אמ – סיפור קצר 

חזרתי מהבנק אחרי שלא קיבלתי את כרטיס האשראי שלי. הבנק שהעלה לי את העמלות אחרי שחיזר אחרי ושכנע אותי במתק שפתיים לפתוח חשבון בתנאים מועדפים. פסעתי לעבר העבודה שלי, זו שאיני אוהבת. שאתקשר שוב לאמא? שאלתי את עצמי. הרי התקשרתי אליה כבר ביום שבת, והיא השיבה לי בטון קר. אתקשר שוב. החלטתי. אולי קרה לה משהו. לא יפה שלא אבדוק מה קרה. הקשתי בפלאפון המיושן שלי את האותיות אמ ונזכרתי שכבר מזמן אמרו בעבודה שיחליפו לנו את הפלאפונים. השם 'אמא' קפץ ולחצתי על המקש הירוק. אין תשובה. אולי היא ישנה. אולי היא לא רוצה לענות לי.
המשכתי ללכת. שנייה אחר כך צלצל הפלאפון ושמעתי את המוסיקה המקפיצה ששמתי בו כדי לשמח את עצמי, לא תמיד זה עוזר, וקראתי על הצג: אמא.
"היי, מה שלומך?" שאלתי בטון שמנסה להתעלם מכל מה שאני מרגישה.
"רגיל", היא השיבה בטון קר שכמו תמיד הקפיא את לבי.
"קרה משהו?" ניסיתי.
"לא הכל בסדר", היא השיבה ודיברה אליי כאילו שעשיתי לה משהו רע. כל הזמן זה קורה. מאז שאני זוכרת את עצמי. כל כמה זמן היא מדברת אליי בטון מתנכר, כאילו עשיתי לה משהו. ובאמת שלא עשיתי. היא מדברת אליי כאילו אני אוייבת שלה. מה היא רוצה ממני?
"למה ביטלת ביום שבת?" שאלתי. היינו אמורים להיפגש כל המשפחה בשבת בצהריים, אבל ביום שבת בבוקר אבי העיר אותי ואמר לי שאמא ביטלה. אני יזמתי את הארוחה המשפחתית. זו הייתה השבת שלי עם הילדים, לא היה לי רעיון מה לעשות איתם, אז חשבתי שיכול להיות די נחמד אם ניפגש כל המשפחה במסעדה בתל אביב, לא רחוק מהבית שלי. חייכתי לעצמי בסיפוק כשכולם אמרו שיגיעו. חוץ מאחי שלא הוזמן. "נזמין גם את אבא?" שאלתי את אחותי. "אבדוק עם אמא". היא השיבה. אמא שונאת להיות בקרבת אבא. כבר המון שנים. אבל הם גרים ביחד. בסוף גם אבא הוזמן. יופי. שבת משפחתית. הילדים שלי אוהבים את הילדים של אחי ואחותי, נשב במסעדה ונאכל אוכל טעים, אין כמו האוכל במסעדות, ובטח אבא יתעקש לשלם, אז מה רע?

ביום שישי חזרתי הביתה כמעט בחצות, אחרי שהייתי אצל טליה, בת הזוג שלי. הלכתי ממנה לאחר שאמרה שהיא מאוד עייפה וצריכה לקום למחרת בשש וחצי בבוקר, למסעדה שהיא מנהלת. היא באמת נראתה מאוד עייפה, ועדיין, קצת נפגעתי כשהיא שילחה אותי לדרכי. לפני שהלכנו התנשקנו, אמרתי לעצמי שאנשק אותה יותר מכרגיל. פעלתי כמו שנילי חברתי המליצה לי: "תגרמי לה להתחרט על כך שהחליטה לנסוע לחו"ל." החדרתי את לשוני כמו שפעם, בתחילת הקשר, היינו מתנשקות, אבל לאחר כמה שניות הרגשתי שהיא גמרה את הנשיקה. ונעלבתי. היא אף פעם לא מפסיקה. זה נכון שהיא מאוד עייפה, היא עובדת הרבה יותר קשה ממני והיא ערה ממוקדם בבוקר והיא הרבה זמן על הרגליים, ועדיין, נעלבתי. ואמרנו לילה טוב והיא אמרה שהיא מאוד אוהבת אותי ולא יכולה לזוז מרוב עייפות. וחזרתי הביתה.
הילדים היו מול הטלויזיה. כמו שהם אוהבים בשישי בלילה. לא זוכרת מה אמרתי להם. ואחר כך הלכתי למחשב, חברי הטוב, ושוטטתי בפייסבוק. וקראתי מיילים ותגובות. אני מקבלת הרבה תגובות לדברים שאני כותבת. זה נחמד באותו הרגע אבל שניה אחר כך ליבי שוב מרגיש מיותם. ואחר כך השכבתי את הבן שלי לישון. אני אוהבת ללטף אותו לפני השינה. לחבק אותו. לא הרבה זמן, כי אני תמיד מתה לחזור למחשב. אני מנשקת אותו והוא נשכב על הבטן ומרים את החולצה ואומר לי: "לטפי". ואני מלטפת לו את הגב. ואחר כך הלכתי למיטה של הבת שלי, שהיא הבכורה, והיא התרגלה לזה שאני משכיבה את הקטן ונמצאת איתו יותר לפני השינה. הוא פשוט דורש יותר ממנה. וחיבקתי אותה חיבוק קטן ונישקתי אותה בלחי החלקה שלה והתבוננתי בעיניה הכחולות היפות. ואמרתי לה לילה טוב. "לילה טוב אמא", היא אמרה לי בקול המלאכי שלה. וחזרתי למחשב. והכנסתי הודעה לפייסבוק, כי אני אוהבת שמגיבים לי, למרות שכאשר יש הרבה תגובות אני אומרת לעצמי שאין לי כוח וכמה הם מגיבים לי. ואחר כך נכנסתי למיטה. ולא הייתי כל כך עייפה. אז החלטתי לקרוא קצת בספר "לאכול, להתפלל, לאהוב". ספר נחמד. סימנתי לי את השורה שבה האיש הזקן המליץ לכותבת לעשות מדיטציה עם חיוך. כן, אולי אתחיל לעשות מדיטציות. אולי זה יביא לי שלווה. וגם אחייך במהלכן. חיוך משפר את המצב רוח. אני מחייכת חיוך קטן ומרגישה שיפור קל בהרגשה שלי. אני מסתובבת במצב רוח שפוף כבר כמה ימים. לפני שבוע, באמצע הלילה, דווקא כשטליה הגיעה לישון איתי, הרגשתי ממש חרדה. הנשימה שלי הייתה כבדה. הרגשתי כל נשימה ונשימה. מה יהיה אחרי שהיא תיסע? ולמה בכל זאת היא החליטה לנסוע? ואם היא תתאהב שם במישהי? הכעס פיעפע בי כמו לבה בתוך הר געש, ניסיתי להרגיע את עצמי והסברתי שהיא נוסעת כי היא צריכה לנסוע, וזה לא אומר שהיא לא אוהבת אותי מספיק. אבל זה לא עזר. אז הלכתי לסלון וחזרתי למיטה ושוב הלכתי לסלון ולקחתי שלוק מהוודקה מלון ואכלתי עוגיה ועדיין, הנשימה הייתה כבדה. ובשלב מסויים היא התעוררה ושאלה מה יש לי, אבל לא רציתי לדבר איתה והנוכחות שלה עיצבנה אותי, והצלחתי להירדם רק אחרי שהיא הלכה לעשן בסלון. מאז קצת נרגעתי והשפיות חזרה אל חיי.

קראתי כמה עמודים בספר וניסיתי להרדם, לפני כמה ימים טליה הורידה לי את שמיכת הפוך והכניסה אותה לתוך ציפה חדשה. השמיכה נעימה, אבל חמה מידי. הכלב הקטן שלי נכנס מתחת לשמיכה ונצמד לרגלי. שמתי את הפלאפון על שקט, כדי שאוכל לישון עד מאוחר. שכבתי על הבטן, חיבקתי את הכרית השמנמנה, הנחתי את הגופיה הלבנה על העיניים שלי וכמו תמיד הנחתי את ידי השמאלית על כרית הכוסמת הכתומה הארוכה שרותי, מישהי שפעם יצאתי איתה, קנתה לי מזמן. ונרדמתי.

 

סיפור קצר מאת חגית רימון, אתר אישה
hrimon@gmail.com

 

 

השאירו תגובה

^ TOP