רועי. שלי. סיפור קצר 

מאת שירה דסקל 

baby_boy

באחת עשרה בבוקר נדמה היה שיעבור בשלום. טעיתי. באחת עשרה ועשרה רועי השתטח על הרצפה. יאיר התבונן בי בחוסר אונים ורגע רציתי לברוח. ברגע ההוא שאלתי בלי קול שאלה מאכּלת, שאלה שהפסיכולוג אמר שהיא פרובוקטיבית, שאסור לשאול אותה: 'למה?' רועי בעט ויבב בקול צווחני ושבור. השאלה שאסור לשאול נתלתה מעלינו, כמו ענן שאף-פעם לא יֵרד ממנו גשם. כשרכנתי אליו, התהפך והטיח את הראש ברצפה. למה, למה, למה?. אחר-כך רחצתי אותו. הצואה נספגה בבגדים. לריח, כנראה, לא מתרגלים אף פעם. השכבתי את רועי במיטה מתפללת שיישן קצת. הוא נרדם. כשכיבסתי את הבגדים בכיור במרפסת יכולתי לשמוע את הנשימות הכבדות של יאיר. נרדם בכורסא. מול הטלוויזיה. עוד ילד בבית. נשואה חד-הורית, זה מה שאני. מזמן הפסקתי לשאול. או לבקש. כל בקשה מצמיחה וויכוח. כל וויכוח מסתיים בשלוש מילים צורבות. המילים שבגללן הפסקתי לשאול. או לבקש. המילים המקפיאות שבכל פעם שהן נאמרות, המסך הסמיך שעומד בין יאיר לביני, מתעבה. לפעמים אני רוצה שייעלם. שייקח את הצורך להקשיב למילים המייגעות שלו. יקי קנה ג'יפ חדש, דורון קיבל קידום, את זיגי עומדים כנראה להעיף מהפרויקט. תמיד אני מקשיבה, אומרת משהו קשור. אבל בסוף תמיד אני כושלת. בסוף תמיד עולה רועי ואיזה צורך. איזה עניין. משהו שצריך לטפל בו. כשהעיניים של יאיר מאפירות אני יודעת שכשלתי. זרעתי עשב שוטה והצמחתי וויכוח שיסתיים וודאי בשלוש המילים האיומות האלה. אבל לפני כן יש 'את לא מעריכה את כל מה שאני משקיע בשבילך' ו'את מוצצת לי ת'דם, כאילו אני לא עובד מספיק קשה', ולפעמים גם 'שום דבר את לא נותנת, רק לוקחת ולוקחת, למה לא מגיע לי שתפנקי אותי, החבר'ה מהעבודה חוזרים הביתה מלכים אחד אחד, אף אחד מהם לא עושה בבית את מה שאני עושה, לא התחתנתי בשביל שתהפכי אותי להיות אישה'. המילים שלו מכווצות. בזמן האחרון כשהוא מתחיל לשאוג את המילים שלו אני קצת נאטמת. קשה לי מאוד להקשיב לו ועוד יותר קשה לי להבין. מה הוא רוצה. עד שילדתי את רועי הרווחתי פי שתיים ממנו. מאז שיש רועי, שבע שנים כמעט, אנחנו מרוויחים אותו דבר. אבל אני עובדת הרבה יותר קשה. פעם הייתי מתלהטת. מתקוממת. מצטדקת. כבר לא. אני מחכה. בשקט. כשהשלוש ניתכות עלי אני יודעת, הגענו שוב לנקודת האל-חזור. הוא שוב אמר את המילים שמותירות אותי אילמת, שאין להן תשובה: 'את רצית אותו'.

נדמה לי ששבע השנים הרעות עומדות לחלוף ועוד מעט יגיעו שבע הטובות. מוכרח להיות. אי אפשר אחרת. בלילות אני כבושה בעייפות של גוף ונפש. מתלבטת אבל בסוף נכנסת. בפוֹרוּם מחכה לי גְלן. תמיד יש לו מילים טובות. עצות מתגלגלות שאפשר להשתמש בהן. מקל עלי שאי אפשר לשמוע נחירות דרך האינטרנט. אם גלן היה יושב איתי בחדר וודאי היה נחרד מהקולות שיאיר משמיע כשהוא ישן. אני יודעת כי אני נחרדת. אף פעם לא ראיתי את גלן. אפילו לא תמונה. אבל בטוח יש לו עיניים רכות ופה מחייך. לגלן יש חמש ילדות. יסמין, האמצעית, שיש לה שם חיבה "אמה", אוטיסטית. אשתו של גלן נפטרה לפני שנתיים מסרטן. מאז הוא אבא ואמא חד-הורי. גלן אומר שהוא בר מזל, יש לו הבנות הכי מתוקות בעולם. ויש לו כרמלית שעוזרת לטפל ולנקות. מה הם היו עושים בלעדיה. לפעמים אני מצטערת שהכרתי את גלן. אני מניחה שאם לא הייתי יודעת שיש גלן בעולם, יאיר לא היה משחיר עד-כדי כך.
גלן ואני מתכתבים קרוב לשנתיים, מאז ששאלתי בפורום על 'גראנד מאל' וגלן שלח לי תשובה. שלחתי את השאלה ההיא אחרי שרועי התמוטט בפעם הראשונה. בשבועות האחרונים גלן מטפל בשאלות שלי בעדינות. למשפטים שלו שנרשמים אצלי על המסך יש ריח מחטים של עץ אורן אחרי הגשם. המילים הרכות שלו מחזירות אותי הביתה. אל המטבח המואר של אמא. למְבַשׂרת. אני רוצה בשביל רועי את מה שההורים שלי השכילו להשיג. להגן עליו. לרפא את הגוף הקטן המטולטל הזה. להרחיק אותו מהזעם הפוצע של יאיר שמחלחל.

מול עורך דין חרמון אני נשברת. הוא מציץ בי ושומט את משקפיו. 'יש לך מישהו אחר?'
'לא'.
'ולו, יש מישהי אחרת? הוא בוגד?'
'אני לא חושבת'.
הוא מושיט לי ממחטת נייר וורודה. 'ולמה את רוצה להיפרד?'. איפה להתחיל.
'רועי צריך טיפול מקצועי. זה יקר'.
'אני מבין' אמר, נדמה לי בלי לרדת לסוף דעתי. הוא מחכה בסבלנות ומסדר שוב את המשקפיים על קצה האף. שתיקה.
'יאיר אומר שאני מבזבזת לו את כל הכסף' הדמעות פורצות פתאום בלי התראה. 'סליחה' אני מנגבת בחיפזון את השולחן המהודר.
'ולך? יש לך לאן ללכת?'. אני תולה מבט בהיר בעורך דין חרמון. כשגלן שלח לי את מספר הטלפון שלו הוא כתב 'חרמון חבר ילדות של אבא, ממליץ לך מאוד להיפגש איתו, הוא לא סתם עורך-דין, הוא קוסם'.
אמרתי 'כן'.

ביום שעזבתי עם רועי השארתי הסכם גירושין הוגן והגון על השולחן במטבח. עורך דין חרמון הבטיח שהכול יהיה בסדר.
ידעתי ששבע שנים טובות מתחילות ברגע שנעלתי אחריי את הדלת.

 

השאירו תגובה

^ TOP