ראיון עם הציירת רוני יפה

מאת: חגית רימון

ron

 

נתקלתי במקרה בציוריה של רוני יפה, ומיד התלהבתי והחלטתי לראיין את הציירת המוכשרת.

ספרי לי קצת על עצמך

אני בת 25. גרה ברמת גן. במקור מקיבוץ נתיב הל"ה שבאיזור ירושלים. מאז ומתמיד אני מציירת. אני לומדת לצייר אצל המורה ג'ורג' רוט מאז דצמבר 2005.

מה את הכי אוהבת לצייר?

בכיתה יב', שאלה אותי המורה לאמנות למה כל הפרטים בפרוייקט שלי עוסקים בדימויי גוף. אז אמרתי לה שזה מה שאני אוהבת.
בעיקרון, עם תחילת לימודי הציור אצל ג'ורג' כל השאלה הזאת נהייתה לא רלוונטית בעליל.

אין כל הבדל אם אני מציירת אדם, חיה, נוף, טבע דומם או כל דבר אחר. אני ניגשת לכל ציור באותה הצורה ועם אותם הכלים. כל דבר שאני מציירת מבטא אותי. ובלימודים שלי אני לומדת לחדד את זה ולעשות את זה בצורה הטובה ביותר.

יש לי כמובן עוד דרך ארוכה עד שאגיע לרמה שאני שואפת אליה, וברור לי לחלוטין שכש"אגיע" אליה, אני אראה שיש לי עוד הרבה מאוד להתקדם וללמוד.

 

מהן שאיפותייך בתחום הציור?

לצייר בצורה שתרגש את מי שמתבונן בציור. אמנות היא ביטוי לרגש.
כשאני אומרת "לרגש" אני מתכוונת למשמעות הפשוטה ביותר של המילה. לרגש, לחוש.
אנשים טועים לחשוב ש"לרגש" משמעותו לסחוף אנשים לסערת רגשות קיצונית. אז לא, אני מתכוונת, שכשאני אצייר בד לדוגמא, אז את כצופה תדעי איזה סוג בד זה, תדעי איך יהיה להחזיק בו ולרגע אחד, את תרגישי שיכולת עכשיו לגעת בו. מרגישים את זה באצבעות. זאת המטרה. ציור שמרגש הוא ציור מוחשי ומשכנע.
צריך לתת לצופה את התחושה שהדבר אכן נמצא שם. לדברים המצויירים צריכה להיות המחשה ברמה של חיים. חייבים להיות חיים בציור.
כשאת רואה כסא מולך במציאות, אז את יכולה להניח כמה הוא שוקל, את יכולה להניח אם הוא יסחוב את המשקל שלך אם תשבי, ואת יכולה לדמיין איך זה ירגיש לשבת עליו.
את כל המידע הזה את מקבלת רק מהסתכלות, אין צורך לגעת בכסא הזה.

כך צריכים להיות ניואנסים דקים בציור על מנת שאכן תרגישי שיש שם משהו מוחשי ואמיתי. כאשר בציור יש משהו אמיתי ומרגש, שנוגע ללב של האנשים נהייה לו ערך של זהב. כי רגשות הם תמיד רלוונטים.

אין צורך במבקר או אוצר או מורה לאמנות שיסבירו לך כצופה מה את אמורה להרגיש. אם הציור הוא מוחשי ומשכנע וחי, כל אדם ירגיש וידע את זה.

עוד בקשר לשאיפות – אני אתפרנס מהציור שלי. אני מתפרנסת כבר עכשיו מהציור שלי והשאיפה היא להמשיך ולעשות את זה. אם זה בתחום של ציורים קלאסיים או יצירת קומיקס, או עבודות פרטיות לעיצובי כרזות וכדומה, את כולם אני אוהבת ונהנית לעשות. ואני אהפוך את זה למשלח יד בכל מחיר.

אילו ציירים את אוהבת?

לבושתי אומר שההשכלה שלי בתחום תולדות האמנות היא יחסית מצומצמת. אני יכולה להזכיר שמות של אמנים כמו טיציאן, רמברנדט, מיכאלאנג'לו, דירר,ולסקז, גויה. אבל על כאלה יציאות אנשים בדרך כלל מדלגים כשהם קוראים אותם כי הם סוג של מובן מאליו.
אז אזכיר דווקא שלושה שמות שנחשפתי אליהם רק בארבע שנים האחרונות והם גם יותר מתקופתנו –  הנריך קליי. כשראיתי ספר עם קריקטורות פוליטיות שלו אצל ג'ורג' רוט והתלהבתי ממש. "תראי מה זה, הבקבוק שהוא מצייר חי יותר מכל הדמויות של נחום גוטמן".

עוד אמן רציני ביותר בתחומו הוא פרנק פרזטה שנפטר ממש בחודש האחרון. אותו הכרתי דרך חבר טוב ללימודים בשם רועי הורן, שגם הוא עוד ירקיע שחקים בתחום האמנות הפלסטית, האילוסטרציה והאנימציה.

אצל פרזטה יש את אותם המוטיבים שרבים לפניו ואחריו עושים בהם שימוש על מנת לתפוס מקסימום קהל – גיבורים, אלימות, ומין. הכי קל נכון? אצל פרזטה הם ברמה הכי גבוהה הכי מבריקה והכי מדוייקת שיצא לי לראות אצל אמן קומיקס ואילוסטרציה. הנושאים כלל לא משנים בעיניי על מנת לאמוד את רמת המקצוענות שיש לאדם בתחום. והאחרון ששוב, לבושתי הכרתי רק בחודשיים האחרונים הוא נורמן רוקוול.
שוב, כזאת רמה של חיים בציור, זאת רמה לשאוף אליה. ואם את, או מי שקוראת את זה תשאל "מה זה החיים בציור האלה?" אומר את מה שאמר לי ג'ורג רוט בשיעור הראשון כששאלתי אותו את אותה השאלה בדיוק: "כשאת רואה כלב שוכב על כביש, איך את יודעת אם הוא חי או מת?"
"כלב חיי זז"
simple as that.
אצל כל האמנים שהזכרתי כאן, הכל חי.
הכל זז והכל נושם בציור. את מסתכלת על דמות ואת רואה את התנועה הבאה שלה. את שומעת את המילה שיוצאת מהפה או מרגישה את הנשימה שלה. ולו לרגע אחד. וזה מספיק.

אם את רואה ציור ומתחילה לחשוב מה הכוונה בקומפוזיציה הכיאסטית (משאילה מונחים מעולם הספרות, עמך הסליחה) שלו, או באילו קווים סוגסטיבים הוא השתמש… אז כנראה שמשהו כאן לא עבד.
או שאת בכוח מנסה לכפות על עצמך להראות משכילה מהסובבים אותך.

אם כבר ניתנה לי הבמה הזאת, אנסה לנסח עוד דבר קצר בקשר לעולם האמנות שאני נכנסת אליו.
אני יודעת לאן אני נכנסת.
אני יודעת שאני נחשבת ל"פאסה" ואני יודעת שיש לא מעט אנשים שרוצים להגיד לי (ואמרו לי לא פעם) "להשתחרר ולצייר קצת אבסטרקט". זה באמת גועל נפש . למדתי חמש יחידות "אמנות" בתיכון. ראיתי תערוכות, הייתי במוזיאונים לא פעם וטיילתי ברחובות המקיפים אותם לא מעט..
אני משוטטת באתרי אמנות ישראלים, בפורומים, ויש לי לא מעט בלוגים ברחבי הרשת. אני רואה ושומעת מה קורה מסביבי פה בארץ
מחברים באקדמיות השונות כאן, ומאלה שרואים את מה שמציגים להם

אומר רק את זה:

יש כאן עולם של אמנות ואמנים. הוא רק מוחבא מאחורי גושי בטון ומתכת לא ברורים ובדים מלוכלכים, שמוצבים במקומן של יצירות אמנות של ממש.
וכל זה משתנה ברגעים אלה .
כי הקהל לא עיוור ולא טיפש ולא יתפשר על איכות.

חגית רימון, עו"ד ועורכת אתר אישה
hrimon@gmail.com

 

השאירו תגובה

^ TOP