"היא כבר הלכה לחמישה רבנים כדי לקבל ברכה, אבל הזיווג לא בא" – טושטוש – סיפור קצר

היא כבר הלכה לחמישה רבנים כדי לקבל ברכה

אבל הזיווג לא בא…

סיפור קצר על גבר ואישה

מאת: חגית רימון

woman

 

היא כבר הלכה לחמישה רבנים כדי לקבל ברכה

אבל הזיווג לא בא

אחד גבוה מדי עם צחוק אווילי

האחר טיפש, וסבור שהוא חכם גדול

אחד גר רחוק מדי

שני דבוק לאמו

היא שבה מפגישותיה מתוסכלת ומרת נפש

וכי איך אמצא את הזיווג שלי?

דפיקה נשמעה בדלת

השליח מהסופר

מניח את המצרכים בשורה על השיש

מקבל ממנה טיפ נדיב

מחייך אומר תודה ויוצא

והנה צלצול נשמע בבית

צלצול עליז, לא מוכר

והיא רואה את הטלפון של השליח

ושם כתוב עליו – יורם

ועונה – הלו?

"היי גבר מה שלומך?… מממ… סליחה.. מי זה?"

"הוא שכח אצלי את הטלפון."

"ומי את"? שואל הבחור.

"אני לא מכירה אותו. הוא עשה עבורי שליחות מהסופר." היא עונה

"יש לך קול יפה, את יודעת?"

"תודה רבה." היא משיבה

"אז מה נעשה?" הוא שואל

"למה כוונתך? בקשר למה?" היא שואלת.

"בקשר אלינו."

"אלינו?"

"כן. אלינו. אני מרגיש שאני רוצה להכיר אותך. לדבר איתך."

היא חוככת בדעתה מה לעשות. כיצד לענות. האם לסיים את השיחה או להמשיך אותה? יש לה פנאי כעת וסבלנות, והיא מחליטה לתת הזדמנות

"אז תדבר… מה יש לך לומר?" היא שואלת

" תקשיבי. היום אימצתי כלב. ואני רוצה שאת תתני לו את השם. הוא בן חמש. ענק. זרקו אותו לאיזו עמותה. מיד כשהגעתי לשם ראיתי אותו. הוא הביט בי במבט כל כך עצוב. ומתחנן. ומבקש – קח אותי בבקשה. אז החלטתי להציל אותו. וגם אותי. והנה, עכשיו הוא לידי. ורק שם חסר לו. קניתי לו את המזון המשובח ביותר, כמה צעצועים, הראיתי לו את הבית שלי וכבר יצאנו לטיול בשכונה. מיד מצב הרוח שלי השתפר. וגם שלו. אז מה דעתך? איך נקרא לו?"

הסיפור ריגש אותה. היא אוהבת בעלי חיים. טבעונית כבר שלוש שנים. מלאת חמלה לבני אדם ולחיות. "נקרא לו טושטוש. מה דעתך?" השם עולה בראשה, אמנם קצת טפשי, אבל לא עולה אחר.

"מה דַּעְתְּךָ על טושטוש?" הוא שואל את הכלב.

"השם מוצא חן בעיניו" הוא אומר.

"טושטוש מוסר לך דרישת שלום, ושואל מתי תבואי?"

היא צוחקת… "מה, אתה צוחק? אתה לא מכיר אותי בכלל."

"אז מה? אף אחד לא מכיר לפני. בעצם אולי בגלגול הקודם הכרנו. נראה לי שהיית אשתי. אני שומע את קולך והוא מוכר לי. עושה לי נעים. כאילו כבר שוחחנו בעבר."

היא מקשיבה למילותיו. מרגישה את ליבה מתרחב. ואומרת לעצמה שאכן יש משהו בדבריו. ישנה נעימות כזו שמתפשטת באויר. הרגשה של בית, שאפשר לומר הכל, בלי ביקורת, רק עם אוזן קשבת.

"מעניין מה שאתה אומר."

"רק אל תגידי לי שאת נשואה… בבקשה"

"אני לא". היא אומרת. ונזכרת בשלום, שברח ממנה שבועיים לפני החופה.

"אז זהו. צדקתי. אנחנו מכירים. וטושטוש כבר רוצה לפגוש אותך."

היא שוב מחייכת. בלי ציפיות בלי ציפיות בלי ציפיות… היא אומרת לעצמה. מה כבר יכול להיות?

"בסדר. ניפגש." יוצאות לה המילים.

"וואאוו! עשית לנו את היום." הוא צוהל. "אני אעשה לו מקלחת וגם לעצמי ואם תוכלי, ואני מקווה שכן, בבקשה בבקשה… ניפגש היום בערב.

שתיקה על הקו. היא מתלבטת. מה להשיב לו? אין לי מושג אפילו היכן הוא גר, ומה גילו, ועיסוקו… אבל היא משתיקה את המחשבות ואומרת: "ניפגש היום בערב."

הוא שותק. והיא נלחצת. חולפת בה המחשבה שאולי טעתה.

"את לא יודעת כמה שימחת אותי." הוא אומר. והיא מחייכת בליבה. "אני יכול להביא את טושטוש איתי לפגישה?" הוא שואל. " נראה לי שהוא עושה לי מזל."

היא צוחקת. "כן, בשמחה, תביא אותו." וכבר חושבת לעצמה שאולי הוא גר באילת? או בנהרייה? ואולי הוא בן 19? או בן 50?

"נגיע לאן שרק תגידי." הוא אומר וליבה מתרחב. כבר הוא נותן מעצמו. זה מקסים.

"קפה זליג בגבעתיים זה בסדר?"

"זה אפילו מצויין. אנחנו גרים ברמת גן."

"אנחנו?" היא שואלת.

"טושטוש ואני". והיא שוב מחייכת.

"מתי נוח לך? בשבע זה טוב?"

"שבע וחצי." שאספיק להתארגן ולהתאפר ו… היא מהרהרת.

"מצויין. אני כבר אזהה אותך."

"איך תזהה?" היא תוהה

"כך אני מרגיש. שמיד כשאראה אותך אדע. רק שתדעי לך ששימחת אותנו מאוד. ועכשיו אני הולך לעשות לטושטוש מקלחת, שתראי כמה שהוא חתיך."

היא שוב צוחקת. "אז נתראה עוד כמה שעות."

"להתראות." הוא אומר. והיא מהרהרת על כך שאפילו לא שאל לשמה, לגילה. היא מרגישה כמו ים, שגלים עולים ויורדים בו, והתרגשות מתפשטת בה.

אבוא בלי ציפיות. היא מחליטה. כמו לכל פגישה. כך הכי טוב. היא כבר למדה שככל שהציפיות גבוהות יותר, כך האכזבה גדולה.

היא נכנסת למיטה לקרוא ספר של חיים שפירא, "זיכרון ילדות יפה במיוחד". היא בדיוק מגיעה לעמוד 115 שבו כתוב: "טולסטוי המליץ, שבכל מפגש ומפגש עם אנשים יקרים ללבנו, נתייחס אליהם כאילו זו הפעם האחרונה שאנו מבלים במחיצתם. הסופר הגדול האמין שכך נצמצם מאוד את כמות רגשי החרטה אשר בכל מקרה נערמים עם השנים כמו שלג ביום חורף רוסי…" זכרון סבתה זכרונה לברכה צץ מול עיניה. היא רואה אותה ישובה על הספה בסלון, צופה עימה טלויזיה, וכל כמה דקות מביאה אל השולחן מטעמים. הייתי צריכה לבקר אותה יותר. היא אומרת לעצמה. ומודה לאל על כך שהיא חולמת על סבתה פעמים רבות, ובחלומותיה הסבתא חיה, והן לעיתים משוחחות. גם אם זה משפט אחד או שניים, היא תמיד מתעוררת מרוגשת. החלום כה אמיתי, עד שהיא שואלת את עצמה האם באמת שוחחה עם סבתה, או שזה חלום כל כך מציאותי.

היא ממשיכה לקרוא ולא חושבת על הפגישה בערב. בשעה 18:00 היא נכנסת למקלחת, מסבנת את גופה עם סבון ריחני ומשפשפת את גופה עם ספוג שחור מיוחד. היא יוצאת ומתנגבת, ומורחת על עצמה שמן נבט חיטה שאליו הוסיפה שמנים טבעיים כמו שמן נרולי ושמן לימון.

היא מכניסה עדשות מגע לעיניה, ושמה רימל על ריסיה. היא רגועה, כבר למדה שהחיים מזמנים לעיתים הפתעות בלתי צפויות, ויש להשאיר את הדלת פתוחה. היא מתיזה על עצמה את הבושם מדמואזל, וריח נעים מתפשט באויר.

מה אלבש? היא שואלת את עצמה. ומחליטה לא להתגנדר. היא בוחרת בג'ינס מקסטרו ובחולצה ירוקה שמחמיאה לגופה. היא מסתכלת על התראות בפיסבוק, כדי שהזמן יעבור. אין שום דבר מעניין. חבל על הזמן. זה מה שהיא אומרת לעצמה כל יום. אך ממשיכה בכל יום לעשות את אותו הדבר.

היא מלטפת את כלביה הקטנים ואומרת להם: תאחלו לי בהצלחה. והם מביטים בה, האחד מקשקש בזנב והשנייה נשכבת על הרצפה וכמהה לליטוף.

היא מסרקת את שיערה הארוך, החום, שיש בו גווני שמש מרצדים, מסדרת אותו עם אצבעותיה, ניגשת ליוטיוב ומקשיבה לשיר:

my baby just cares for me

היא נתקלה היום בנינה סימון בפיסבוק, והשיר הזה פתאום עלה לה. היא מחליטה לראות מהן מילותיו, ומוצאת:

My baby don't care for shows
My baby don't care for clothes
My baby just cares for me
My baby don't care for cars and races
My baby don't care for high-tone places

 

כזה בחור אני רוצה. היא חושבת לעצמה. אחד שיאהב אותי. אבל באמת יאהב. לא יסתכל על כל אחת ולא יפלרטט עם אחרות. אחד כזה שאין עליו פוזה. שהוא מתוק, מפרגן ומחזר וארגיש שאני מיוחדת עבורו. היא לא הרגישה ככה עם שלום. היא תמיד הרגישה נחותה לידו. לא שווה מספיק. הוא ביקר אותה רבות ועל כל מחמאה שקיבלה ממנו, הוא אמר שהיא צריכה להשתנות ושהיא ככה וככה וככה. זה הגיע למצב שהיה כבר בלתי נסבל וגרם לה לבכות המון, ועדיין, היא רצתה להתחתן. לעמוד מתחת לחופה. להקים משפחה. ולצד הצער שהרגישה כשעזב, לאחר זמן מה הבינה שזה לטובה. הוא לא הנפש התאומה שלה. לידו היא הרגישה קטנה. היא הלכה לטיפול רגשי אצל מטפלת שעזרה לה להבין שהוא כלל לא התאים לה והתנהג אליה מגעיל. בכל שבוע שחלף היא התחזקה. הבינה שהיא כן מיוחדת וראוייה לאהבה טובה. ושמי שלא מעריך אותה, לא יהיה בקרבתה.

השירים של נינה סימון המשיכו להתנגן. זו הפעם הראשונה שהיא מקשיבה לכמה שירים שלה. איזו מוכשרת היא. באיזה ביטחון היא שרה ומפליאה לנגן בפסנתר. היא קראה במהירות על נינה סימון בויקיפדיה. וזהו. היא מוכנה לצאת. היא נוטלת את מפתחות מכוניתה ויוצאת מהבית. באוטו היא מורחת אודם. בתחילת הנסיעה היא לא מרגישה כלום. שום רגש, אבל כשהיא עוצרת ברמזור היא לפתע מרגישה את פעימות ליבה, ונושמת עמוק. היא מוצאת חניה קרוב למסעדה. השעה שבע עשרים ושמונה.

וואאוו, מה אני עושה? היא שואלת את עצמה. הכל בסדר. מה כבר עשיתי. נסעתי כמה דקות לפגוש מישהו שאיני מכירה. אם לא יהיה נחמד, אגיד שאני חייבת לחזור הביתה. היא מביטה במראה. מרגישה שבעת רצון. נועלת את המכונית ופוסעת לעבר המסעדה.

ליד המסעדה היא רואה כלב לבן, גדול. ולידו בחור בגובה בינוני, בערך מטר ושמונים ומשהו, עם שיער חום בתסרוקת עם שביל בצד, והוא מביט בה. כן, בה. נשימתה נעתקה לשניה. והיא מחייכת. חיוך גדול נסוך על פניה. כזה לא מתוכנן.

ידו מושטת לעברה והיא מושיטה לו את ידה – "היי, אני יורם." הוא מחייך חיוך מתוק, וכף ידו נעימה לה. לחיצתו לא רכה מדי ולא חזקה מדי וכפות ידיהם משתלבות זו בזו כאילו הורכבו ככה במיוחד. הוא מנשק אותה על לחיה, וריח נעים נכנס לאפה.

"אה, סליחה, שכחתי להציג לך את טושטוש. הנה הוא." הוא מחייך והיא מלטפת אותו. פרוותו נעימה, והכלב מתקרב אליה, מתחכך בה.

"ידעתי שהוא יאהב אותך." הוא אומר. והם מתיישבים…

הם מתיישבים מחוץ למסעדה. אנשים מסביבם מדברים, מוסיקה נעימה נשמעת ברקע, חם, אבל מאוורר מסתובב שולח אויר נעים.

"נוח לך כאן?" שואל יורם, ומביט בעיניה. היא מרגישה קצת מבוכה, מביטה בו קצרות ומסיטה את מבטה. "כן. בסדר גמור."

"מקום מאוד נחמד. אני פעם ראשונה כאן." הוא אומר. "בחרת טוב."

"תודה רבה." היא מחייכת. וכל מיני מילים עפות בתוך ראשה, אבל היא אינה יודעת מה לומר כעת.

המלצרית מניחה זוג תפריטים על השולחן, קנקן עם מים קרים ולימון ושתי כוסות. "תודה" הוא אומר. נוטל את הקנקן וממלא את הכוסות.

"אמנם זה לא יין, ואולי עוד מעט נזמין, אבל אני רוצה להרים כוס לחיים איתך. אפשר?"הוא שואל.

"כן. היא אומרת ומרימה את כוסה. "לחיי האהבה." הוא אומר, מחייך ומישיר מבט. גם היא מסתכלת בעיניו. תמיד כשמרימים איתה כוסית לחיים, חשוב לה שיביטו בעיניה. זהו המנהג והיא אוהבת למלא אחריו.

לחיי האהבה… מממ… מהיר מדי, לא? המחשבות מתרוצצות בראשה. אבל הוא לא התכוון לאהבה ביננו, אלא באופן כללי. אז זה בסדר. הוא רומנטי ואני אוהבת רומנטיקה.

"לחיי האהבה" היא אומרת והם משיקים את הכוסות.

"אני יודע שזה נדוש, ואולי קיטשי, אבל לדעתי אהבה היא אחד הדברים הכי חשובים בחיים. לא רק אהבה רומנטית, שכמובן שגם היא חשובה, אלא אהבה בכלל – אהבה לחיים, אהבה לעצמי, לחברים שלי, לבני משפחתי."

"אתה צודק". היא אומרת. "ואני אפילו יותר קיטשית ממך. כשאני לא בזוגיות אני לא מוצאת את עצמי. מרגישה שמשהו חסר לי…" היא אומרת ומיד מצטערת על הדברים. אני נשמעת מיואשת. לא עצמאית. תלותית…

"בעצם גם כשאני לא בזוגיות טוב לי." היא מתקנת. "יש לי יותר זמן פנוי לדברים שאני אוהבת…"

"אני כבר ארבעה חודשים בלי זוגיות." הוא אומר. "ולגמרי מיציתי את הלבד שלי. למרבה המזל אני כבר לא לבד, כי טושטוש נכנס אל חיי, אבל כן. אני מודה בשיא הקיטשיות שאני מרגיש יותר שימחה כשיש לי מישהי מקסימה ששוכבת על הכרית לידי. מישהי להתעורר איתה בבוקר, שאנחנו אוהבים דברים דומים, שעושים דברים ביחד… טוב, עדיף שאשתוק." הוא צוחק.

"למה לשתוק? תמשיך. נחמד לשמוע."

"אני קצת פאתטי, לא? " הוא מחייך.

"פתטי ורומנטי." היא צוחקת. וגם הוא.

"אני מרגיש יותר שלם כשאני אוהב. פחות מתוסכל, אני מרגיש יותר התרגשות, אפשר לתכנן דברים ביחד, לחכות לסופשבוע כדי לטייל, לצפות בסרט, ללכת למסעדה… הכל יותר טוב בשניים."

היא נזכרת בזוגיות האחרונה שהייתה לה, נאנחת ואומרת: "אני מסכימה איתך." ובליבה שמחה שהוא בחור רומנטי, ולא מהרברבנים האלה שמספרים על הצעירות ששכבו איתן ועל הלילות הפרועים בברים, במסעדות ובין הסדינים. סיפורים כאלה עוררו בה בחילה.

היא חיפשה בחור עם רגליים על הקרקע, שאולי חולם חלומות, אבל יציב בנשמתו, כזה שאפשר לסמוך עליו, על המילה שלו, שמחפש להקים משפחה. כן. אני לא מתביישת לומר לעצמי שאני רוצה כבר משפחה משל עצמי. בית חם עם צחוקים ושיחות מעניינות, שבבוא העת יתרוצצו בו ילדים מתוקים. אני יודעת שממליצים להתמקד ברגע הזה, והנה אני מתמקדת, אבל מותר לי גם לפנטז. למה לא?

המלצרית חוזרת לשולחן. "החלטתם מה להזמין?"

"האמת שבכלל לא הספקנו לעיין בתפריט, אבל בכייף נזמין משהו. יין אדום בסדר מבחינתך, או שאת מעדיפה משהו אחר?" הוא שואל.

"זה מצויין. ואני אזמין בבקשה את הסלט הטבעוני שלכם."

"אה… את טבעונית… ?"הוא שואל והיא מהנהנת בראשה.

"אז בשבילי את הסלט עם הקינואה. תודה רבה" הוא אומר וסוגר את התפריט. ושתי כוסות יין אדום בבקשה.

"נחמד מצידך שהזמנת מנה טבעונית."

"מה, אני צריך שתעיפי אותי עכשיו מהפגישה אם אזמין משהו עם בשר או גבינות?"

"לא הייתי מעיפה אותך, אבל האמת שהייתי קצת מתאכזבת. אני לא נואמת לגבי הטבעונות, אבל עדיין קשה לי עם אנשים שאין להם חמלה לבעלי חיים."

"אני מבין אותך." אמר ושתק. וגם היא שתקה. וגלגלה כמה נושאים בראשה. האם אשאל אותו לגילו? עיסוקו? נכון, זה מעניין אבל נדוש מדי. אני אניח לשיחה ביננו לזרום לאיזה כיוון שיהיה.

"אני חייב לספר לך משהו." הוא אומר, וארשת רצינית על פניו.

עד לפני חצי שנה הייתי בנאדם אחר. לפני כמה שנים סיימתי ללמוד מחשבים והתחלתי לעבוד בהייטק. עבדתי בערך 12 שעות ביום. עם אטרף לעשות אקזיט. עבדתי כמו מטורף. רק כסף ראיתי מול העיניים שלי. אבל לא בשביל לקנות שטויות, אלא כדי לבנות את העתיד שלי. אז עבדתי ועבדתי ובזמנו הייתי בזוגיות עם מישהי אבל בקושי היה לי זמן בשבילה. אמרתי לה שתחכה שנה שנתיים בסבלנות עד שאסתדר, ומישהו יקנה את החברה ואוכל לחיות ברווחה ולעבוד פחות שעות, אבל אחרי כמה זמן היא התייאשה. והלכה. הלב שלי נשבר, כמו שכתוב בספרים. ובאותה הנקודה החלטתי לעשות סדר בחיים שלי. לבדוק עם עצמי מה באמת חשוב לי ובמה אני משקיע. הבנתי שאני רוצה לארגן לי את העתיד, בזמן שאני מזניח את ההווה. התפטרתי מהחברה. יצאתי עם סכום נחמד של כסף. חשבו שאני משוגע שאני עוזב, אבל החלטתי שאלו השנים הטובות של חיי. שעדיף שאשקיע בלהקים בית, בלמצוא אישה שאיתה ארצה לחיות את חיי ולעשות ילדים. חצי שנה ישבתי בבית. קיבלתי דמי אבטלה ובמשך שלושה חודשים אפילו לא חיפשתי עבודה. החלטתי לחפש את עצמי. ובסוף מצאתי… הבנתי שאני רוצה לעבוד עם ילדים. והתחלתי להיות גנן. לא זה עם פרחים אלא בגן ילדים. אני בעצם גננת." הוא מחייך. והיא שותקת. מקשיבה. מחליטה לא לבקר. לא לשפוט. לא להחליט מה טוב יותר עבורה או בכלל, אלא לקבל את המציאות כפי שהיא.

"אז אתה בטח טוב בלספר סיפורים."

"אני אלוף בזה. הקטנטנים יושבים מרותקים. זה לגמרי מדהים. אני מתחיל סיפור מאיזה ספר ואחר כך מאלתר, ולפעמים אני נותן לילדים להמשיך את הסיפור ואנחנו מגיעים ביחד לכל מיני מקומות… זה מפתח להם את הדמיון. ובאמצע אני שם להם מוסיקה ואנחנו רוקדים… ממש מסיבת טראנס ." הוא צוחק והיא מצטרפת לצחוק שלו. מהרהרת על העבודה שלה ככלכלנית בכירה בבנק ישראל. עובדת כל יום שמונה או תשע שעות, מרוויחה משכורת יפה אבל קמלה מבפנים. משועממת. המספרים מזמן הפסיקו לרגש אותה. ואולי מעולם לא ריגשו. מה שהיא אוהבת זה לכתוב. אבל מי יכול להתפרנס מכתיבה? היא לא רם אורן ולא א.ב. יהושע אלא צעירה שאוהבת לכתוב וכותבת נחמד, אבל לא הרבה מעבר לכך. איזה כיף לג'יי קיי רולינג שיש לה כשרון כזה, מחשבותיה ממשיכות להתרוצץ. היא גם כותבת יפה וגם נהייתה כל כך עשירה מזה…

"אני לא אשאל אותך במה את עובדת." הוא אומר. "בטח נמאס מהשאלות האלה בהתחלה, השאלות השגרתיות של מה את עושה? במה את עובדת? מקסימום אני אנחש…"

"אתה מוזמן." היא משיבה.

"את נראית לי בחורה רצינית. שקולה. אולי את מורה? רואת חשבון? עורכת דין?"

"אתה קרוב." היא אומרת. ואני לא יודעת אם זו מחמאה או לא, שאני נראית רצינית."

"מצד אחד את רצינית, אבל מצד שני יש בך הרבה שובבות, אנרגיה טובה, שמחת חיים… נכון?"

"יש בזה משהו." היא עונה.

המנות מגיעות. הם מתחילים לאכול, וקודם הם מרימים את שתי כוסות היין, מביטים זה בעיניים של זו, אומרים: "לחיי האהבה", ומחייכים…

 

השאירו תגובה

^ TOP