שבי, שבי, היום אני מזמינה / אתר אישה – אתר נשים 

 מאת: חגית רימון

היא נכנסה למסעדה ועמדה מולי.
אישה מבוגרת, קטנת קומה, קמטים חרותים על פניה, עורה כהה מהשמש הצורבת, נראית בת למעלה משבעים וחמש. רזה. לבושה בחולצה ארוכה ומעליה סוודר. אוחזת שקיות בשתי ידיה.

המסעדה נתמלאה בריח חזק ושתלטן, שמיד התפשט בחלל הקטן וחדר לאפי. אוי. איזו צחנה. כנראה שגופה לא נרחץ לפחות כמה ימים. מדוע אין היא מתקלחת? תהיתי. איזו שאלה טפשית. כנראה שאין לה איפה.

התחלתי לנשום באיטיות.
מחוץ למסעדה, ליד הדלת, היא השאירה עגלת קניות מלאה וסגורה ועליה שקית ניילון גדולה. יכול להיות שזהו ביתה.
אני עמדתי מאחורי הדלפק, ושני בחורים ביקשו שאעשה להם חשבון. אני מקווה שהריח לא ירחיק את הלקוחות. אמרתי בליבי.

כשהאישה המבוגרת נכנסה למסעדה מיד ידעתי שהיא מבקשת קצת אוכל. היא לא הראשונה ולא האחרונה שנכנסת לכאן ושואלת אם אפשר לקבל משהו לאכול. ברחוב בן יהודה בתל אביב עוברים כל יום אנשים שבתיהם איתם, שמחפשים דבר מה להשביע את רעבונם, שהולכים אלוהים יודע לאן. אפילו ראיתי גבר שאכל מצלחת שעמדה על השולחן מחוץ למסעדה ונותרו בה שאריות של סועד אחר. יש הומלס אחד, גבוה, בעל פנים נאים וגוף יפה, ראשו מעוטר בתלתלי אדמה, בן שלושים ומשהו, כהה עור מההסתובבויות בחוץ, שפוסע ברחוב הלוך וחזור, יחף. לאן הוא הולך? למה הוא בחוץ? אינני יודעת. ומעולם לא פניתי לשוחח עימו. אתמול ראיתיו מדבר עם בחורה צעירה, נדמה לי שבשפה זרה, ושניהם חייכו, ואני שמחתי, ואולי יותר התפלאתי, שיש לו תקשורת עם אנשים. ויש אישה מבוגרת שכמעט כל יום מגיעה למסעדה ומבקשת אוכל, ומקבלת. ויש תמהונית צעירה, רזה, עיניה כחולות, שערה שחור, בעבר ראיתיה בשמלה לבנה וכעת היא מסתובבת עם בגדים אחרים, והיא מדברת לעצמה, שיחות מלאות תוכן, והולכת, והולכת, לאן היא הולכת? ואיך זה שנטשוה? ומי יעזור לה? והאם האנשים שפוסעים ברחוב רוצים לעזור לעצמם?

כשהאישה המבוגרת נכנסה למסעדה ופסעה לעבר הדלפק, לפני שהיא אמרה מילה, בעלת המסעדה חייכה אליה חיוך גדול שהאיר את הסביבה. "כמה עולה אורז?" היא שאלה. ובעלת המסעדה השיבה: "מה את רוצה לאכול? היום אני מזמינה.
יש כדורי בשר ברוטב עגבניות, יש עוף, יש בשר בקר."
"אני לא אוכלת בשר."
"עוף את אוהבת?"
"כן. עוף אני אוכלת."
"יופי. אז שבי, שבי, אני אביא לך משהו לאכול."

האישה התיישבה על הכסא הגבוה ליד החלון, מול העוברים והשבים. אחרי שלוש דקות בעלת המסעדה הגישה לה, על צלחת לבנה גדולה, אורז בוכרי, שהוא אורז עם תבלינים וקצת גזר, ולידו עוף רך שבושל על הגז זמן רב.

האישה אכלה בשקט, פניה מול הרחוב.
אני המשכתי לעמוד מאחורי הדלפק. הריח הדוחה של הגוף המבוגר שלא נרחץ עמד המשיך לעמוד במסעדה. במקום לחשוב על כך שלפחות היום האישה המבוגרת סועדת את ליבה בארוחה מזינה, התמקדתי בצחנה. אפילו לא שאלתי את עצמי מה יעלה בגורלה. והיכן היא ישנה.

"איזה ריח." אמרתי בשקט לבעלת המסעדה, שהיא אהובתי.
"די, נו, מה זה משנה?" היא השיבה. "העיקר שתאכל."
אולי הגיעה לי סטירה שתנער אותי. חששתי שהלקוחות ייצאו מהמסעדה בגלל הריח. מחשבותיי היו קרות, ולא הייתי אמפטית. אמנם התרגשתי כשבעלת המסעדה הזמינה את האישה לארוחה, אבל הריח שעמד באויר וחדר אל אפי עיוור את נשמתי.

חגית רימון, עו"ד וכתבת "אישה"

 hrimon@gmail.com

 

השאירו תגובה

^ TOP