סימה – סיפור קצרצר על בדידות וקופת חולים…

מאת: חגית רימון

חגית רימון

חגית רימון

 

בכל יום שני, באופן קבוע, כמו לחוג ברידג', הולכת סימה לקופת החולים. היא קובעת תור מראש, ומחכה. בכל פעם לרופא אחר. בפני כל אחד היא מתלוננת על המיחושים שיש לה. כן, כן, כואב לה. כבר שנים שכואב לה. פעם פה, ופעם שם, אבל בעיקר כואב לה בלב. הבדידות מצליפה בה בכל יום. אמנם היא לא גרה לבד, בעלה תקוע איתה בדירה כבר שנים, אך הבדידות גם היא חיה ביניהם. תקועה כמו סלע ענק, נוכחת בבית. תופסת מקום. מחבלת בהרגשה של שניהם. וסימה, סימה הולכת לרופאים כדי לצאת ולו לכמה שעות מהבדידות.

היא מגיעה לרופאת המשפחה שלה שמקבלת אותה בחיוך. סימה כל כך צמאה לחיוך, למילה טובה. רופאת המשפחה נוטלת את ידה, וסימה מתרגשת בכל פעם מחדש מהמגע הנעים שלה. מאצבעותיה הנעימות, איך היא לוקחת את ידה בעדינות, משחילה אליה את מכשיר לחץ הדם, ובודקת מה המספרים היום. הרופאה אינה כועסת, אינה מזעיפה פנים לסימה, אלא מחייכת אליה. סימה רוצה להישאר שם יותר. והיא מספרת על כאבי הראש הפוקדים אותה מדי פעם, והעייפות שבאה לבקרה, וכבר קשה לה לטפס במדרגות. והרופאה ממליצה לה לעשות הליכות, לאכול בריא. אבל מה יעזרו ההליכות כשהלב בודד? כמה לאהבה? לליטוף?

השאירו תגובה

^ TOP