איך עושים שלום?

מאת: ד"ר רבקה נרדי

 

מנהג קטן התנחל בי לאחרונה. אני פותחת את עיתון הבוקר "שלי" ("הארץ") ובודקת את הכותרות בבהילות – האם "הם הצליחו?" כלומר האם ביבי ועבאס הצליחו לעשות צעד קטן לשלום? אני עוקבת אחר הדינאמיקה המטורפת בין הקפאות בנייה לבין שיחות שלום, בין כותרות על טרקטורים השועטים אלי כיבוש קרקע לבין מפגשים מצוחצחים של לובשי חליפות מכובדים – יבנו מחדש או ישוחחו על שלום. מה יהיה?? כך זה נמשך כבר כמה ימים רצופים ואני, כמטפלת וותיקה שאמונה בנושאי "שלום זוגי" חשה את אותו עקצוץ בקצות אצבעותיי ורוצה לצעוק להם – היי, ככה לא עושים שלום. ככה מתחילים את המלחמה הבאה.
אנחנו לקראת סיומו של חג הסוכות. נהוג בחג הזה לדבר הרבה על הסימבוליקה של ישיבה ב"סוכת שלום". אנחנו רוצים להאמין שאם נתכנס במיוחד לעשות שלום תשרה על כולנו מוזת השלום וזה פשוט יקרה. המציאות מלמדת שלאו דווקא. התכנסות חגיגית לא יכולה לעשות את מה שעלינו לעשות בכוח תבונתנו. אכן. ובכל זאת. המילים "סוכת שלום" על כל מה שהן מסמלות מגרות את דמיוני ושולחות אותי לומר כמה מילים. להזיק זה לא יכול. להועיל? מי יודע. אולי…

תמונה עולה בדמיוני – זוג שחווה בגידה. תמונת מציאות פורצת למוחי – "הם" ו"אנחנו". ועולה השאלה – איך לשקם את האמון? הם, הזוג שבא לטיפול ומצהיר על כוונתו הכנה לשם, מוכנים לצאת למסע מפרך של בדיקות וחקירות, של התקפי זעם וייאוש וגם רגעי חסד וחוויה כמעט מיסטית של התרוממות לגבהים חדשים בזוגיות. הם באים למסע הזה מצוידים בכלים הישנים ומביאים עימם "תרמיל צד קטן" ובו מעט אמונה, מעט תקווה וכמות מספקת של חמצן – לנשום עמוק כאשר נכנסים לאזור האי וודאות. לפעמים שלובי זרוע, וגם מאוד לבד. ומה איתנו? ומה איתם? האם גם אנחנו באים ל"טיפול" מצויידים במה שדרוש לנו כדי לעשות שלום?

לעשות שלום אחרי מריבות "פשוטות" או גדולות, תקריות קטנות או מלחמות עקובות מדם הנמשכות דורות, דורש מאיתנו מצב נפש של חסד הממוקד ב"כאן ועכשיו" של ההווה, ושל אמונה שיש לנו עתיד. לעשות שלום זו החלטה אישית-אסטרטגית, לפעמים מאוד פוליטית, לפעמים רגשית, לפעמים הכול בה מעורבב. זו החלטה הצומחת מאותו קול פנימי (הדולפין שלנו) המנחה את האני הבוגר שלנו (האישי או הלאומי) כיצד להרגיע את הפחדים שלנו ("הסרדין הקטן") מחד, ואת יצר הנקמה ("הכריש האימתני") מאידך. לחישותיהם הרועמות של הפחד והזעם הן האויב בהא הידיעה של הפיוס. לעשות שלום עם אויב אינטימי כמו גם עם אויב חיצוני-פוליטי דורש תעצומות נפש ויכולת התחברות נפשית למקורות החמלה ואומץ הלב בתוכנו. לעשות שלום עם "אויב אינטימי" – האדם שנתתי בו אמון של ילד, שהסכמתי לחשוף סודות בפניו, שראה אותי בחולשותיי, לפעמים בבושותיי הוא קודם כל מחווה אישית עוצמתית.

לעשות שלום עם אויב פוליטי דורש מאיתנו להתרומם מעבר לקלישאות המוכרות של "בטחון לאומי" ו"מגיע לנו". אלו הקלישאות המביאות גם בני זוג לסיום מר של הקשר ולדיונים לוחמניים על רכוש ומשמורת על ילדיהם. אני חושבת על מריבות בסדר גודל של מלחמת עולם שמוכרות לנו מחדר הטיפול וגם בחיינו שלנו בעקבות אירועים פעוטי ערך, כביכול. אני מהרהרת במכנה המשותף בין ה"קטנים" ל"גדולים" ומגיעה למסקנה שאין מריבות "שטותיות". האימה והזעם האוחזים בנו מכים בנפשנו שחווה מעין מוות קטן. עולמנו הרגשי מיטלטל על גלי צונאמי ענקיים כספינת אגוז זערורית. ולכן כל פיוס דורש מאיתנו מאמץ מיוחד, כניצול מסערה הנאחז בדפנות סירתו הרעועה, כך אנחנו, כל פעם מחדש מביאים את עצמנו חזרה לחיים, לנורמליזציה.

והלוואי ותהא שנה זו שתיזכר לדורות כשנה שהביאה איתה את השלום לביתנו הפרטי והלאומי.

 

 

http://www.dialog-nardi.co.il/

 

 

 

 

השאירו תגובה

^ TOP