– נעמי – סיפור קצר על אהבה

מאת: חגית רימון

pia

היי, אני נעמי. נולדתי בשם הזה. התנ"כי, המיוחד. אבל הייתי ילדה מאוד רגילה. סתמית. בכלל לא מיוחדת.
אני הילדה החמישית במשפחה. בת הזקונים.
גדלתי בתל אביב. לא, לא בצפון. בדרום. בשכונה מוזנחת. שגם היום היא מוזנחת.

אמא גידלה אותנו. דאגה לארוחות חמות. אבל הלב היה קר. קר.

עד גיל עשרים וחמש, מעולם לא קיבלתי ממנה חיבוק. כן, היא אהבה אותי. נראה לי. או שאולי לא. אין לי מושג. היא לא אמרה לי מעולם את המילים האלו.

ואבא, יצא כל בוקר מוקדם מהבית, וחזר מאוחר. ולפעמים היה נעלם לכמה שבועות. ואז חוזר. אומר שלום. ומה שלומכם. כאילו נסע רק אתמול. ונראה שבכלל לא התגעגע אלינו.

רציתי לנגן על פסנתר. הצלילים של הכלי הזה כישפו אותי. גרמו לי לבכות. להתרגש. בגיל שמונה, כשביקשתי מאמא ללמוד פסנתר, היא הביטה בי כאילו נפלתי מהירח. איפה יהיה לנו מקום לפסנתר בבית? היא שאלה. וצחקה בציניות, 'הלואי שהיה לנו כסף לפסנתר. אבל אם את מאוד רוצה, אני ארשום אותך לחוג חלילית.'

אז נרשמתי. ולמדתי קודם כל את 'יונתן הקטן', ואחר כך אפילו ניגנתי יצירות של מוצארט. אבל זה לא זה. הלב שלי רצה פסנתר.

בלילה הייתי חולמת שאני באמצע אולם גדול, מנגנת רסיטל שלם בפסנתר. ואין שם אף אחד מסביב. הייתי מסיימת לנגן, ואף אחד לא מחא לי כפיים. שקט. דממה. רק אני והפסנתר. חברי הטוב.

לא היו לי חברים. בהפסקות כולם מצאו לעצמם עם מי להיות, ואני בלית ברירה נשארתי בכיתה, מנגנת באצבעותיי על השולחן הירוק, כאילו היה פסנתר כנף.

בגיל חמש עשרה התחלתי לעבוד במלצרות. חייכתי ללקוחות, למרות שלפעמים בכיתי מבפנים. שירתתי אותם באדיבות. וקיבלתי טיפים נדיבים.

הייתה לי לקוחה קבועה ששמה נאורה. נאורה ברקוביץ'. עיניה כחולות זכות. שיערה הבהיר היה תמיד אסוף גבוה, בצורה של עוגיה עגולה.

שפתיה היו משוחות באודם אדום בוהק. היא ישבה זקוף. כל יום היא הגיעה לבית הקפה בעשר בבוקר. אכלה חצי כריך עם קפה הפוך גדול, וקינמון מעל.

היא תמיד חייכה אליי. שאלה לשלומי. עיניה אורו כשהיא שוחחה איתי. עם הזמן, היא החלה לספר לי על עצמה. שיתפה אותי בסיפורים על ילדותה ברומניה.

אביה נהג להכות אותה. כך סתם. בלי סיבה. היה חוזר הביתה שתוי. אמא שלה הייתה תופרת. שעות שלמות תפרה שמלות לכלות, ושמלות מפוארות למסיבות ונשפים. ליום הולדתה התשיעי היא ביקשה לקבל במתנה פסנתר. והיא לא האמינה למראה עיניה, כאשר חזרה מבית הספר המתין לה בסלון פסנתר חדש ובוהק בצבע שנהב. דמעות של התרגשות זלגו מעיניה. ומאותו היום היא לא הפסיקה לנגן. היא הופיעה בקונצרטים ברחבי רומניה. שום דבר אחר לא עניין אותה. לא חברות. לא מאהבים. מידי פעם נכנס לחייה בחור שהסתנוור מיופייה ומחיוכה הממיס, אבל אופי חייה, ההופעות שלה מול קהל נלהב, הטרידו את לבבו. וכפי שהפציע פתאום, כך הוא נעלם. מוותר על אהבתו בגלל החשש שמא בין כה וכה נאורה תעזוב אותו בקרוב.

ליבה של נאורה היה מלא באהבה, וכשהיא ניגנה, עיני השומעים נצנצו מדמעות. מנגינותיה נכנסו ללבבות.

כשהייתה בת שלושים וחמש, חץ האהבה נכנס לליבו של ראדו. הוא שמע אותה מנגנת, ומיד החליט לחזר אחריה עד שתיענה לו.

הוא בעצמו הפליא בנגינה בפסנתר. בסיום הקונצרט הוא שיחד את השומר כדי להיכנס לחדרה של נאורה. הוא הציג עצמו בפניה. עיניו הירוקות נכנסו מיד לתוך נשמתה, והיא הרגישה כאילו הם כבר נפגשו. מאותו היום הם לא נפרדו. הם ניגנו בקונצרטים ביחד ולחוד. ומחיאות הכפיים שקיבלו הרימו את האולם לשמיים.

לאחר חמש שניים הם עלו לארץ, וגרו בתל אביב. מאז שהכירו הם רצו לעשות ביחד ילדים. אבל למרות כל הנסיונות, הם לא הצליחו. אבל החיוך והאהבה לא משו מליבם. בארץ הם הוזמנו לנגן באופן קבע בפני הנשיא ואורחיו, והם המשיכו לרגש את הקהל בקונצרטים מופלאים ברחבי הארץ, וגם באולמות מפוארים בעולם. כשראדו היה בן 52, בדיוק ביום הולדתו, פגעה בו מכונית כשעבר במעבר חצייה, וזהו. תמה הנגינה. שלו ושל נאורה.

מאז מותו, נאורה לא נגעה בפסנתר, שנותר בסלון.

כשהיא סיפרה על ראדו, עיניה נצצו. ובכיתי ביחד איתה.

"אני אלמד אותך לנגן", היא הצהירה בפניי, כשסיפרתי לה על אהבתי לפסנתר.

מאותו היום, הגעתי לביתה הבוהק כמה פעמים בשבוע, כדי ללמוד את רזי הנגינה. ליבי עף לשמיים בשיעורים האלה. הרגשתי שאני נוגעת בשמש, בים, בכוכבים, במלאכים.

לאחר שנתיים הצלחתי לחסוך מספיק כסף כדי לקנות פסנתר. הוא תפס חצי סלון, ואמא הייתה מסתובבת בבית ומזמזמת את המנגינות.

המשכתי את דרכה של נאורה, והתחלתי להופיע עם תזמורות נחשבות. נאורה תמיד באה, ושמרתי לה את שורה שתיים באמצע.

בסוף ההופעה חיכיתי לה, שתחווה את דעתה. והיא תמיד חייכה אליי ואמרה – "נעמיל'ה, את מנגנת כל כך יפה". התרגשתי. "בטח גם ראדו הקשיב לך מהשמיים ונהנה". ואני חיבקתי אותה אליי, והודיתי לה מנשמתי על שפגשתי אותה ועל כך שהיא נמצאת בחיי.

היום נאורה נמצאת בבית אבות. אני מגיעה אליה ביחד עם ילדיי, שקוראים לה סבתא, לבקר אותה לפחות פעמיים בשבוע. היא מנגנת שם לדיירים ולאנשי הצוות. וכשהיא מנגנת, אין עין שנותרת יבשה…

 

 

חגית רימון

hrimon@gmail.com

1 Comment

  1. נופר הגיב:

    סיפור יפהפה

השאירו תגובה

^ TOP