מאת: המאמנת תמרה חרמון
באחד מימי העבודה, הטלפון צלצל ועל הקו היה ר'- אחד המתאמנים האהובים שלי. בחור לקראת שנות ה- 30 שלו, נאה מאוד, נשוי במשך מספר שנים לא מבוטל לאישה מדהימה, שהכרתי באופן אישי. אחד הזוגות ה"נוצצים", שהיוו דוגמא ומופת לזוגיות מלאת אהבה בעיניי.
" מה שלומך?" שאלתי.
" תשמעי, נמאס לי מהכל" הוא אמר.
לא הייתי רגילה לשמוע אותו מדבר כך. תמיד חיוך היה מרוח על שפתיו. לאחר שיחה של דקות אחדות, הבנתי שיש משבר בחיי הנישואין שלו. הוא סיפר שלאחרונה הוא מוצא את עצמו במריבות לא מועטות עם אשתו "אפילו על שטויות" הוא אמר, "אבל באמת נמאס לי מהכל, אולי זה נגמר בינינו??" הוא שאל אותי.
תוך כדי שיחה, הוא תיאר לי את השגרה המעייפת של חיי הנישואין שלו ושל א'. מבחוץ הם תמיד הציגו "עסקים כרגיל" אבל השֵד הקרוי "ההרגל" בא לבקר במשכנם, ונשאר לגור שם.
למרות שלא יכולתי לראות את ר' – עדיין זה היה ברור מתוך טון הקול שלו, מתוך השימוש שלו במילים מסוימות ("נמאס לי", "הכול" , "אני עייף כבר") וההתמקדות שלו בהפניית אצבע מאשימה כלפי אשתו – שהרגשות שלו והמסקנות שלו לגבי הזוגיות שלו הן פונקציה של התבניות שהוא אימץ לעצמו באופן אוטומטי, אפילו לא במודע. על מנת ליצור שינוי בזוית הראיה של ר' כלפי המצב זה היה ברור לי לחלוטין שיש לפוגג את הערפל לגבי כל אחת מהתבניות הללו ולגרום לו לראות את האחריות שלו בעניין.
-"עכשיו אני רוצה שתספר לי איך זה היה פעם , בהתחלה, זוכר?" שאלתי.
" פעם היה פעם …הכול היה אחרת" הוא אמר בציניות מהולה בכעס.
– " צייר לי תמונה עם פרטים רבים ככל האפשר" ביקשתי.
מהר מאוד התחלתי לשמוע שינוי בגוון קולו המעייף והחלוש של ר'. אט- אט יכולתי לשמוע אותו מתחיל להיות נוכח להתלהבות, שמחה וככל שהתעניינתי יותר וחקרתי לעומק, החיוניות בקולו צבעה את כל השיחה.
השלב הבא של השיחה היה להעמיד את ר' נוכח האחריות שלו ביחסים. הוא יכול היה להיווכח שהוא שם את כל האשמה בידיה של אשתו במסווה של אחריות וחיכה "שמשהו יקרה" מעצמו במקום להיות היוזם בשינוי שאפשרי בזוגיות שלהם.
ר' הבין במהרה שהכול נמצא בידיים שלו.
אחר כשבוע, בערך , הטלפון צלצל במשרד. זה היה ר' : "התקשרתי לומר לך תודה ולהוקיר אותך על השינוי שעשית בזוגיות שלי".
"תשתף אותי מה קרה מאז מהשיחה האחרונה שלנו. אני רוצה לשמוע הכול" אמרתי בחיוך.
"אז ככה. מיד באותו היום שדיברנו, חזרתי מהעבודה מוקדם הביתה, ותפסתי אותה לשיחה. סיפרתי לה על השיחה שלנו. אמרתי לה, שנוכחתי לעובדה, שכבר הרבה זמן, אני מחכה שמשהו יקרה מעצמו ביחסים שלנו. אני מצפה שהיא תיזום משהו מהצד שלה – ואני, בעצם ל א ע ו ש ה כ ל ו ם . רק מאשים אותה, מתוסכל ממנה , מהזוגיות שלנו ומהמצב בכלל.
התנצלתי בפניה על איך שהייתי פאסיבי, על זה שהפסיק להיות אכפת לי ממנה ומהיחסים שלנו. את לא יודעת איך פחדתי מהשיחה הזאת. חשבתי שהיא תעיף אותי לעזאזל. ביקשתי סליחה – והיא סלחה לי!! את מאמינה?" אמר.
– " ואז, מה היה?" שאלתי.
– "אז ככה. אמרתי לה שאני אוהב אותה יותר מתמיד והבטחתי לה שמעכשיו אני אהיה הגבר שהיא הכירה – מחזר, אוהב וכריזמטי." הוא אמר בקולניות מתלהבת.
"היא אמרה שהיא סולחת לי, ואמרה שהיא אוהבת אותי. מאז בכל ערב כשאני חוזר מהעבודה, אנחנו לא מדליקים את הטלוויזיה בבית. אחרי שהילדים נרדמים, אנחנו יושבים בסלון על כוס יין ומדברים חבוקים לתוך הלילה. את לא מאמינה, אני מרגיש כמו שהרגשתי כשהכרתי אותה, לפני שנים. אני מתרגש, ומחכה שהעבודה רק תגמר ואני אגיע הביתה לאהובה שלי".
***
לומר שיחסים ארוכי טווח נכנסים לרוטינה של שיגרה ומה שהיה בהתחלה מלא רגשות אהבה, תשוקה והתלהבות נעלמים אט-אט – זו אמונה רווחת. באופן אישי, אני לא מאמינה בה. אני מאמינה שניתן ליצר את כל הרגשות הללו, כל פעם מחדש כי רגשות – זה משהו שאנחנו יוצרים.
לא בכדי המוטו שלי : "אהבה מנצחת – תמיד"
אתם מוזמנים לפנות אליי בכל שאלה ו/או התייעצות לגבי יחסים שחשובים לכם או בכל תחום חיים אחר שבו הייתם רוצים לעשות שינוי. פגישת התייעצות תאפשר לכם לקבל מושג גדול יותר על מה שאתם רוצים להשיג.
תמרה חרמון – מאמנת לחיים בגישה האונטולוגית
טלפון 0525-918401
