דייט עם שירה – סיפור קצר על שתי נשים

שירה – סיפור קצר על שתי נשים

חגית רימון

דייט עם שירה

מעניין איך היא נראית. מעניין מה יהיה. האם היא תמצא חן בעיניי? האם אמצא חן בעיניה? האם היא נחמדה? האם יהיה לנו על מה לדבר? עדיף שלא אהרהר בענין יותר מדי ולא אבנה מגדל של ציפיות, פן אתאכזב, חשבה לעצמה מיכל והסיטה את מבטה לעבר החלון, מנסה להתעניין בנוף המחבר בין תל אביב לחדרה.
רצועת הים התפרשה במלוא הדרה, והמראה היה מרומם נפש. איזה נוף יפהפה. היא אמרה לעצמה כדי לעורר בנפשה התלהבות. מוחה הנהן בהסכמה אך ליבה שלח מבט אדיש. מיכל צפתה במבט ריק בכחול האינסופי, שנע לאחור במהירות של מאה קילומטרים בשעה. הדרך אינה מוכרת לה כלל וכלל. הפעם האחרונה שבה נסעה לחדרה הייתה עם אמה, כשהייתה בערך בת עשר. היא אינה נזכרת מה הייתה מטרת הנסיעה, יכול להיות שלצורך השתתפותה בקונצרט, בנגינה בפסנתר. זכרונות ילדותה מתמצים בכמה הבזקים נקודתיים קצרים ולא בחוויות ארוכות. מכל שנות ילדותה יכולה מיכל לאסוף אולי שלוש שעות של זכרונות. חמש דקות פה. שלוש דקות שם. הרגשה מתמשכת של בדידות. כמיהה. בדידות. בדידות. מריבות עם האחים. ובין ההורים. צעקות. קללות. כמיהה. האם היו בילדותה גם אירועים משובבי נפש ומקפיצי לב? ייתכן, אך הם פרחו מזכרונה.

ברוכים הבאים לחדרה. הצהיר שלט גדול עם נאונים צהובים. ברוכה הבאה לחדרה, מיכלי. ברוכה הבאה. מיכל הזדקפה על מושבה ומתחה את גווה כדי להקל על כאביה בגב התחתון. היא הרימה את כתפיה וסובבה אותן ואחר כך הניעה את ראשה מצד לצד. עוד מעט אפגוש אותה. עוד מעט זה יקרה. היא הסבה את מבטה לעבר האישה המבוגרת שישבה מולה כדי להפסיק את מחשבותיה על הפגישה הממשמשת ובאה. אם אין ציפיות, אין אכזבות. אני חייבת לעשות פיפי. יש לי לחץ על הבטן. דבר ראשון כשארד מהאוטובוס אחפש את השירותים הציבוריים. אני מקווה שאסתדר. שהגרביונים יישארו שלמים ולא ייווצר בהם שום קרע. מיכל לבשה שמלה שחורה מבד קטיפה, עם פתח עגול ושרוולים ארוכים, שנעצרה שמונה סנטימטרים מעל לברכיה. השמלה החמיאה לגזרתה, ובקושי ניתן היה לראות שבתוך בטנה מתחבא עובר בן שישה עשר שבועות. מגפי עור שחורים ארוכים השלימו את המראה המצודד של מיכל. היא הוציאה מתיקה מברשת וסרקה בעדינות את שיערה הארוך בגון שוקולד חלב, שהתגלגל על עורפה וכתפיה. היא החזירה את המברשת לתיק, ולאחר חיפוש קצר שלפה ממנו את תיק האיפור האדום שלה. היא פתחה את הרוכסן שלו והוציאה ממנו מראה קטנה ושפתון כסוף. היא הביטה במראה ומשחה על שפתיה העסיסיות כתפוז אודם בצבע שהיה שילוב בין בורדו, חום ואדום. היא חייכה חיוכון קטן והייתה שבעת רצון מהפנים שהשתקפו לה במראה. פס שחור הדגיש את עיניה החומות ומסקרה שחורה הדגישה את ריסיה. מייק אפ בהיר היה מרוח על פניה וגרם לעורה החלק ממילא להיראות בגוון אחיד ומושלם כמו במגזינים. סומק חום אדמדם ליטף את לחייה ושפתיה בגון דובדבנים, אוכמניות ופטל הזמינו נשיקה. אתיז את הבושם לאחר שארד מהאוטובוס, כדי שריחו הנעים יורגש כמה שיותר, הרהרה.

האוטובוס עצר ברמזור, וליבה של מיכל נעצר ביחד איתו. השעה 18:46. הגעתי ממש בזמן, היא גאה בעצמה. אספיק לעשות מהר פיפי ולהגיע בדיוק ב-19:00, השעה שקבענו. הכחול הכחול כבר אינו נראה מהחלון, ומחליף אותו נוף עירוני עסוק ומלא תזוזה. האוטובוס נכנס לתחנה המרכזית של חדרה ומאט את נסיעתו עד לעצירה מוחלטת. הנוסעים ממהרים לכיוון היציאה, ומיכל ממתינה מספר שניות במושבה. לאחר מכן היא יורדת מהאוטובוס ונעמדת בתחנה. היא סוקרת את המקום החדש שבו כל אחד יודע לאן הוא הולך ומה יעשה בדקות הקרובות, ותרה אחר השירותים. הנה השלט המוכר. אישה וגבר. היא בחצאית. הוא במכנסיים. היא פוסעת לעברם, נכנסת ומציצה לתוך התא שבו הדלת חצי פתוחה לעומתה, מוודאת שיש נייר טואלט. היא לא מסוגלת לעשות פיפי בלי נייר. זה מגעיל להרגיש את הרטיבות הזו בתחתונים. היא נועלת את הדלת, תולה את תיקה על הוו, מורידה בזהירות את הגרביונים השחורים השקופים עד לברכיים, מרימה את השמלה ומטילה את מימיה בעמידה כפופה. אסור לשבת בשירותים ציבוריים, כולם יודעים שזה מעביר מחלות.

מיכל הרימה את הגרביונים וסידרה אותם שיהיו מתוחים על רגליה, הורידה את המים ופתחה בתחושה קלה של גועל את ידית הדלת. היא נטלה את ידיה עם הסבון הורדרד וייבשה אותן באויר החם והנעים שיצא ממכונת הייבוש. היא הביטה במראה הגדולה והרגישה מסופקת ובטוחה בעצמה. היא התיזה שלוש התזות מבקבוק ה- eau de toilette 50 מ"ל של LANCASTER, אחת בצד שמאל, בחיבור בין הצואר לכתף, השנייה בצד ימין במיקום המקביל והשלישית בנקודת פעימות הלב ליד כף ידה, ושפשפה את שתי ידיה זו בזו. ריחו העמוק, המתוק והמסתורי של הבושם עלה באפה של מיכל, והיא הייתה בטוחה ששירה תאהב את הריח. היא יצאה מהשירותים והביטה במכשיר הטלפון הסלולרי שלה. השעה 18:56. היא פסעה נמרצות לעבר התחנה ממנה ירדה מהאוטובוס, וחיפשה את מספר הטלפון של שירה. "היי, מה נשמע? הגעתי". אמרה וליבה החל לדפוק באופן מואץ. בום. בום. כמו התופים הענקיים באפריקה. "יופי." נשמע קולה המלטף של שירה. אני חונה ליד תחנת האוטובוס. פשוט תלכי ישר ותראי מכונית כחולה עם אורות מהבהבים, מסוג רנו. מיכל פסעה לעבר האישה עם הקול הנעים בצעדים לא מהירים כדי להשהות את רגעי הציפייה שפעמים רבות מתוק טעמם מטעם "הדבר האמיתי". האורות המהבהבים קרצו למיכל והזמינוה להתקרב למכונית. דלת נפתחה, ומהמכונית יצאה אחת הנשים היפות שפגשה מיכל. היא פסעה בגו זקוף לעברה של מיכל. גובהה כגובהי, אמדה מיכל, בערך מטר שישים ותשעה סנטימטרים, בדיוק בגובה שאני אוהבת. לא גבוהה מדי. לא נמוכה מדי. קוצים חומים מתכתיים עמדו בשובבות על ראשה של שירה בתסרוקת שנראתה למיכל מושלמת. מכנסי ג'ינס נצמדו לרגליה היפות וחגורת עור חומה עיטרה אותם וחיבקה את ביטנה. חולצה בצבע שמיים חורפיים עטפה את פלג גופה העליון של שירה ועליה ז'קט מחוייט בצבע ים עמוק ואינסופי. עור פניה היה חלק כקטיפה, בגון מושלם של תה לא חזק, כזה שהוציאו ממנו את התיון. שפתיה שורטטו ביד אמן, סימטריות ובדיוק בגודל הנכון. לא עבות מדי ולא דקות מדי. בוהקות בשפתון עדין. "נעים מאוד". שירה הושיטה את ידה ללחיצה וחייכה חיוך מתוק, ממזרי וילדותי. גומה הופיעה בלחייה השמאלית. לפי החיוך הרגישה מיכל ששירה לא התאכזבה. היא חייכה לעומתה של שירה והישירה את מבטה לעבר עיני הדבש שלה. היא לחצה את ידה החמה והרכה של שירה והרפתה ממנה אחרי שלוש שניות בדיוק, למרות שהיא רצתה להמשיך להרגיש את החמימות הזו שהתפשטה בגופה עוד שעות ארוכות או אפילו ימים…

השאירו תגובה

^ TOP