"איזו יפה את". הם כל הזמן אומרים לי / נילי – סיפור קצר

– נילי –      27/3/2014

מאת: חגית רימון

חגית רימון

חגית רימון

 

"את יפה". "איזו יפה את." הם כל הזמן אומרים לי. וחושבים שאתעלף מרוב עונג מהמשפט. "אילו עיניים יש לך." הם מוסיפים. ואני אומרת תודה. אבל לא מרגישה כלום. אז יש לי עיניים יפות. אוקיי. ופנים, שבמהלך השנים הבנתי שהן אכן יפות. בסדר. ומה עוד? זהו? אפשר לחשוב שזה משהו שאני תרמתי לו. את העיניים קיבלתי מסבתי עליה השלום. בדיוק אותו צבע. כחול עמוק. רק שהיא הייתה מלאה בחוכמה חיים, וכל מי שהכיר אותה חיפש את קרבתה ורצה להתייעץ איתה על כל מיני עניינים שבאו לפיתחו. ענייני עבודה, ענייני אהבה, ואפילו התייעצו איתה בסוגיות רפואיות, כי היו לה עיצות מעולות. את אחת משכנותיה היא הכריחה ללכת להיבדק אצל רופא עור, ובזכותה היא ניצלה מסרטן. לדודתי המליצה על עשבים מיוחדים כדי ששיערה ישוב ויתמלא, לאחר שנשר והידלדל. בני המשפחה הביאו אליה את החתנים או הכלות לעתיד כדי שתפסוק האם הזיווג מוצלח אם לאו, ותמיד היא קלעה. כשפנו אליה עם כאב כלשהו בגוף, היא קירבה את ידיה אל מקום הכאב, ומיד חלה הקלה. היא הייתה מומחית לתינוקות בני יומם, אימהות מהשכונה התייעצו איתה בקשר לגזים וצמיחת שיניים ומיחושים אחרים. ותמיד הייתה לה עצה טובה. ואני? אני יפה. ויש לי עיניים כמו לסבתא זכרונה לברכה. ומה עוד?

התחתנתי עם הגבר הכי יפה בחיפה. וגם הכי מוצלח. פגשתי אותו כשהייתי פקידה של ראש ענף בחיל האויר. כן, ברור שהוא לקח אותי לתפקיד בגלל המראה שלי ומתוך תקווה שישכיב אותי, אבל הצלחתי לעמוד איתן והמצאתי שיש לי חבר. הוא התאכזב, המשיך לנסות, עד שהתייאש. ויום אחד נכנס אלינו מוטי. בעלי לעתיד. גבוה. תמיר. בטוח בעצמו. עם חיוך מתוק ועיניים שמיד התמזגו עם העיניים שלי. הוא נכנס לפגישה עם ראש הענף, וכשיצא החל לדבר איתי. מיד הסמקתי. נוכחותו הביכה אותי, אבל באופן טוב. ולפני שהלך ביקש את מספר הטלפון שלי. מיד נתתי לו. ומאז אנחנו ביחד. כבר עשרים וחמש שנים. המון זמן, אה? למרות ש'ביחד' היא לא בדיוק המילה הנכונה כדי להגדיר את הקשר שלנו. בהתחלה הוא חיזר אחריי ונפגשנו כל יום וחלקתי עימו את כל סודותיי והוא סיפר לי על משפחתו ועל ילדותו ועל חלומו שהגשים מגיל ילדות, להיות טייס. אני הרגשתי שמצאתי את מה שאפילו לא העזתי לחפש. ולאחר שלוש שנים התחתנו. אבל אומרים שטוב לא נשאר לנצח, ואכן, תוך זמן קצר התעוררתי מהחלום עם סטירה. קיבלתי טלפון מאישה שסיפרה לי שמוטי בוגד בי. היא לא הסכימה לומר את שמה. האמת היא שבתוך תוכי ידעתי שמשהו מתרחש מתחת לאפי. מוטי פחות ופחות הגיע הביתה. כל פעם הוא סיפר לי על איזה אירוע מבצעי, פעמים רבות הוא נשאר ללון בבסיס המרוחק מביתנו, היה מתקשר אליי לשיחה מרוחקת ולקונית, וזהו, לילה טוב. ונותרתי לישון לבד כל כך הרבה לילות. סיפרתי לו על השיחה שקיבלתי, והוא אמר שזו פקידה נקמנית שסירב לקדמה בתפקיד. ושתקתי. רציתי להאמין שכך הוא הדבר. אבל ההיעדרויות שלו מהבית נמשכו. ולאחר שפרש מהצבא הוא עבר לעבוד באל-על.

'וואאוו, יש לך בעל טייס', כל מי שסיפרתי לו התלהב. ובאמת, היו בכך גם יתרונות. מספר פעמים בשנה נסענו לחופשות מרתקות בחו"ל. וכשנולדו הילדים נסענו גם איתם. ראיתי עולם. איפה לא הייתי. באפריקה, בסין, יפן, צרפת, אנגליה, מרוקו, קפריסין, יוון, ארצות הברית, טיבט, הוואי… אבל ככל שהשנים חלפו, הריחוק בינינו גבר. הוא בקושי שיתף אותי במה שעובר עליו, והשיחות בינינו נעשו חד גוניות, מעין דיווח שחייבים לעשותו, ומידע הקשור בילדים. נראינו כמו זוג מלכותי, הוא טייס חתיך וחכם, ואני יפה, גרנו בוילה גדולה ושטופת שמש וגינה גדולה, והילדים שטפו טפו יהיו בריאים. היה לי הכל. אבל ליבי היה ריק. למדתי מדעי המדינה באוניברסיטה, אבל בגלל ההיעדרויות של מוטי היה לי חשוב לגדל את הילדים ולהיות איתם כמה שיותר, להסיע אותם לחוגים, לעשות איתם שיעורי בית, אז מצאתי עבודה לא מאתגרת. ולמרות חלוף הזמן, כמעט כל אדם חדש שפגשתי, אמר לי – 'איזו יפה את'. מעולם לא אמרו לי שאני חכמה, או שיש לי רעיונות מצויינים, מוטי בקושי מתייעץ איתי, ואני מרגישה קצת חסרת ערך. ריקה מבפנים. אבל כשאני חושבת על זה, אני בעצם תרמתי לכך. לא מספיק פיתחתי את עצמי. אולי התאים לי להיות 'האישה הקטנה' שמטפלת בילדים ומחכה שבעלה יחזור מהעולם הגדול. אולי אני זו שהסתפקתי בלהיות יפה, במקום לקרוא יותר, לקחת קורסים, ללמוד, להתפתח. האם היה לי נוח להרגיש שמוטי אשם בכך שאני רק יפה? ובעצם, מעולם הוא לא ביקש ממני לא ללמוד, או לא לפתח את עצמי. ואולי אני פשוט משעממת אותו? הוא בטח מרגיש את התסכול שמכרסם בי. ואולי, אם להודות את האמת, אני כבר לא אוהבת אותו, וזה נוח לי שהוא נמצא בבית רק מעט? זהו. אני רוצה לעשות סדר בחיים שלי. להבין מי אני. מה אני רוצה. נמאס לי להיות רק 'יפה'. אשתו הייצוגית של הטייס המוכשר. הזנחתי את עצמי, את הנפש שלי, יותר מידי זמן. השקעתי שעות אצל המניקוריסטית שציירה לי כל מיני קשקושים על הציפורניים, ולא השקעתי עשירית מזה בלב שלי, שנותר קצת אטום. חי כמו מכונה. משקר לעצמו. הרבה זמן שיקרתי לעצמי. התעלמתי מהמציאות, שבה אני חיה כמו מחשב. בלי לב. בלי רגשות אמיתיים. עם בית שנוצץ מבחוץ, אבל לב שמדמם מבפנים. זהו. לא עוד. מהיום אני עושה נקיון פסח.

 

 

 

 

 

חיבוק. זה כל מה שהיא רצתה. התאוותה לו בלילות ובימים. היא התיישבה על הספסל בגינה, במהלך טיול עם הכלב הקטן שלה. עצמה עיניה והרגישה את החיבוק האחרון שקיבלה ממנו, עוד לפני שסיפר לה שליבו נתון לאחרת… <<<

‎Posted by ‎אתר אישה‎ on‎ שבת 11 יולי 2015

השאירו תגובה

^ TOP