שבירת המיתוס לגבי אהבה ונישואין  

-"עכשיו אני רוצה שתספר לי איך זה היה פעם, בהתחלה, זוכר?" שאלתי. " פעם היה פעם … הכול היה אחרת" הוא אמר בציניות מהולה בכעס…  

מאת: המאמנת תמרה חרמון

תמרה חרמון, מאמנת
תמרה חרמון, מאמנת

באחד מימי העבודה, הטלפון צלצל ועל הקו היה ר'- אחד המתאמנים האהובים שלי. בחור לקראת שנות ה- 30 שלו, נאה מאוד, נשוי במשך מספר שנים לא מבוטל לאישה מדהימה, שהכרתי באופן אישי. אחד הזוגות ה"נוצצים", שהיוו דוגמא ומופת לזוגיות מלאת אהבה בעיניי.
" מה שלומך?" שאלתי.
" תשמעי, נמאס לי מהכל" הוא אמר.

לא הייתי רגילה לשמוע אותו מדבר כך. תמיד חיוך היה מרוח על שפתיו. לאחר שיחה של דקות אחדות, הבנתי שיש משבר בחיי הנישואין שלו. הוא סיפר שלאחרונה הוא מוצא את עצמו במריבות לא מועטות עם אשתו "אפילו על שטויות" הוא אמר, "אבל באמת נמאס לי מהכל, אולי זה נגמר בינינו??" הוא שאל אותי.

תוך כדי שיחה, הוא תיאר לי את השגרה המעייפת של חיי הנישואין שלו ושל א'. מבחוץ הם תמיד הציגו "עסקים כרגיל" אבל השֵד הקרוי  "ההרגל" בא לבקר במשכנם, ונשאר לגור שם.

למרות שלא יכולתי לראות את ר' – עדיין זה היה ברור מתוך טון הקול שלו, מתוך השימוש שלו במילים מסוימות ("נמאס לי", "הכול" , "אני עייף כבר") וההתמקדות שלו בהפניית אצבע מאשימה כלפי אשתו – שהרגשות שלו והמסקנות שלו לגבי הזוגיות שלו הן פונקציה של התבניות שהוא אימץ לעצמו באופן אוטומטי, אפילו לא במודע. על מנת ליצור שינוי בזוית הראיה של ר' כלפי המצב זה היה ברור לי לחלוטין שיש לפוגג את הערפל לגבי כל אחת מהתבניות הללו ולגרום לו לראות את האחריות שלו בעניין.

-"עכשיו אני רוצה שתספר לי איך זה היה פעם , בהתחלה, זוכר?" שאלתי.
" פעם היה פעם …הכול היה אחרת" הוא אמר בציניות מהולה בכעס.

– " צייר לי תמונה עם פרטים רבים ככל האפשר" ביקשתי.

מהר מאוד התחלתי לשמוע שינוי בגוון קולו המעייף והחלוש של ר'. אט- אט יכולתי לשמוע אותו מתחיל להיות נוכח להתלהבות, שמחה וככל שהתעניינתי יותר וחקרתי לעומק, החיוניות בקולו צבעה את כל השיחה.

השלב הבא של השיחה היה להעמיד את ר' נוכח האחריות שלו ביחסים. הוא יכול היה להיווכח שהוא שם את כל האשמה בידיה של אשתו במסווה של אחריות וחיכה "שמשהו יקרה" מעצמו במקום להיות היוזם בשינוי שאפשרי בזוגיות שלהם.
ר' הבין במהרה שהכול נמצא בידיים שלו.

אחר כשבוע, בערך , הטלפון צלצל במשרד. זה היה ר' : "התקשרתי לומר לך תודה ולהוקיר אותך על השינוי שעשית בזוגיות שלי".
"תשתף אותי מה קרה מאז מהשיחה האחרונה שלנו. אני רוצה לשמוע הכול" אמרתי בחיוך.

"אז ככה. מיד באותו היום שדיברנו, חזרתי מהעבודה מוקדם הביתה, ותפסתי אותה לשיחה. סיפרתי לה על השיחה שלנו. אמרתי לה, שנוכחתי לעובדה, שכבר הרבה זמן, אני מחכה שמשהו יקרה מעצמו ביחסים שלנו. אני מצפה  שהיא תיזום משהו מהצד שלה – ואני, בעצם ל א ע ו ש ה כ ל ו ם . רק מאשים אותה, מתוסכל ממנה , מהזוגיות שלנו ומהמצב בכלל.

התנצלתי בפניה על איך שהייתי פאסיבי, על זה שהפסיק להיות אכפת לי ממנה ומהיחסים שלנו. את לא יודעת איך פחדתי מהשיחה הזאת. חשבתי שהיא תעיף אותי לעזאזל. ביקשתי סליחה – והיא סלחה לי!! את מאמינה?" אמר.
– " ואז, מה היה?" שאלתי.
– "אז ככה. אמרתי לה שאני אוהב אותה יותר מתמיד והבטחתי לה שמעכשיו אני אהיה הגבר שהיא הכירה – מחזר, אוהב וכריזמטי." הוא אמר בקולניות מתלהבת.

"היא אמרה שהיא סולחת לי, ואמרה שהיא אוהבת אותי. מאז בכל ערב כשאני חוזר מהעבודה, אנחנו לא מדליקים את הטלוויזיה בבית. אחרי שהילדים נרדמים, אנחנו יושבים בסלון על כוס יין ומדברים חבוקים לתוך הלילה. את לא מאמינה, אני מרגיש כמו שהרגשתי כשהכרתי אותה, לפני שנים. אני מתרגש, ומחכה שהעבודה רק תגמר ואני אגיע הביתה לאהובה שלי".

***

לומר שיחסים ארוכי טווח נכנסים לרוטינה של שיגרה ומה שהיה בהתחלה מלא רגשות אהבה, תשוקה והתלהבות נעלמים אט-אט – זו אמונה רווחת. באופן אישי, אני לא מאמינה בה. אני מאמינה שניתן ליצר את כל הרגשות הללו, כל פעם מחדש כי רגשות – זה משהו שאנחנו יוצרים.
לא בכדי המוטו שלי : "אהבה מנצחת – תמיד"

אתם מוזמנים לפנות אליי בכל שאלה ו/או התייעצות לגבי יחסים שחשובים לכם או בכל תחום חיים אחר שבו הייתם רוצים לעשות שינוי. פגישת התייעצות תאפשר לכם לקבל מושג גדול יותר על מה שאתם רוצים להשיג.

תמרה חרמון – מאמנת לחיים בגישה האונטולוגית
טלפון 0525-918401

הצטרפו לדף אתר אישה בפייסבוק!

 

לסביות ואמנות אחזקת האופניים 

בימיי הסטרייטים הייתה לי דרך אחת לתיקון פנצ'רים, לתליית מדפים ולהחלפת נורות בגופי תאורה צמודי תקרה. הדרך הייתה לקרוא בססמא הסודית: "דני, בחייך, נו".  

מאת: דנה ארביב

woma

בימיי הסטרייטים הייתה לי דרך אחת לתיקון פנצ'רים, לתליית מדפים ולהחלפת נורות בגופי תאורה צמודי תקרה. הדרך הייתה לקרוא בססמא הסודית: "דני, בחייך, נו".

לפעמים קרה, שהיה לי פנצ'ר, ודני בדיוק היה בחו"ל או בעבודה. אז נקטתי בדרך האלטרנטיבית, שהייתה אפקטיבית לא פחות, ולרוב מהירה יותר: לעמוד ליד האוטו המפונצ'ר, ולהראות חמודה וחסרת ישע.

עם יציאתי מהארון, נתקלתי בקשיי הסתגלות קשים גם בתחום הזה. בפעם הראשונה, שהייתי צריכה להתקין משהו בבית, ההתניה הראשונה שלי הייתה להתקשר לדני. מלבד העובדה, שבחלוקת הרכוש בינינו, הוא לקח את ארגז כלי העבודה, באותה תקופה עדיין הייתי משוכנעת, שלצורך קידוח חור בקיר נדרשים לזין. חוץ מזה, אני מאמינה שבטבע שום דבר לא קיים בלי סיבה, ולכן צריכה להיות גם תכלית כלשהי לקיומם של הגברים. דני הזכיר לי, שאני אישה משוחררת, ושלח אותי לחברים שלי.

בהעדר חברות בוצ'ות, פניתי לחברי שבארון, המוכר לקוראי המדור בכינוי איציק. "השתגעת?", הוא צחק, אני לא יודע אפילו לתקוע מסמר בקיר. תחפשי איזה סטרייט, או לפחות אקטיבי".
לנוכח מחסור חמור בחברים אקטיביים, או לפחות וורסטילים, הלכתי על סטרייט זמין – הבעל של חברתי שירי. שירי הבהירה לי, שבעלה אלון הוא אמנם מאה אחוז סטרייט, אבל להשתמש במקדחה הוא לא יודע, ואף ניצלה את ההזדמנות להזכיר לי, כמה קלת דעת הייתי, כששחררתי לשוק גבר יפה, אופה ומתקין מדפים כמו דני.

האמירה של שירי הצליחה לעשות לי, מה ששום דבר קודם לא הצליח: לעורר בי רוח דייקית לוחמנית. שבתי והתקשרתי לדני, ותבעתי את חלקי במקדחה המשותפת. דני התפוצץ מצחוק, ונענה ברצון, כשהוא מזהיר אותי, שלא יהיה לו זמן היום להביא אותי לחדר מיון. ראיתי, שעלה לו בדם להתאפק, ולא להתלוות אלי ולמקדחה, כי, בנות, הרגלים ישנים לא מתים ביום אחד. אבל הוא התאפק, ואני מצאתי את עצמי ביחידות עם המקדחה, מול הקיר האדיש.

לקח לי בערך שלוש שעות להבין איך מחברים את המקדח לראש של המקדחה, ועוד שעה וחצי של נסיונות כושלים וחצי קילו דבק פוליפילה, אבל לבסוף הצלחתי לקדוח שני חורים. יש לציין, שבאמצע התהליך, הסטרייט הקטן שאני מגדלת בבית התייצב מאחורי, וצפה בעיון במעשי, כשהוא מתפוצץ מצחוק. בהיותו ילד טוב לב ולא אנוכי, הוא פירגן גם לאחותו, וקרא לה להצטרף אליו לצפות בהצגה הכי מצחיקה שרצה בעיר באותו זמן.

בנות יקרות, מטבילת המקדחה הזאת זרמו מים רבים בירקון, ואיכשהו, בלי שאפילו התחלתי ללבוש דגמ"חים, או לקצץ את מחלפותי, ובלי שהתפקדתי בקל"ף – נעלם האלמנט המיסטי מכל העניין הזה. זה לא שאני ממש מתה לטנף את הידיים שלי בגריז, אבל פתאום זה נראה לי יותר קל מאשר להיראות מתוקה וחסרת ישע.

לפני מספר שבועות, נתקעתי עם פנצ'ר, ובלי לבזבז זמן על האסטרטגיה המתחנחנת, מיד התחלתי בפרוצדורה של החלפת הגלגל. מספר הגברים שעצרו לידי, עם השאלה הדבילית "צריכה עזרה?", היה ללא ספק הרבה יותר גדול ממספר הגברים שהיו עוצרים לי בשיטה הקודמת, המסורתית, של חוסר הישע והמתיקות.

אחד מהם גם לא נבהל מה"לא" הפמיניסטי והנחרץ שלי, ונשאר לעמוד ולתצפת, כשהוא לא חדל להביע את התפלאותו והערצתו (מה שלא הפריע לו להמשיך לעמוד, כשהגלגל הרזרבי נשמט מידי, והתגלגל לו במורד הכביש – הרי אמרתי אני לא צריכה עזרה, נכון?).

"אף פעם עוד לא ראיתי אישה כמוך", הוא חזר והצהיר. ואחר כך, הוא שקע בהרהור עמוק, ולאחריו, הוא קרא בשמחה:
"אהה, אני יודע. קראתי אותך! את בטח קיבוצניקית, לא?"

הקטעים פורסמו במקור במסגרת טור ב"זמן הוורוד" בין השנים 2002-2003

 

חמש מי יודע? או: כמה לסביות יש בתל אביב? (נכון ל- 2002)

אז ככה: לאחר בלבולים, תעיות ותהיות, עליתי סוף סוף על האמת, בנות. והאמת היא, שבתל-אביב יש 5 (במילים: חמש) לסביות…  

מאת: דנה ארביב

אז ככה: לאחר בלבולים, תעיות ותהיות, עליתי סוף סוף על האמת, בנות.
והאמת היא, שבתל-אביב יש 5 (במילים: חמש) לסביות.
חמש הלסביות של תל-אביב עובדות קשה. הן עושות לפחות שתי משמרות בשבוע בקרפה דיאם, הן רשומות בניקים מגוונים באתרים השונים, ולפחות פעם בחודש דופקות כרטיס במסיבת נשים.
חמש הלסביות של תל-אביב הן A, B, C, D ו-(ניחשתן נכון) E.

A היא האקסית המיתולוגית של B, והיא היתה גם עם C ועם D, אבל כמובן לא עם E, שגם היא אקסית של B. D ו-C חיו יחד שלוש שנים, והביאו לעולם ילד (שאם אתן מתעקשות, אפשר לכנות אותו כאן CD), שהיום C מגדלת יחד עם E. ל-B היה רומן קצר עם C, ממש לפני ש-E נפרדה מ-D, לאחר שהתאהבה ב-C.

וכן הלאה, וכן הלאה, להמשיך בזה נוכל, כמאמר השיר, והקומבינציות הן רבות יותר משאתן מעלות בדעתכן, ואני לא טורחת לחשב אותן כרגע, כדי שהמורה שלי למתמטיקה לא תזהה אותי כאן לפי השגיאות. הנקודה הובהרה, ואידך זיל גמור.

התיזה המבריקה עלתה במוחי, לאחר שנרשמתי לאתר האינטרנט הידוע, המתגאה במאגר של 1,000 לסביות. אינני רוצה להשמיץ את האתר. האתר הוא כלל ארצי – ואפילו לסביות מהתפוצות רשומות בו. יתכן שיש לסביות בחיפה ובצפון, ויכול להיות שאפילו בירושלים. אבל עדיין, אני עומדת על התיזה שלי שבתל-אביב יש חמש. ואכן, אני וארבע הלסביות האחרות של תל-אביב, שמכירות, כמובן, משכבר הימים, שמחנו לחדש קשר באמצעות האתר, ואפילו גילינו, לאחר מאמצים, שקיימות שתי קומבינציות שעדיין לא מוצו.

ולכל החברים שלי, שוחרי טובתי ומוקירי זכרי, שחוזרים ומנג'סים לי, כמו אמי סוניה, למה אני לא מתמסדת כבר, ומדלגת מאישה לאישה, באופן שאינו הולם את גילי ואת מעמדי, ואף מוציא לי שם רע – ובכן: אני פשוט אלטרואיסטית. אין לי לב להוציא מהמחזור שתיים מתוך חמש הלסביות של תל-אביב.

הבת של סוניה 

לפני שנתיים הייתי השכנה ממול של השכנים שלי בגבעת פיזדיולוך ג' הצעירה, עם בעל מצודד, שני ילדים, כלב, גינה, מטבח מעוצב, אוסף של נעלי עקב ושאר האינוונטאר של סטרייטית שעשתה את זה 

מאת: דנה ארביב

woma

שלום לכם, קוראיי הנאמנים.

מאחר שאני מרשה לעצמי להניח, במידה די גבוהה של סבירות, שלא אמי, ולא חבורת האלמנות הפולניות שלה מהברידג' (לא כולן אלמנות, אבל אצל הפולניות זה עניין טכני) נמנות עם קהל הקוראים הקבוע של "אתר אישה", לא אחסוך מכם שום פרטים מביכים. כל מה שנכתב כאן הוא האמת, וכל האמת (נו, כמעט), ושום דבר מלבד האמת.

לפני שנתיים הייתי השכנה ממול של השכנים שלי בגבעת פיזדיולוך ג' הצעירה, עם בעל מצודד, שני ילדים, כלב, גינה, מטבח מעוצב, אוסף של נעלי עקב ושאר האינוונטאר של סטרייטית שעשתה את זה. עד שלגמרי במקרה, עליתי על תגלית מדהימה, ובאופן ספציפי יותר, השדיים של אחת מחברותי. זה עלול להשמע לכם קצת מטופש ומרחיק לכת, אבל, בשרשרת לא ארוכה של סיבתיות, התגלית הזאת הובילה אותי לרבנות.
מובן, שלא התכוותי לשתף את סוניה אימי בתגלית, אבל נוצר הכורח לספר לה על גירושי.

סוניה שמעה, הגישה לי מרק עם קרפלעך, כיוונה את כל התאורה בבית לפנים שלי, ופתחה בחקירה צולבת. מהר מאד הודיתי שלא, אין לי רומן, אבל, כן, היה לי, ואני לא יכולה להשאר עם דני אחרי זה, ולא, אמא, זה לא היה עם הבוס שלי, ולא עם עוזר הבית הניגרי, ולא, אמא, זה גם לא חחבר חחומו שלי מהתיכון.

"אז מי זה היה, חבר של דני?". בנקודה הזאת נשברתי, ואמרתי: "לא, אמא, זה לא היה חבר של דני. היא היתה חברה שלי".
"אהה. בעל של חברה שלך?"
"לא, אמא. לא בעל של חברה. החברה."
במאמץ אינטלקטואלי עילאי, קימטה סוניה את המצח, בדיוק באופן, שבו אסרה עלי לעשות זאת מגיל חמש, בטענה שיהיו לי קמטים בגיל שלושים, ושאלה, בתמהון אמיתי: "מה זאת אומרת?".
תגובתה הראשונה, לאחר פאוזה של דומיה מוחלטת של כעשר דקות (דומיה ראשונה שלה מאז שאני זוכרת את עצמי ואותה), לאחר שהפנימה את משמעותם המפחידה של הדברים (בוז'ה קוחני, הבת שלי לסבית. איך אוכל אי פעם להראות את הפרצוף שלי ברחוב), היתה פילוסופית משהו:
"נו, אני מניחה שיכולים לקרות מקרים הרבה יותר גרועים, למרות שכרגע אני לא מצליחה להעלות בדעתי שום דבר כזה."

את הדברים האלה היא אמרה בקול מאד רגוע, ומיד הלכה לשירותים, שם, אני מניחה, פרצה בבכי מר ותלשה לעצמה שערות מהראש (– בפולניה זה ביטוי מקובל של סערת רגשות, כאשר מקפידים, כמובן, לתלוש את השערות הלבנות, ובעלות הקצוות השרופים בלבד).
אבל, כשחזרה, וראתה את הפרצוף שלי, באה וחיבקה אותי ואמרה, ממש כמו בסיטקום לסבי אמריקאי מתוק:
"נו, די כבר, אני אוהב אותך תמיד, לסבית או לא. ותפסיקי כבר לייסר את עצמך. תגמרי את המרק. תראי כמה רזית. כמו שאת נראית עכשיו, אף אישה לא תרצה אותך!"

מאז חלפו ימים רבים, ונכון, זו תהיה הגזמה לומר שסוניה מאושרת עם זה שהבת שלה לסבית. אבל, בנות, לפני כמה חודשים, כשקלארה מהברידג' שאלה אותה במתיקות: "מה קורה עם דנה? אין לה חבר?", היא ענתה בלי למצמץ:
"היא יוצאת עכשיו עם רופאה מאד נחמדה. קרדיולוגית."
ובשלווה סטואית קמה להביא מים לשתי אלמנות שהתעלפו.
וביום שישי האחרון, סוניה לקחה אותי הצידה, ואמרה:
"דנוש, את כבר הפסקת לחשוב על הנעמי הזאת, נכון? היא בכלל לא התאימה לך. ותשמעי – -", היא הוסיפה בהתרגשות, "התברר שהבת של מרישיה היא לסבית. את זוכרת אותה מהחתונה שלך? שחרחורת חמודה כזאת. אולי תפגשי אותה?"

אהבה – המגדיר הבלתי שלם 

דורות של פילוסופים והוגי דעות, מאפלטון ועד ריקי גל, הוגיעו את מוחם בשאלה "מה זאת אהבה", ללא תוצאות מרשימות. דנה ארביב מספרת עם חיוך על הסימפטומים של האהבה. 

מאת: דנה ארביב

 

woman1

דורות של פילוסופים והוגי דעות, מאפלטון ועד ריקי גל, הוגיעו את מוחם בשאלה "מה זאת אהבה?", ללא תוצאות מרשימות. להוסיף הגיגים מקוריים למה שכבר נאמר בנושא – יהיה קשה לכותבת, ומתיש לקוראים. ולכן, למרות הפיתוי, אמנע מלחוות את דעתי האקדמית בנושא. לא באפיון המחלה אעסוק כאן, אלא רק באחדים מהסימפטומים שלה:

תופעת הירידה התלולה באי-קיו – ידידתי, בעלת שני תארים אקדמיים ורשימת פרסומים מרשימה, בהיותה מאוהבת, מתקשה להרכיב רשימה למכולת.
גרוע מזה, כשמושא אהבתה, שלושה ימים ברצף, מוצאת סיבות למה אינן יכולות להפגש (ביניהן פגישה עם אמא שלה וניחום אבלים אצל הבחור שמנקה את המדרגות), היא עדיין אינה מבינה, וממשיכה להתקשר, ולשאול, אם בכל זאת, אולי אחרי ארוחת הערב עם הסבתא של גיסתה, מתחשק לה לבוא…

תופעת ההתחברות למקורות תרבות שוליים, מיסטיקה ואמונות טפלות – קשורה לתופעה הקודמת. כולנו, הבנות המשכילות, החילוניות, נשות הקריירה המפוכחות, הרופאות ועורכות הדין – מוצאות את עצמנו מעיינות בשקיקה בהורוסקופים, ורצות לבעלות אוב ולקוראות בטארוט ובקפה. מי שלא היתה שם – שתקום! שקרנית!

תופעת ה"סמארק שלך כל כך מקסים" – כשאנחנו מאוהבים, כל דבר שקשור לאובייקט נחזה שובה לב ומדהים ביופיו. במו אוזניי זכיתי לשמוע מבחורה, שבד"כ מגלה רמת אינטליגנציה הרבה מעל הממוצע את המשפט: "את אוכלת מדהים" (להסיר ספק: הכוונה הייתה לפיתה עם חומוס, ולא מה שאתם חושבים!). מאחר ששנים מעירים לי שאני אוכלת כמו בהמה, זה קצת הצחיק אותי. אבל רק עד שתפסתי את עצמי מהרהרת, כמה חינניות הן השיניים הבולטות של הבחורה, שהעסיקה את ראשי באותו הזמן… אף אחד אינו חסין בפני תופעת הסמארק המקסים, האמינו לי.

תופעת "הכדורגל" – לפני זמן מה, הצעתי לחברתי הסטרייטית, חובבת האמנות המושבעת, להצטרף אלי לפתיחת תערוכה. לתדהמתי, הבחורה, שעד לא מזמן בכלל לא ידעה שיש הבדל בין כרורגל לכדורסל, הודיעה לי, שהערב היא צופה עם יואב במשחק של מכבי חיפה נגד הפועל באר-שבע (או משהו כזה). לשאלתי, ממתי היא מתעניינת בכדורגל, היא הגיבה בתדהמה: "מה זאת אומרת, מתמיד." תופעת "הכדורגל", על גווניה, פוקדת סטרייטיות, לסביות והומואים כאחד, ואפילו נצפתה אצל כמה גברים סטרייטים (הסוג המסוים הזה ידוע בכינוי תופעת "ערבי השירה").

תופעת "הפעם הראשונה" – "הפעם הראשונה, שאני מרגישה ככה", מודיעה בדראמטיות ידידתי המאוהבת. "אף אחת לא עשתה לי מה שליאת עושה לי. זה לנצח. אף פעם לא אהבתי קודם".
"אהה", אני אומרת. "לא אמרת את זה גם על מירי ועל דורית ועל טלי?". וכמו בכל הפעמים הקודמות, היא מסתכלת עלי ברחמים, ואומרת: "זה בכלל, אבל בכלל לא דומה. את לא מבינה כלום".

זה נכון. והרשימה הזו מוקדשת לזאת, שבגללה אני לא מבינה כלום. זאת, שעיניה יודעות לגעת, ואצבעותיה הארוכות לופתות את הלב, ויש לה דרך מקסימה להתעטש ולקנח את האף.