שאול, סיפור קצר / אתר אישה

לפני שנה פנה אליי רונן, סמנכ"ל הכספים בקנטרי, וביקש ממני שאחתום לו על טופס שקיבלתי ציוד בחמישים אלף שקל. "איזה ציוד?" שאלתי אותו. "ציוד, מה זה משנה. תחתום."

שאול, סיפור קצר 9/3/2014

מאת: חגית רימון

היי, נעים מאוד. אני שאול. אני בן 64. עוד שנה אני יוצא לפנסיה. אבל אם יאשרו לי, אמשיך לעבוד, מצידי עד גיל שמונים. אני אוהב את העבודה שלי. כבר שלושים שנה שאני כאן. ממלא תפקיד של אב הבית בקנטרי בבאר שבע. מחליף נורות. מסדר כל מיני דברים. אחראי לציוד שיש כאן. מוודא שהבריכה נקייה וכל מה שקשור לחשמל תקין. אני גר בבאר שבע מאז שעלינו לארץ, לפני חמישים שנה. אבא שלי עבד כאב בית בבית ספר, והוא סידר לי העבודה בעירייה. אני בקושי יוצא מבאר שבע. בשביל מה לי? יש כאן הכל. חוץ מים. אני מגיע לעבודה בשמונה בבוקר. חוזר הביתה אחר הצהריים. מנשק את דינה על הלחי ואוכל איתה ארוחה טעימה שהיא הכינה. איזו אישה יש לי. כפרה עליה. כמה שאני אוהב אותה. כנראה שאלוהים אוהב אותי. הייתי נותן לה את העיניים שלי אם היה צריך. היא האור שלי. אני מפנק אותה כמה שאני יכול. הלוואי שהייתי מרוויח יותר. הייתי לוקח אותה לטיולים בחו"ל. קונה לה טבעת יהלום גדולה. מגיע לה הכל. הכל.
כבר תשע שנים שלא קיבלתי שום העלאה בדרגה. כלום. אני מרוויח חמשת אלפים שקל בחודש. אני אומר על זה תודה, אבל בכל זאת, יש כאן אי צדק. מני, מנהל הקנטרי, מרוויח שלושים וחמש אלף. ואני רואה בדיוק מה הוא עושה. לפעמים מטייל מחוץ לקנטרי לכל מיני סידורים ופגישות. מדבר קצת עם המדריכים. נכון, יש לו אחריות, אבל בכל זאת, צריך להיות גם צדק בעולם, לא? פניתי אליו כמה פעמים וביקשתי שיעלה לי את השכר. לפני תשע שנים הוא הסכים. העלה לי מעשרים ושלושה שקלים לשעה, לעשרים ושמונה שקלים. ולסגן שלו ולעוד כמה עובדים הוא העלה את המשכורת בעוד אלפיים שקל.

לפני שנה פנה אליי רונן, סמנכ"ל הכספים בקנטרי, וביקש ממני שאחתום לו על טופס שקיבלתי ציוד בחמישים אלף שקל.
"איזה ציוד?" שאלתי אותו. "ציוד, מה זה משנה. תחתום." הוא הורה לי. "רגע, איך אני יכול לחתום על זה? בבקשה תראה לי על מה אני חותם. אני לא יכול לחתום ככה. יש לי אחריות."
"למה אתה מתווכח? מי אתה בכלל?" הוא נזף בי. "קיבלנו ציוד. רק תחתום וזהו." אבל לא הסכמתי. הוא התחיל לצעוק ולהתעצבן ולנסות לשכנע אותי. וככל שהוא המשיך, עלה בי החשד שהוא מנסה לקבל כסף במרמה. אבל שתקתי. חששתי לעבודה שלי. וגם לא רציתי להטיח בו חשד לא מבוסס. אחרי כמה דקות הוא צעק: "אתה לא רוצה לחתום? לא צריך. מישהו אחר יחתום. ואתה עוד תשמע ממני."
התחלתי לרעוד. כשחזרתי הביתה סיפרתי לדינה מה שקרה, והיא המליצה לי לדבר עם המנהל. אבל המנהל ורונן חברים טובים, והוא בטוח לא יאמין לי ובסוף אני אפגע. אז שתקתי והדחקתי את האירוע. המשכתי להגיע כרגיל כל יום לעבודה, לעשות את המוטל עליי. בכל פעם שנתקלתי ברונן הוא החמיץ לי פנים. אבל למרבה המזל היה לי קשר טוב עם שאר העובדים.
פתאום, ביום אחד, המנכ"ל קרא לי לחדרו ואמר לי שהעירייה החליטה על תוכנית הבראה, וצריך להוריד לי 250 ₪ במשכורת. "אם אתה מתנגד, תוכל להפסיק לעבוד ולקבל פיצויי פיטורים." הוא אמר.
"אבל המשכורת שלי נמוכה, כבר תשע שנים שלא קיבלתי שום תוספת." ניסיתי לשכנע אותו. אבל הוא בכלל לא הקשיב וחזר על המנטרה שהעירייה מחייבת אותם לקצץ ואין ברירה. אז תקצץ במשכורת שלך ושל שאר הבכירים. אמרתי בליבי.
"אוקיי. אם אין ברירה, תקצצו. מה אני אומר לכם? זה לא בסדר. זה לא הוגן. בקושי אני חי מהמשכורת הזאת."
חזרתי הביתה אבל ושפוף. סיפרתי לדינה מה שקרה, והיא אמרה שבטח רונן מעורב בזה. "אז תעזוב את העבודה ותקבל פיצויים." היא הציעה. אבל דחיתי את הצעתה. מה אעשה כל היום בבית? איזו משמעות תהיה לחיי? אני נהנה לעבוד. זה משאיר אותי בריא ומתפקד, במקום לחשוב על הגב שכואב.
לפני שבוע הגעתי לעבודה, וכמה דקות אחר כך המזכירה של המנהל התקשרה אליי וביקשה ממני שאכנס מיד לחדרו. "מה קרה?" שאלתי. "איני יודעת. הוא רק ביקש שתיכנס אליו דחוף."
ליבי החל לפעום במהירות. התחלתי להילחץ. מה פשר הבהילות? הרי כבר הסכמתי שיורידו לי מהשכר. ומה עכשיו?
"אני בא". אמרתי לה.

נכנסתי לחדרו המרווח של המנהל. הוא נשען על כורסת המנהלים השחורה שלו ופניו היו רציניות. ליד השולחן הגדול ישב גם רונן.
"תסגור בבקשה את הדלת." אמר מני. וליבי נפל. התקרבתי ונותרתי עומד. "שב, שב". הוא הורה לי.
"תקשיב. אנחנו עושים לך עכשיו שימוע לפני פיטורים." שימוע לפני פיטורים??
"הגיעה אלינו תלונה שליטפת ילדה ולקחת אותה לשירותים. זה חמור מאוד. אלו מעשים מגונים. אפילו שקלנו לפנות למשטרה."
מעשים מגונים? אני?? כבר שלושים שנה שאני עובד כאן. מעולם לא הייתה שום תלונה נגדי. וברור שלא מהסוג של מעשים מגונים. בכל פעם שקראתי בעיתון על אונס או ניצול של אישה, הרגשתי כאב לב וצער. לא הבנתי איך גבר מסוגל לגעת באישה בניגוד לרצונה. זה הדבר הכי שפל שיכול להיות. הרגשתי בתוך חלום בלהות.
ניסיתי לסדר את המחשבות בראשי. איך מתמודדים עם אשמה כזו כבדה? נראה לי שהם רוצים להפיל אותי. כעס החל לפעפע בי וגם אכזבה ופחד.
"תגידו, השתגעתם?" שאלתי בשקט, כי בקושי יצא לי הקול. "מה פתאום מעשים מגונים?"
"תענה לי עכשיו." אמר מני בתקיפות. "אתה ליטפת ילדה?" זה נכון. לפני שבוע ניגשה אליי ילדה קטנה, בערך בת חמש. שיערה ארוך ובהיר. שפתיה בגון השושנה. "סליחה, איפה השירותים?" היא שאלה אותי בקול מתוק. "בואי, אני אקח אותך." אמרתי לה ונטלתי את ידה. נזכרתי בנכדתי האהובה שגרה כבר שנתיים בארצות הברית. בתי, סימה, עברה לשם עם בעלה כי הציעו לו שם עבודה בהייטק. וככה, הם עזבו את דינה ואותי ונסעו. נקרע לנו הלב, אבל מה יכולנו לעשות? התגעגעתי מאוד למיכלי, הנכדה שלנו. בקיץ בעזרת השם הם מגיעים לביקור בארץ.
הלכתי יד ביד עם הילדה הקטנה עד לשירותים. בדרך שאלתי לשמה ואיפה היא גרה והאם היא נהנית בגן. חיכיתי לה בחוץ. כשחזרה שאלתי אותה האם נטלה ידיים. התכופפתי כדי להיות בגובה שלה וליטפתי את לחייה בעדינות. "את ילדה מקסימה." אמרתי לה. "תודה." היא חייכה. ופסענו יד ביד חזרה. לפתע היא ניתקה את ידה ממני ורצה לעבר אישה צעירה, כנראה אמא שלה. אימה הביטה בי במבט רציני ואז שוחחה עם הילדה.
"זה נכון שליווית את הילדה לשירותים? אנשים ראו אתכם הולכים יד ביד. זה נכון שליטפת אותה?" שאל המנהל.
הבטתי ברונן והיה נראה לי שמבצבץ על פניו חיוך של סיפוק. הבנתי הכל. הם מנצלים את השטות הזאת כדי לנקום בי.
"אז מה, אז מה אם ליוויתי את הילדה לשירותים? היא שאלה אותי איפה הם נמצאים." השבתי בשקט.
"ראו אותך נוגע בה." אמר המנהל.
"נראה לכם שאני אטריד ילדה קטנה? זו עלילה. לא עשיתי כלום!"
"תקשיב", אמר המנהל. "אתה יכול להודות, ואז נפטר אותך ותקבל פיצויי פיטורים ולא נספר לאף אחד. ואתה יכול להכחיש ולא תקבל כלום. וגם נשקול להגיש נגדך תלונה במשטרה. בין כך ובין כך אני מודיע לך שמהיום אתה מפוטר. אתה יכול לאסוף את הדברים שלך ולעוף הביתה. אנחנו לא מעסיקים כאן אנסים. תעדכן אותנו תוך יומיים מה החלטת. אם אתה מודה או לא."
הרגשתי שהשמיים נופלים עליי. איזה בור עמוק הם כרו לי. יצאתי הביתה. סיפרתי לדינה מה קרה, והיא האמינה לכל מילה שאמרתי לה. איזה מזל שיש לי אותה. איזה מזל.
יום אחר כך לא הלכתי לעבודה, אבל קיבלתי טלפון מהמורה לכדורעף. "תגיד, מה ששמעתי זה נכון?" הוא שאל.
"מה שמעת?" שאלתי בחשש.
"אמרו שפוטרת בגלל שהתעסקת עם ילדה. כולם מדברים על זה כאן. קשה לי להאמין שעשית את זה. אחי, תגיד לי שזה לא נכון."
המילים התבלבלו לי. לא יצאו. שתקתי. הרגשתי כאב חד בלב. דקירה.
"אני לא יכול לדבר עכשיו." אמרתי בשקט. וסיימתי את השיחה. הנחתי את ידי באזור הלב והרגשתי שאני עומד להתעלף. ראיתי שחור בעיניים. דינה מיד הגיעה.
"שאול, שאולי, הנה קח כוס מים. אל תדאג. הכל יהיה בסדר. אני קוראת למגן דוד אדום." כמה דקות אחר כך מצאתי את עצמי במיון. אחר כך העבירו אותי למחלקה הקרדיולוגית. מזל, הם הצליחו להציל אותי. עברתי אירוע לב. אבל לא רציני.
קיבלתי עוד כמה שיחות מהעובדים בקנטרי. אנשים שעבדתי איתם שנים רבות. הרגשתי שבעצם אף אחד שם לא חבר שלי. אף אחד לא הלך למנהל כדי לדבר איתו ולשכנע אותו שחלה טעות. היה נראה שהם נהנים מהרכילות החדשה. בכל מקום שהלכתי אליו, הרגשתי שמתלחשים מאחורי גבי. אנשים הפסיקו לומר לי שלום. לא הסכמתי להודות כמובן, אז אפילו פיצויי פיטורים לא קיבלתי. החיים שלי הלכו לעזאזל ברגע אחד. הרגשתי כלום. אפס. מאדם ישר דרך הפכתי לעבריין. אנס. אשמאי זקן שנוגע בילדה. התיאבון נעלם לי. הסתובבתי בבית בחוסר מעש. מתגעגע לחיי הקודמים. ללא שום אופק. אין טעם לחיי. אמרתי לעצמי. אבל לא שיתפתי אף אחד.
"אני לא מצליח להירדם בלילה." אמרתי לרופא המשפחה שמכיר אותי כבר שנים. "בגלל מה שקרה לך?" אה, גם הוא יודע? הופתעתי לרגע. אבל כבר לא הופתעתי מכלום. הוא צייד אותי במרשם, וקניתי מלאי של כדורים. לישון. רק לישון. אין יותר טעם בחיים האלה. אין בהם תוחלת.
בבוקר נטלתי דף לבן והתחלתי לכתוב בעט כחול –'אני מתנצל בפניכם מכל הלב. אני לא יכול יותר. אני נשבע בהן צדקי שלא עשיתי כלום לילדה. היא הזכירה לי את מיכלי. היא שאלה היכן השירותים אז לקחתי את ידה וביחד הלכנו לשם וחיכיתי לה בחוץ. עשו קנוניה נגדי כי רצו להתנקם בי אחרי שלא רציתי לשתף פעולה עם גניבה מהקנטרי.
תודה דינה, נשמה שלי שהאמנת לי כשכולם הפנו לי עורף. תודה על אהבתך הגדולה אליי. תודה על כל מה שנתת לי. אני אוהב אותך יותר ממה שאני אוהב את עצמי. תודה על הילדים שעשית איתי. תודה על הכל.
לשלומי, סימה וראובן – אני אוהב אתכם הכי בעולם. אני מאחל לכם רק טוב. תהנו מהחיים. תשמרו על עצמכם. ואני מבטיח לשמור עליכם מלמעלה…"

דינה אמרה לי שהיא הולכת לקניות. נישקתי אותה על לחייה, חיבקתי אותה בחום. "אני אוהב אותך דינהלה. אני אוהב אותך." אמרתי לה וניסיתי להסתיר את הדמעות שזלגו. "אני אוהבת אותך שאולי. אקנה לך את האוכל שאתה אוהב, ונאכל ביחד."
נכנסתי לחדר השינה. נטלתי עם מים שלושים כדורים. אולי יותר. ושכבתי. קראתי תהילים. בכיתי. לא רציתי לסיים ככה את חיי. אבל לא הייתה לי ברירה. עצמתי לאט לאט את העיניים. ושקעתי בשינה. ראיתי אור. ואמא שלי עליה השלום חייכה אליי ואמרה לי: התגעגעתי אליך, ילד שלי. התגעגעתי. ראיתי גם את אבא זכרונו לברכה. הוא בא לקראתי וחיבק אותי חיבוק ארוך. כל כך הרבה שנים שלא ראיתי אותם. בכל ארוחת שישי חשבתי עליהם, התגעגעתי לקידוש שהיינו עושים כולנו. התגעגעתי למילה הטובה של אמא. תמיד היא עודדה אותי. אהבה אותי אהבת אמת. פקחתי את עיניי. ראיתי אור מסנוור. והנה, דינה. "נשמה שלי. שאולי…" היא מיררה בבכי. הבטתי מסביב. הייתי בתוך חדר בבית חולים. דינה סיפרה לי שעשו לי שטיפת קיבה, וברגע האחרון הצילו אותי. בערב הבטיחה לי דינה שמיד כשאני משתחרר מבית החולים, אנחנו עוברים למרכז הארץ ופותחים בחיים חדשים.
"ניקח עורך דיו טוב ונילחם על השם שלך. אל תדאג, שאולי. הכל יסתדר. אל תדאג." היא אמרה ונישקה לי את הלחי. אחזתי בידה. וחייכתי.

 

דייט עם שירה – סיפור קצר על שתי נשים

השאירו תגובה

^ TOP