבה בלב ולגדל ילדים. ומה נשאר לי מהחלומות האלה? עכשיו אני בת חמישים ושתיים. טפו עליי, במקום בעל אוהב יש לי מאהב שכל מה שאכפת לו זה לזיין אותי ולקבל כסף. מה אתם חושבים, שאני עיוורת? שאני לא יודעת? כן, כן, אני יודעת, זו האמת ואני כבר לא יכולה לברוח ממנה. והיום בלילה משה ואני נארח כל מיני פלוצים לארוחת ערב. את שר החוץ ושר הפנים ועוד כמה בעלי חברות וכולם יחייכו חיוך צבוע כי לאף אחד שם לא באמת אכפת מה שלומי, הכל העמדת פנים אחת גדולה שכולנו על גג העולם ומצליחים ועשירים ובעלי כוח אבל בסופו של דבר בלילה בלילה אני הולכת לישון לבד. אישה בת 52 שבעצם אין לה כשרון מיוחד לכלום חוץ מאולי לשופינג ואין לי אף חברה אמיתית, כזו שאני יכולה לשתף אותה במה שמסתובב לי עמוק בלב ונמאס לי מהצביעות ומהעולם של הכלום, אני רוצה לעשות משהו עם עצמי, שימלא אותי, שארגיש שלחיים האלה יש משמעות. השבוע אני הולכת לעשות בדק בית עם עצמי, לעשות ריסטרט לחיים שלי. אולי גם אתקשר לאיזו מאמנת טובה או לפסיכולוגית שתעזור לי למצוא את הכיוון שלי. ככה להמשיך כשעל הלב שלי יש מסיכה אטומה זה כבר לא לעניין.

~~~

חגית רימון, hrimon@gmail.com

השאירו תגובה

^ TOP