"מי שרוצה שתהיה זונה, ומי שלא – לא" – מורן – סיפור קצר

מאת: חגית רימון

wom

"מי שרוצה שתהיה זונה, ומי שלא – לא. לכל אחת יש זכות בחירה." כך אומרים כל מיני אנשים שיושבים במזגן מול הטלויזיה, בבית היפה שלהם, עם המשפחה, הם מדברים על זכות הבחירה.

אלו מילים יפות – זכות בחירה, שמתאימות אולי לאקדמיה וללימודי פילוסופיה. אבל איזו זכות בחירה יש לי? איזו זכות בחירה הייתה לי?
כשכל הילדוּת שלי ראיתי את אבא מרביץ לאמא, ואחר כך, כשברחנו ממנו, אמא התחילה לשתות, וכל ערב הייתה שוכבת על הספה בסלון העלוב שהיה לנו, שיכורה ומעולפת. בבוקר קמה לנקות בתים וחדרי מדרגות, בצהריים הכינה לנו ארוחה חמה, מעולם היא לא החסירה מאיתנו אוכל, ובלילה – בלילה שתתה את נשמתה. וכמה שהתחננתי אליה שתפסיק, היא אמרה שהיא מנסה, והבטיחה להיגמל, אבל לא הצליחה. ובגיל חמישים וחמש, במקום לנוח קצת, כוחה עזב אותה, ובבוקר כשבאתי להעיר אותה, היא לא קמה.

גרנו בשכירות, ולא יכולתי לעמוד בתשלומים. אני מדלגת על הפרק שבו בכיתי כל יום כל היום על האובדן של האישה הכי אהובה עליי, ומגיעה לפרק שבו אני מחפשת עבודה. אז חיפשתי, באמת שחיפשתי. והציעו לי משכורות מגוחכות שלא מספיקות לכלום. לא היה לי חבר שיממן אותי, והייתי לגמרי לבד בעולם. וראיתי שמחפשים נשים לעיסויים. אז התקשרתי. ונכון, זה לא היה רק עיסוי. זה התחיל אמנם בעיסוי, ונגמר בזה שהוא גומר. אז עם כל זכות הבחירה שהייתה לי, בחרתי בעבודה הזאת.
אומרים שכל עבודה מכבדת את בעליה, אבל לא זו. הרגשתי כמו סמרטוט רצפה. גרוע מזה. כמו חפץ חסר ערך, שלאף אחד לא היה אכפת ממנו. בעצם, מידי פעם היו לקוחות שהתעניינו בי, אבל הם היו מעטים. הרוב ראו בי מכונה לסיפוק הצרכים שלהם. אבל מילא אם זה היה הכל. מילא. היה לי בוס מעל הראש – איגור. הוא זה שהביא את הלקוחות. ומה שקרה אחרי כמה שבועות זה שהוא התחיל להכריח אותי לקבל את כל מי שהוא החליט. גם כשהייתי עייפה, גם כשרציתי להקיא, גם כשתשו כוחותיי, הוא היה תחילה מבקש ממני להמשיך, ואחר כך נובח עליי שאזהר. אז עצמתי עיניים והמשכתי. ובכיתי בלב. ולקחתי מהסמים שאיגור היה מביא לי. הוא הפך אותי לתלוייה בו. כמו כלב נחייה לעיוור. רק שהוא לא הנחה אותי לשום מקום, אלא גרם לי להתחפר עמוק יותר בתוך הבור.

אבל הסיפור לא נגמר כאן. המשכתי לחיות בתוך הכלום הזה, וביום אחד, כמו שאנשים נגמלים פתאום מסיגריות אחרי שלוש חפיסות ביום – החלטתי שזהו! לקחתי שתי חולצות, תחתונים ומכנסיים, והגעתי למרכז לנשים. החום שבו הן קיבלו אותי – מעולם לא התרגשתי ככה. מעולם. מיד בכיתי – על עצמי, על השנים שחלפו, על אמא שלי, על החיים שהיו לי, אבל באותו הרגע הרגשתי טהורה. ידעתי שאני מתחילה דרך חדשה. צעד צעד. דרך של אהבה.

 

שושנה – סיפור קצר על אהבה

השאירו תגובה

^ TOP