מאה שערים – סיפור קצר על שתי נשים

מאת: סטורי טלר

זה היה בקיץ, היה כל כך חם שהחלטתי ללכת ולהתקרר קצת בין חנויות הבגדים השונות, בדירה שלי המזגן, כמובן התקלקל, ממש כשהתחילו החמסינים.

ירדתי אל הרחוב הסואן במרכז תל אביב, ההבדל בין השקט היחסי שבתוך הדירה העורפית, לבין הבלגן של רחוב ראשי טיפוסי בתל אביב היה חד מידי, מיהרתי להיכנס לחנות הראשונה שנקראה בדרכי.

המוכרת בחנות, בחורה בשנות העשרים המאוד מוקדמות של חייה, הייתה רזה מאוד, שעשעתי את עצמי במחשבה אם לפעמים נשים מתבלבלות ומורידות ממנה חולצה במחשבה שזה עוד קולב בחנות.

היא שאלה כמובן "אפשר לעזור לך?" חייכתי חיוך מזויף ואמרתי "הה, לא תודה, אני רק מסתכלת", מעניין כמה פעמים ביום היא שומעת את זה, או את עצמה שואלת בלי ממש להתכוון, אם אפשר לעזור.

כמה סיבובים בין הבגדים הרגיעו את חום גופי והחלטתי שהשתעממתי מספיק מהבגדים בחנות.

נפלטתי החוצה חזרה לרחוב, עברתי עוד כמה חלונות ראווה, עד שזוג מכנסיים פשוט קרא לי מאחת החנויות, נכנסתי, גם כאן מזגן שעשה הרגשה כאילו אין עכשיו 30 מעלות בחוץ ואין לחות של 70 אחוזים.

עוד לפני שהמוכרת הספיקה לומר מילה, יריתי לעברה, "את המכנסיים שיש לך על הבובה בחלון, מידה 36 ואם יש בעוד צבע, תכיני מראש", היא הסתכלה עלי והתחילה לצחוק "דבר כזה עוד לא קרה לי" היא אמרה תוך שהיא הולכת למדף הנכון ושולפת משם במיומנות של מי שמכירה טוב טוב איפה נמצא כל דבר, את זוג המכנסיים שרציתי, בשחור ובחום כהה, "אלו הצבעים שלך" היא אמרה, "תאמיני לי, שום צבע אחר במכנס הזה, לא יראה עלייך פגז כמו אלו".

חשבתי לעצמי, לפי מה היא קובעת, מה הצבעים שלי, שלא תבינו לא נכון, אלו בדיוק הצבעים שאני בדרך כלל לובשת, אבל היא הפתיעה אותי, כי מהבית יצאתי דווקא עם חליפת מכנס קצר חאקי וגופיה ירוקה, איך היא ידעה שאלו הצבעים שלי?

כשהייתי בתוך תא המדידה, שמעתי את רעש הרחוב חודר לכמה שניות, הבנתי שהדלת נפתחה ואז נשמע גם קול "שלום, אוי איזה כיף המזגן" תיארתי לעצמי תוך שאני מודדת את המכנסיים, את הסיטואציה של אישה נכנסת מהחום לתוך הקרירות, מסירה ודאי משקפי שמש ועיניה מתרגלות לאפילת החנות.

עוד כמה דקות יתרגלו עיניה ואז היא גם תתחיל לראות את הבגדים, בינתיים היא רק עושה את עצמה ויותר ממששת את הבגדים.

המכנסיים נסגרו, יצאתי החוצה לראות את עצמי במראה שכיסתה את החלק החיצוני של דלת תא המדידה,  העפתי מבט קצר לעבר האישה, היא נראתה בערך בשנות העשרים המאוחרות שלה, משהו כמו 28, 29 שיער ארוך שחור, היא לא הייתה רזה מאוד, אבל נראה היה שבלי הבגדים שעליה, היא תיראה מצוין, היא הבחינה במבט שלי וחייכה חיוך קטן.

החזרתי את המבט שלי למראה, אל עצמי, המכנסיים החמיאו לי, הלכתי כמה צעדים אחורה כדי לראות את כולי.

כל כך התלהבתי מהמכנסיים, שהיה ברור לי גם בלי למדוד שאני לוקחת את שני הצבעים.

"כמה אני משלמת?" זרקתי לעבר המוכרת שהייתה עסוקה באיזה קטלוג של חנות בגדים אחרת.

"אה…יש לנו מבצע עכשיו, הגעת ביום הנכון" היא לא ידעה שאני עוברת ליד החנות הזאת כמעט כל יום

ואת השלטים של ה – 40% הנחה, אני רואה כבר שלושה שבועות, אבל לא רציתי לבאס אותה, אז זרמתי עם זה "באמת? איזה מזל יש לי" אמרתי לה בחיוך רחב שדרוש אימון כדי להגיע לרמת אמינות שכזו.

המוכרת לקחה ממני את כרטיס האשראי שהגשתי לה , בזמן הזה, בחנתי קצת את האישה שעדין הסתובבה בחנות ועדין לא ראיתי אותה מוציאה אפילו חולצה אחת כדי לבחון מקרוב כפי שכולם עושים.

"תחתמי לי בבקשה" העירה אותי המוכרת כשיד אחת שלה דוחפת לעברי את הפתק שיצא מהקופה.

לא שמתי לב, שבינתיים, לא רק שחייבה אותי, גם הספיקה לקפל את שני זוגות המכנסיים ולהכניסם לשקית.

אמרתי יפה תודה ויצאתי מהחנות, חושבת לעצמי, מה אני אעשה עכשיו, להסתובב בין החנויות עם שקית, אני ממש לא אוהבת, מצד שני, מאוד נעים במזגן, כי הנה אני שוב בדיוק חצי דקה בחוץ ובא לי פשוט להתפשט מרוב שחם, נכנסתי לעוד חנות, הפעם הייתה זו חנות של נשים מבוגרות, פשוט לא שמתי לב, כי כשעברתי לידה הרגשתי גל קור מגיע מתוכה ופשוט נכנסתי.

אחרי כעשרים שניות בחנות, כשמוכרת חביבה, אך עם זאת בעלת מבט של אמא שלי כשהיא כועסת, אמרה "מחפשת מתנה?" לרגע תהיתי למה היא חושבת שאני מחפשת מתנה, ואז חשבתי לעצמי שהיא בודאי חושבת שבאתי לקנות משהו אמא שלי, כי הרי לעצמי אני לא אקנה שריג שהאופנה שלו עברה מן העולם בערך לפני 30 שנים.

"כן" מלמלתי "אה..אני מחפשת ל..ל..אמא שלי משהו" עיני התרוצצו על גבי המדפים כדי לראות אם אולי בכל זאת יש שם משהו שהיא הייתה לובשת.

תבינו, אמא שלי אמנם  אישה מבוגרת, אבל בינינו, היא לא נראית בכלל לגילה, אף אחד לא "נותן לה ת'גיל שלה" תמיד מורידים לה איזה עשרים שנים.

החלטתי לברוח מהחנות מהר, לפני שהסבתל'א החביבה תכעס מאוד.

כשיצאתי מהחנות, יורדת את המדרגה של החנות אל המדרכה, העפתי מבט חטוף ימינה לפני שגופי פנה שמאלה להמשיך בצעידה שלי, ידעתי שראיתי את האישה מהחנות הקודמת מסתכלת על חלון הראווה של חנות אחת לפני החנות של סבתאל'ה.

המשכתי ללכת, מתכננת שלא אכנס לחנויות בגדים יותר, אלא אמשיך ואגיע עד לדיזינגוף סנטר, אני אשב לי בבית קפה בתוך הקניון הממוזג ואחר כך כבר יהיה אחר הצהרים וכולי תקווה שהחום יישבר מעט.

אחרי שהתוכנית הייתה מגובשת התפניתי לחשוב על האישה הזאת, פתאום הבנתי שהחנות שבחלונה היא הייתה כל כך מהופנטת זו חנות של תשמישי קדושה, חנות של פעם… מה כל כך מעניין בחנות הזאת עבורה? חשבתי לעצמי.

אולי היא בעצם אישה חרדית ממאה שערים שברחה מהבית לעיר הגדולה, עם שקית של בגדים "רגילים"

והיא טועמת קצת מהעיר הגדולה ואחר כך תחזור אל הבעל, הרב הגדול ואולי גם יש לך בגילה המופלג (ככה זה אצלם) עשרה ילדים, מי יודע? כך המשכתי להפליג לי במחשבות.

הגעתי לדיזינגוף סנטר, נכנסתי פנימה, היה כל כך נעים שאפילו שקלתי לעלות לחנות המטייל, לקנות שק שינה ולהישאר שם ללילה.

עליתי קומה אחת למעלה לבית הקפה שליד חנות המשקפיים, הזמנתי קפה הפוך גדול ובזמן שהמתנתי ליד הדלפק אספתי לעצמי כמה חלקי עיתון כדי שיהיה לי איך להעביר את הזמן, תאמינו לי, קפה עיתון וסיגריה (זה היה עוד בזמנים לפני החוקים הנוקשים) במזוג של קניון, אמצע הקיץ, אין יותר טוב מזה.

הקפה היה מוכן וצעדתי איתו ביד כשמתחת לזרועי חלקי העיתונים שגיבבתי התיישבתי ושלפתי מהכיס הגדול של מכנס החאקי, את קופסת הסיגריות שלי, הנחתי אותה על השולחן, פרשתי את הכותרת הראשית של העיתון, מיקמתי את הקפה מצד שמאלי הרחוק כך שלא יפריע לי להפוך את דפי העיתון, זהו, הכל מוכן, מעכשיו מתחילה המנוחה שלי.

עכשיו, רק צריך לקחת סיגריה ו……….לה…דליק, שיט, אין לי מצית, התחלתי להסתכל מסביב, משום מה אף אחד לא מסתובב עם סיגריה ביד, שזה בשבילי כמו שילוט חוצות האומר 'כן אני מעשן וברור שיש לי מצית בשבילך'.

כך ישבתי עוד כמה דקות מחזיקה את הסיגריה ביד, בעיני מבט מתחנן שאומר כולו, אנשים, עיזרו לי, אני זקוקה לתרומת אש…

ברגעים כאלה, אני תמיד אומרת לעצמי, שאני חייבת להפסיק לעשן, מה זו הכמיהה הזו? אני כועסת על עצמי, עכשיו, במקום ליהנות, אני תוהה, מאין יבוא עזרי, וגם אם יבוא, מה יהיה עם הסיגריה הבאה?

ואז…..שמעתי שוב את הקול הזה, הפניתי את ראשי לכיוון ממנו הגיע , זו הייתה האישה המסתורית מהחנות "סליחה!" פנתה האישה לעובד הקפה שפינה בדיוק כלים משולחן, "אני יושבת פה כבר כמה זמן ולא נגשו אלי" אמרה לו "מזמינים פה מהדלפק, שירות עצמי" חייך אליה "אבל, חכי, אני אקח ממך הזמנה תיכף, רק אכניס את הדברים פנימה" אמר ונעלם לתוך הקפה.

היא ישבה כאן מאחורי, כבר כמה זמן, כפי שאמרה ולא ידעתי, חשבתי, הדתייה שלי ממאה שערים, הכופרת.

"את צריכה אש?" פנתה אלי, הופתעתי, משום מה בדמיוני היא הייתה ביישנית והפניה הישירה שלה אליי, לא התאימה למה שבניתי לי בראש.

"כן, מאוד" עניתי לה והיא שלפה מצית מהתיק שלה וגם קופסת סיגריות, הצתתי לעצמי את הסיגריה.

מאוד רציתי לשאול אותה, מאיפה היא? אבל כנראה שאני הביישנית שבינינו, כי אחרי שהחזרתי לה את המצית, הסתובבתי מיד חזרה ושקעתי בעיתון, או לפחות כך נראיתי.

ממבט קרוב בה, ראיתי שהיא מהממת ביופייה, עיניה היו בצבע שחור תואם לצבע שערה העורבי מה שעשה אותה מסתורית יותר ותווי פניה היו חדים ומשדרי עוצמה.

מצאתי את עצמי כשעיני משוטטות על גבי האותיות שבעיתון, אך איני קוראת באמת את מה שכתוב שם, בקושי הצלחתי להפנים כותרות.

המשכנו לשבת שתינו, כל אחת עם הקפה שלה, גב אל גב.

סיימתי את הקפה וכשקמתי ללכת, גם היא קמה, התחלתי ללכת לכיוון היציאה, היא הלכה אחרי.

יצאתי מהקניון והתחלתי צועדת הביתה כשכל גופי מרגיש שהאישה הזאת מאחורי גם כשהסתובבתי אל אחד הרחובות הצדדיים.

כשהגעתי לפתח הבניין בו אני גרה, הסטתי את מבטי לכיוון והיא עמדה שם, מביטה בי בעיניה השחורות רבות העוצמה וידעתי…

ידעתי שהיא תעלה אחרי הביתה, והיא עלתה, פתחתי את דלת דירתי וללא מילים היא נכנסה אחרי וסגרה את הדלת.

את הדרך עד לחדר השינה עשינו כשאנו משולבות אחת בשניה תוך שאנו פושטות בסערה האחת את בגדי השניה.

כך ללא מילים.

פתאום, מצאתי את עצמי מתעוררת לבד, עירומה, בחדר השינה שלי כשהמיטה מבולגנת בצורה נוראית כאילו שעברה סערה בה.

היא לא הייתה שם, אבל על המראה שלי היה פתק ורוד ועליו היה כתוב בכתב ידה.

"תודה, על חוויה של פעם בחיים".

בעיתון של סוף השבוע, הופיעה כתבה, על אישה דתייה ממאה שערים שהוכתה כמעט למוות על ידי כמה אנשים, יש השערה שאולי מדובר במשמרות הצניעות, על כך שעקבו אחריה מירושלים לתל אביב וגילו שהיא בוגדת בבעלה, עם אישה.

5 Comments

  1. אסי הגיב:

    מתי זה יקרה לי שאני יפגוש משהי וישר ולעיניין בלי מילים

  2. סטורי טלר הגיב:

    היי אביבית, תודה רבה על התגובה המרגשת. שמחתי לקרוא. בקרוב מאוד יעלה סיפור נוסף שלי.
    לצערי לא הצלחתי לפתוח את הקישור לשירך.

  3. אתר אישה הגיב:

    מקווה שהמחברת תצפה בתגובתך

  4. אתר אישה הגיב:

    תודה רבה! והשיר מקסים.

  5. avivit-life הגיב:

    את כותבת מאוד יפה…אהבתי. תל אביב עיר האורות עיר אחרת גרנו שם שנתיים , שונה מכל עיר…ללא מילים אך עם הרבה מילים, סיפוק קצרצר מרגש
    שולחת לך קישור לשיר שכתבתי….
    http://isha2isha.co.il/?p=4276&preview=true

השאירו תגובה

^ TOP