תגית: אתר נשים

מאת: ליאת בן דור

אף לא יום אחד הייתי מוכנה להמשיך לחיות אחרי אותו לילה נורא, אילולא אותו חבר נפש, שאימץ אותי אל לבו ונסך בי כוחות ותקווה.
לקראת השליש האחרון של שירותי הצבאי, נאלצתי להישאר בבסיס
בתורנות, משהו שקרה אחת לחודש ולא היה בו אלא מן השגרה וחלק מתפקידי, לכן נהגתי תמיד להיערך לכך על ידי הבאת מזון, שבושל במיוחד עבורי יום קודם בבית והצטיידות במדים נקיים ושאר פריטים שנזקקתי להם להמשך שהייתי בבסיס במהלך השבוע שאחרי.
בתום המשמרת שלי ביום שישי, הצטרפתי לצוות לארוחת ערב והיה בכוונתי ללכת לישון לכמה שעות, קודם שאאלץ לחזור למשמרת שבת,
שהתחילה בשעה מאוד מוקדמת.
מחוץ לחדר האוכל ישבו כמה חיילים על הדשא ושרו לצליל גיטרה של אחת החיילות, מאוד התלבטתי בין הצטרפות לחבורה ובין השלמה שעות שינה, שכה היתה חיונית ונחוצה לי, הדילמה היתה לא פשוטה, מלחמה קשה התחוללה בי ולבסוף הצטרפתי לשרים, תוך שאני מבטיחה לעצמי, לא לשהות שם יותר מחצי שעה ולפרוש לחדרי.
מאוד נהניתי מהאווירה, למרות שאת רוב החיילים והחיילות בחבורה כלל לא הכרתי, אך זה לא הפריע לי, מצאתי עצמי משתלבת ומחויכת, וזה בעצם מה שהיה חשוב לי באותם רגעים.
אט, אט הצטרפו אלינו עוד ועוד חברֶה וממספר מצומצם, הפכנו לקבוצה שמנתה למעלה מעשרים לובשי מדים, חלקם מזייפים, חלקם כאלה שהיו בטוחים שהם ה"כוכב הנולד" הבא ויש שלא שרו, אלא תופפו או סתם ישבו להנאתם.
בשלב מסוים התיישב לידי חייל, שסופח לבסיס שלנו כמה ימים קודם משום שחיכה להצבה הקבועה שלו, מיד כשהתיישב החל לספר על עצמו, גם ללא ששאלתי או הבעתי רצון לדעת, מדי פעם חייכתי או עניתי תשובה מטעמי נימוס.
לאחר כשעה הבנתי שאני חורגת מהזמן שהצבתי לעצמי וקמתי ללכת לחדרי, נפרדתי מכמה חברים שישבו לידי ואילו אותו חייל התעקש ללוות אותי לחדרי, בטענה שלא נותנים לחיילת יפה כמוני ללכת לבד ביום שישי, חייכתי והסכמתי.
תוך כדי הליכה לכיוון מגורי הבנות, הצטרף אלינו חבר של אותו חייל, האמת שלא ידעתי אפילו את שמם, שוחחנו בינינו ופתאום החבר נפרד מאתנו, שיערתי לעצמי שהוא לא רוצה להפריע לנו, כמו הרגיש עצמו מיותר וזה היכן שהוא הצחיק אותי, אני זוכרת שחשבתי לעצמי, מה הוא בורח, אילו רק ידע שאין לי כלל עניין בחברו, שאינני מכירה אותו אפילו.
נפרדנו כשהגענו למבנה המגורים שלי ועליתי לחדרי, להפתעתי שמתי לב שהדלת פתוחה מעט, זה נראה לי מעט מוזר, זכרתי שנעלתי אותה, אך הייתי מדי עייפה ולא התעמקתי בזה יותר מדי, נכנסתי לחדר, הדלקתי את האור ולהפתעתי, "החבר הנעלם" חיכה לי בחדר, לא הספקתי אפילו לשאול אותו, מה הוא עושה בחדרי והאם הוא יודע שאסור לו להימצא במגורי בנות, ותוך שנייה הצטרף אלינו "ידידי החדש" החייל שליווה אותי לחדרי.
את הזוועה והכאב שעברתי שם, אינני יכולה אפילו להביע במילים, זה היה הגהינום בהתגלמותו, השניים ללא רחם ביצעו בי את זממם, קמו, התלבשו ועזבו את החדר, כאילו לא קרה דבר.
נותרתי על המיטה עירומה ובוכייה עד הבוקר, לא יכולתי לזוז, לא רציתי לחיות, לא הבנתי היכן שגיתי ולמה זה קרה לי.
בהחלטה מהירה החלטתי לא להגיע למשמרת, מתוך תקווה שיבואו לחפש אותי ויעזרו לי, ואכן זה מה שקרה, כשעה ורבע אחרי תחילת המשמרת, הגיע הקמב"צ לחדרי… תוך פחות מחצי שעה כבר פוניתי לבית חולים קרוב.

תחושת ההשפלה היתה עבורי גדולה מהאקט האלים שעברתי, התחושה שאני לא שלטתי בחיי ובנעשה בי ובגופי, השאירה אותי חשופה ואומללה, לא הפסקתי לבכות ובבוקר למחרת הגיעה לחדרי קב"נית, מסתבר שלא הפסקתי לומר שיש בכוונתי לשים קץ לחיי והיה בכך די כדי לזמן אותה לחדרי.
אם לא די היה לי בתחושת ההשפלה, השאלות שנשאלתי על ידה והתחקיר שנאלצתי אחר כך לתת לשוטרת מצ"ח, היו תוספת כבדה מנשוא, שרק הוסיפה לרצוני לשים לכל העניין סוף ופשוט להעלם מהעולם הזה.
משלא חדלתי לדבר על כך, הוחלט להשאיר אותי באשפוז להשגחה, לכן החלטתי פשוט לשתוק ולשקר לקב"נית שמצבי הוטב ובפרט שאשוחרר מבית החולים.
את אמי ראיתי רק אחרי כחמישה ימים, לא יכולתי לעמוד מול מבטה הכואב ומצאתי את עצמי בהיפוך תפקידים, אני עודדתי וחיזקתי אותה, במקום שהיא תעשה זאת, ראיתי למול עיני אישה שהולכת להתפרק, מה שהיה עוד קושי לא מבוטל עבורי.
בתום האשפוז, קיבלתי "רגילה" תוך הבטחה שלי שאגיע אחת ליומיים שלושה לשיחה אצל הקב"נית.
אני זוכרת שמאוד הרגיז אותי שלא ידעתי מה עשו לשני תוקפי, האם נאסרו, נשפטו או מה… ? אף אחד סביבי לא היה מוכן לומר לי שום פרט על כך או שפשוט לא ידעו מה נפל בגורלם.
אני זוכרת גם כמה לא רציתי לחזור לבסיס, הרגשתי בושה ענקית, הפכתי למחוללת וממש לא רציתי להיתקל במבטים של כל מי שהכיר אותי שם, זה היה סיוט, שוחחתי על זה עם המג"ד והוחלט שאם אקבל שחרור מטעמי בריאות (הנפש) מהקב"נית, אוכל להשתחרר לאלתר.
תחילה זה נראה לי כפתרון טוב, אך לאט, לאט הבנתי שאם אשתחרר קודם סיום השרות על סעיף נפשי, אני עלולה לדפוק לעצמי את העתיד, שהרי זה ירדוף אותי בכל מקום עבודה שארצה לעבוד בעתיד, ומצד שני חשבתי לעצמי, מה זה כבר משנה, ממילא אני רוצה לשים קץ לחיי ולכן הסכמתי לסידור המוצע.
התחלתי ואמרתי ש "אף לא יום אחד הייתי מוכנה להמשיך לחיות אחרי
אותו לילה נורא, אילולא אותו חבר נפש, שאימץ אותי אל לבו ונסך בי כוחות ותקווה." אותו חבר היה לא אחר מאשר אותו קמב"צ שמרגע אשפוזי, לא חדל לבקר אותי, שיתפתי אותו בכל מה שהרגשתי, במחשבותיי, והוא לא הרפה, בכל הזדמנות הוא התייצב בביתי, הוציא אותי כמעט בכוח מהבית, שוחח איתי המון והרגיע.
עבורי הוא היה גורו, חיכיתי לביקוריו, כמו שלא חיכיתי כך לאף אחד אדם מימי, הוא היה זה שהמליץ לי להיעזר במרכז לנפגעי תקיפה מינית ואף ליווה אותי בפעמים הראשונות שהלכתי לשם.
כיום אני מודה גם לו וגם למרכז ויודעת שאני חייבת לו המון, בזכותו אני חיה ובזכות השיחות במרכז אני הולכת ומתחזקת, למרות שאני יותר מבטוחה, שהצלקת שנצרבה בנשמתי, תישאר שם לנצח.

הבהרות:
1. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי אותה אישה צעירה שסיפרה לי אותו, והיא שוהה במרכז לנפגעי תקיפה מינית.
2. לבקשת המספרת, לא הוזכרו שמות ולא עודף פרטים מזהים, על מנת לשמור מכל משמר על חשיפתה.