סיפור קצר לשעת לילה מאוחרת

in כתבות, סיפורים, סיפורים על אהבה / by / on 22 בדצמבר 2013 at 17:26 /

מאת: חגית רימון

הוא רדף אחריי. ולא הפסיק. אדם גבוה. רזה. שחום. נשימתי הפכה כבדה. הכושר שלי מקרטע. אז המשכתי לרוץ מהר ככל יכולתי. בסמטאות החשוכות של דרום תל אביב. חוצלארץ במרכז הארץ. והוא המשיך לרוץ אחריי. קל כאיילה. כאחד המשתתפים במרתון באולימפיאדה. לא צעקתי כי זה אפילו לא עבר בראשי. הייתי עסוקה בלברוח ממנו. מפני הגבר הזה שרודף אחרי כמו בכתבות המפחידות בעיתון. ואילו הייתי צועקת, מי היה בא לעזרי? זה בטח היה מעצבן אותו עוד יותר. והוא היה שולף סכין. ועושה לי פס על החזה. לקישוט ולמזכרת. אז המשכתי לרוץ. אם אפשר לקרוא לזה ריצה. הרגשתי שהסוללה עומדת להיגמר. הפרעתי לחתולה מולי לנמנם והיא ברחה. הלוואי שהייתי קלילה כמוה. בעצם, לקנא בחתולי רחוב זה להגיע לתחתית. איזה חיים יש להם. מסכנים. אבל גם אני מסכנה כרגע. מה עם המסכנות שלי? החל לכאוב לי במותן הימנית ושמתי עליה את היד. "היי" השחום צעק מאחוריי. "סטופ… סטופ" נראה לך שאעצור מיוזמתי? מה, ואולי אתה גם רוצה שאשכב על המדרכה ואחכה לך, ולפני כן אזליף עלי גם קצת בושם? השתגעת או מה? אז המשכתי לנוס על נפשי. כמו איילה שהזאב רודף אחריה. רק שלא הייתי כאיילה. אלא יותר כמו פילה כבדה. בעצם, רץ המרתון יכול היה מזמן לתפוס אותי. אילו רצה. אז מה קורה כאן? אולי גם הוא התעייף כמוני מלרוץ? החיים האלה, כמה ריצות יש בהם. מרדפים אחרי הזנב של עצמנו. ולפעמים אחרי המרדף אנחנו מגיעים לאותו המקום. אבל לפחות עם תובנות. זה גם משהו בימינו. השעה שעת חצות. והרחובות ריקים מאנשים. רק הוא ואני. והכוכבים שבשמיים. והמותן שלי יותר ויותר כאבה. אבל המשכתי. "סטופ… פליז" שמעתי שוב את קולו. והגוף שלי האט מעצמו. הבנתי שאין לי ברירה. רגליי כשלו ובקושי הצלחתי לעמוד. נשימתי הייתה כבדה והרגשתי שתוך שנייה פורצות ממני דמעות של חוסר אונים. איזו סיטואציה מחורבנת. פחדתי להסתובב. אז נשארתי עם הגב אליו. גופי החל לרעוד מרוב פחד. ומערבולת התפתחה בבטני. אלוהים בבקשה תעזור לי. התפללתי בכוונה גמורה. וחשתי יד על כתפי. ורציתי להיעלם משם. באותו הרגע. להיות במיטתי הבטוחה. מוגנת מהעולם. נותרתי נטועה במקומי. והוא אמר "היי מיס. וואט הפנד טו יו? איי פאונד יור טלפון. היר איט איז." והוא הושיט לי את הפלאפון שלי. ונטלתיו. ושתקתי. לא יצאו ממני המילים. "טנק יו טנק יו". הודיתי לו. והוא חייך. והלך משם.

חגית רימון

hrimon@gmail.com

לחצי כאן והצטרפי לדף האוהדים בפיסבוק – סטטוסים מעניינים, אירועים לנשים, חברות חדשות