"תקשיבי, אני רוצה לעזוב את הבית" / סיפור קצר

פתאום – סיפור קצר מאת חגית רימון

 

חגית רימון

 

פתאום.
פתאום הוא עזב.
"שרי", הוא אמר לי היום בסלון. "אני חייב לדבר איתך."
הרגשתי שמשהו רע קרה.
התיישבנו בפינת האוכל. רק כמה דקות לפני כן הדלקתי נר קטן. אני אוהבת לראות את האש מרצדת.
הוא שתק. ואני שתקתי. ראיתי שקשה לו להתחיל.
"תקשיבי." אמר בקול צרוד. "אני רוצה לעזוב את הבית."
הרגשתי סחרחורת. עמדתי להתעלף ושתיתי מעט מכוס המים לידי. נשמתי עמוק. נשימה אחת ועוד אחת. ולא יכולתי להוציא מילה.
רק שבוע שעבר הלכנו ביחד לקונצרט. אחר כך נכנסנו לבית הקפה ליד, שתיתי קפוצ'ינו עם חלב סויה, והוא שתה כוסית של ויסקי משובח, כמו שהוא אוהב. שתיקה עמדה באויר. אז סיפרתי לו קצת מה קורה אצלי בעבודה. והוא הביט בי במבט משועמם. מנסה להיראות כאילו הוא מקשיב, אבל הרגשתי שהוא מחכה שאסיים לדבר. כבר שנים שאין לו מושג מה בדיוק אני עושה, ומי החברים שלי בעבודה ומחוצה לה. כן, אני מספרת לו מידי פעם, אבל זה לא נעים לספר למי שאת מרגישה שלא מעניין אותו מה את עושה. אז השיחות ביננו התקצרו לאחרונה.
"פגשתי אישה." אמר איציק. "לפני חצי שנה. בעבודה."
הרגשתי אגרוף חזק בבטן. אאוצ'. זה כואב. מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה? להעיף לו סטירה? לקלל אותו? או אולי אותה? להגיד לו שהיא זונה? ואולי זו אהבה טהורה?
"התאהבתי בה." הוא המשיך. והרגשתי אגרוף נוסף. חזק יותר. כמו מתאבק בזירה, שחוטף אגרוף ועוד אגרוף והוא נדחף אל החבלים, ואז מגיע האגרוף האחרון והנה, נוקאאוט. הקהל קם על רגליו ושואג כמו משוגע. איזה כייף. דה גיים איז אובר.
נשמתי שוב נשימה עמוקה. כדי שאוכל לעמוד במה שקורה כאן. הרגשתי שאני יוצאת אל מחוץ לגוף. כאילו זה לא קורה לי. אלא לאישה אחרת ששמה שרי. ואילו אני עדיין נשואה. והכל בסדר. ויש לי בעל די נחמד ומצליח ובאופן כללי גם אני די בסדר.
"אני מצטער שרי." הוא אומר. אבל לא הרגשתי שום צער בקולו. כאילו הוא בפגישה עם פקיד שומה.
לפני חצי שנה הוא נסע לכנס מהעבודה. כעת נזכרתי. הוא בקושי דיבר איתי משם. התקשר טיפה והרגשתי שזה כדי לצאת לידי חובה.
"היא הייתה איתך בכנס?" שאלתי בטון שקט.
הוא השפיל את עיניו. ולא ענה. בטח שואל את עצמו האם לומר את האמת או לשקר.
"כן."
אני יכולה עכשיו לזרוק את כוס המים מהרצפה. להידהם מהמידע שסופר לי זה עתה. איך הכל קרה פתאום? הרי רק לפני שבוע יצאנו לקונצרט. ורק לפני חודשיים נסענו לבית מלון. ושם, בין שתיקה לשתיקה, דיברנו על האוכל שהוגש לשולחן, ניתחנו את המנות ואיכות מרכיביהן,החלפנו מילים על הילדים, לא הבטנו בכלל בעיניים, בשום רגע לא נתנו ידיים, צעדנו ברחובות כשני זרים שבמקרה נשואים.
בחדר במלון, בלילה במיטה, הוא התקרב אליי, ולא רציתי. נתתי לו לגעת בי, ונראה שעשה זאת כי הרגיש חייב. כי בכל זאת, יצאנו לנופש בבית מלון…
בבוקר אמרתי לו בוקר טוב. בלי אהוב שלי או מתוק. והוא ענה לי בוקר טוב. בלי ממי או יפה שלי. וירדנו לחדר האוכל, ומילאנו את הצלחות שלנו כמה פעמים בסלטים טעימים. ושתינו מיץ תפוזים סחוט טרי, כמו אהבה בחודש השני, ולגמנו קפה הפוך, ודיברנו על האוכל וקצת על מזג האויר ואיזה כייף לצאת לחופשה ושנינו רצינו כבר לחזור הביתה.
לא שפכתי את כוס המים ולא עשיתי שום סצנה. ולא אמרתי עליה שהיא זונה. ולא נתתי לו סטירה. האיש הזה היושב מולי. הוא כבר קצת זר בשבילי.
"אל תדאגי." אמר האיש הקצת זר. "אני אשאיר לך את הדירה. ואדאג למחסורך."
ואני נשמתי עוד נשימה עמוקה. קמתי מהכסא. פסעתי לעבר הברז ושטפתי את פניי במים.
אני בסדר. אמרתי לעצמי. אני בסדר.
הוא נותר נטוע בכיסאו. ואז הזיז אותו לאחור וקם. נטל את תיקו. ויצא מהבית.

Leave a Comment

^ TOP