הסרט "ריקי והפלאש" עם מריל סטריפ – להיות אמא משקיענית או כוכבת רוק?

מאת: חגית רימון

mer

מספר חודשים לא הייתי בסרט, וכשקראתי שמריל סטריפ יוצאת עם סרט חדש: "ריקי והפלאש" – זו כבר סיבה למסיבה, והתייצבתי בסינמה סיטי! (אגב, תנצלו את המבצעים בכרטיסי האשראי ולכו להנות מסרטים).

נו, ואיך מריל סטריפ בסרט? כמו תמיד – נו, מריל היא מריל. מדהימה. עם עצמות לחיים גבוהות, נכנסת לתפקיד ואת מיד מאמינה שהיא בכלל לא בתפקיד, אלא שזה אמיתי. שיש מישהי כזאת – ריקי, שהיא זמרת רוק שמופיעה בבר השכונתי מול בני חמישים פלוס.

מריל סטריפ כבר בת 66, ומה שמקסים בה, שהיא לא נלחמת בגיל, אלא הולכת איתו בגאון. מריל סטריפ בקולנוע היא כמו ברברה סטרייסנד בעולם השירה. שתיהן נשארות משובחות, יפות וכאריזמטיות.

מריל נראית נפלא, עם היופי המיוחד שבה והחוכמה היוצאת ממנה. בסרט היא משחקת זמרת רוק (ריקי) – לא מתוחכמת במיוחד, שנראית קצת שתוייה רוב הסרט (למרות שהיא לא). ריקי חברה בלהקה שבה יש לה קשר עם הגיטריסט, שהינו גבר נאה ומקסים שמחובר לצד הנשי שלו ומחוייב לקשר, וכמעט כל אישה הייתה רוצה לצידה כזה גבר.

מריל סטריפ הלכה בסרט עד הקצה עם ההופעה שלה – היא אמנם נראית אישה בוגרת ואינה מסתירה את הגיל, אך היא לא נכנעת למוסכמות ומתלבשת כ"נערת רוק" – היא עונדת המון טבעות ושרשראות ויש לה קעקוע ענק על הגב ואיפור מודגש וגוף נפלא ומכנסי רוקיסטית שחורים צמודים והיא מנגנת בגיטרה חשמלית ושרה נפלא והאנרגיות שלה הגיעו עד אליי. רציתי לקום מהמושב בקולנוע ולהגיע לבר שבו היא מנגנת, או להציע לה לשיר יחד עם בתי בלהקה שלה, PandamooN.

מה שמקסים במריל בסרט הוא שהיא אותנטית, לא מתייפייפת, כשאין לה כסף היא לא ממציאה תירוצים אלא מספרת שהיא בפשיטת רגל ומשתמשת בהנאה בכרטיס האשראי של הבעל הבוגדני של בתה.
היא הולכת עם האמת שלה ומגשימה את החלום שלה להופיע בלהקת רוק, אבל החיים שלה אינם נוצצים והיא עובדת כקופאית בסופר שמשתכרת מעט.

הגשמת החלום של ריקי גבתה ממנה מחיר כבד של ניתוק הקשר עם המשפחה שלה. היא אמנם מנסה להאשים בכך את בת הזוג של בעלה לשעבר, אבל במהלך הסרט לא קניתי את התירוץ הזה. האם אמא יכולה לנתק את הקשר עם ילדיה? האם אין זה תפקידה לשמור על הקשר בכל מחיר ולהשקיע בילדים?
אבל אמרתי לעצמי שאיני שופטת ואיני מבקרת ופעמים רבות לא ניתן לדעת מהי האמת, ולמה קשרים מתנתקים, ומי "אשם".

מה העלילה?

ריקי (מריל סטריפ) מקבלת טלפון מבעלה לשעבר, השחקן קווין קליין שמשחק נפלא את הגבר הרגיש והקצת חננה. הוא מספר לה שבתם מצוייה במשבר רגשי קשה, עקב העובדה שבעלה הטרי בגד בה, התאהב באחרת ועזב אותה.

לאחר מליון שנה שבה ריקי לא פגשה את ילדיה ואת בעלה לשעבר, פיט, היא מגיעה לאחוזתו המפוארת. שם היא פוגשת את בתה שמצבה הנפשי רעוע ביותר והיא על כדורים פסיכיאטריים. אבל יש דברים שאמא יכולה לסייע בהם הכי טוב, והמפגש בין האמא לבת עושה טוב לשתיהן, והן פורחות. את הבת מגלמת השחקנית מיימי גאמר, שהינה בתה האמתית של מריל סטריפ! זהו הסרט השלישי שלהן ביחד. גאמר משחקת באופן משכנע, ונחמד להשוות בין האמא והבת. אמנם שתיהן משחקות נפלא, אך מריל סטריפ גם יותר יפה וגם יותר כריזמטית. אין מה לעשות, מריל יש רק אחת.

אז כאמור, אחד הנושאים המטופלים בסרט הינו הקשר בין אמא לבת, ונושא נוסף הוא היחס בין קריירה והגשמת חלום לבין אימהות, והאם ניתן להיות אמא משקיענית במקביל לאמא שמגשימה את עצמה? כל אחת עם עצמה יכולה לענות על השאלה.

איך מרגישים כשפוגשים אקס אחרי כל כך הרבה שנים

נושא נוסף שמצאתי בסרט הינו מפגש עם אהוב לשעבר לאחר שנים רבות. מה קורה כשמריל פוגשת את בן זוגה לשעבר? אב הלא נאמר מהנאמר. יש מתח באויר ואהבה והמון טקסט שנמצא אצל כל אחד בראש. המשפטים מדודים והרגשות יוצאים לאחר מחשבה ואיפוק. יצא לכם לפגוש מישהו שהיה בן זוגכם, זמן רב לאחר שנפרדתם? מצב מורכב, לא?

פסקול מוסיקלי

הסרט מלווה בקאברים רבים שאותם שרה מריל סטריפף ולא את כולם הכרתי. יש לה קול יפה, ובמיוחד עבור הסרט היא למדה לנגן על גיטרה.

מדהים, בגיל 66 מריל מופיעה כזמרת רוק, שרה, מנגנת על גיטרה חשמלית, מתנועעת כמו בת 24, מתנשקת צרפתית ואומרת את מה שעומד על לשונה החריפה. מקסים, אה? לגמרי מעורר השראה.

אם אתם מתכוונים להגיע לסרט, תגיעו בלי ציפיות. זה כלל שתמיד טוב. זהו סרט לא כבד, שמשאיר טעם טוב. לא איזו יצירת מופת, אלא סרט חמוד עם מריל סטריפ המוכשרת.

 

הנה טריילר

 

 

חגית רימון hrimon@gmail.com

 

"לאהוב את מה שיש" – תמיד? בכל מצב?

מאת: חגית רימון

חגית רימון
חגית רימון

 

"לאהוב את מה שיש" זו אחת ההמלצות שאיני מסכימה איתן. כלומר, זה יכול להיות נכון לפעמים, אבל לא תמיד ובכל מצב.

האמירה הזו – לאהוב את מה שיש – גורמת לאנשים להישאר בדירה שהם לא אוהבים, בזוגיות שאינה עושה להם טוב, בעבודה לא מספקת…
מדוע "לאהוב את מה שיש", כאשר רגעי העצב מאותו דבר מה, עולים על רגעי השמחה?

אני מאוד מזדהה עם ההמלצה: "להודות על מה שיש". גם אם מצבנו או מה שיש לנו אינו הכי טוב, הרי תמיד יש יותר גרוע, אז תודה על מה שיש. זה לא מובן מאליו. וכן, ניתן גם לשאוף ליותר טוב. לעומת זאת, ההמלצה הזו לאהוב, סתם גורמת לדיסוננס, כי נדרש מאיתנו לאהוב משהו שבעצם איננו אוהבות. זה יוצר חוסר הרמוניה ובלבול פנימי.
שמעתי מספר אנשים שאמרו שכדי להשתחרר מדבר מסויים, צריך לאהוב אותו. ניסיתי את הדרך הזו זמן רב, לגבי חפץ שהיה ברשותי. כמעט הכרחתי את עצמי למצוא דברים טובים באותו החפץ. לקח לי די הרבה זמן עד שהחלפתי אותו… ולאחר שהחלפתי, אמרתי לעצמי כמה חבל שלא עשיתי זאת לפני כן! שהרי במשך תקופה ארוכה "הכרחתי" את עצמי לראות את היתרונות שבאותו החפץ, לאהוב אותו, וסתם נתקעתי עם משהו שאינו הכי טוב עבורי.

אז מה דעתי?
להודות כל יום, כמה פעמים ביום, על מה שיש. אבל מה שאינכן אוהבות – אדם (אותו ספציפית או את ההתנהגות שלו) או חפץ – תהיו כנות עם עצמכן, ותאמרו – לא, איננו אוהבות את זה. אין שום סיבה בעולם שנשקר לעצמנו ונאמר שאנו כן אוהבות.
אמירת האמת לעצמנו גורמת לשינוי, והשינוי הוא דבר טוב.

 

יש לי – סיפור קצר

מאת: חגית רימון

womannice

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ביום שישי בערב
כמה דקות לפני כניסת השבת
היא התיישבה על הספה היפה בסלון ביתה ואמרה לעצמה
אוטו – יש לי
ילדים אהובים שעזבו את הבית – יש לי
בית – יש לי. והוא מעוצב לפי טעמי
עבודה מעניינת – יש לי
פרנסה – תודה לאל יש
בעל שאיתו זמן השתיקות עולה פי עשר על השיחות המעניינות, שאיתו הסקס צחיח כמו המדבר, שעשרים וחמש שנים ביחד זה די והותר – יש לי
ומה עכשיו?
מה עכשיו?
אני בת חמישים
נראית לא רע
אפילו די טוב, בלי להתרברב
עורי חלק
ניחוחו כשושנה
שפתיי משורטטות וזכו לאינספור מחמאות
יש אמנם מעט קמטים מתחת לעיניי, אבל פניי נאות
גופי ענוג, כמו בציורים
ובלילות
בלילות
אני מוצאת את עצמי כמהה ליד מלטפת
התשוקה בי בוערת
כמו אבוקה
ואני מרגישה ניצוצות שעפים באויר
כמו זיקוקין ביום העצמאות
ואני מדמיינת מתק שפתיים
שנצמדות אליי
לנשיקה לוהטת
עם לשון שמטיילת
בתוך פי
ועושה בי שמות
ומבעירה את נשמתי
אני רוצה
אני רוצה כבר
אישה

 

 

 

 

אתר אישה

‎Posted by ‎אתר אישה‎ on‎ חמישי 30 אפריל 2015

ולרי – סיפור קצר

מאת: חגית רימון

חגית רימון
עו"ד חגית רימון

 

הגעתי לשדה התעופה במוסקבה. הייתי בדרכי לבקר את אחי בארצות הברית, והמטוס עצר לחניית ביניים של כמה שעות ברוסיה. "יו, קאם היר פליז!" אישה בגובה מטר ושמונים בערך, עם שיער בלונדיני קצר ועיניים כחולות, קראה לי להתקרב אליה. כמובן שמייד צייתתי. 
"קאם וויז מי" היא אמרה לי במבטא רוסי. צעדתי בעקבותיה. היא לקחה אותי לחדר קטן. מה פשר העניין הזה? מה כבר עשיתי? אני אף פעם לא נראית חשודה. שומרים בקניונים בארץ תמיד נותנים לי להיכנס בלי לפתוח את התיק.
"פרום וור אר יו?" היא שאלה אותי, והבחנתי שפניה מאוד נאות. עורה צח וחלק, וצבע עיניה כחול כים, בדיוק כמו הקלישאה.
"יזראל". השבתי. ולפתע הרגשתי די נחמד. מה כבר יכול להיות. הרי אין עליי שום דבר חשוד. ומה יש לי לעשות כאן בשדה התעופה כמה שעות.
"זו ארץ מאוד יפה". אמרה לי באנגלית. ביקרתי כאן לפני שנתיים. "בבקשה תורידי נעליים". חלצתי את נעליי, והיא בחנה אותן. היא כמובן לא מצאה בהן דבר.
היא התקרבה אליי, והחלה להכניס את ידה לכיסי המכנסיים. לאט לאט. כאילו היא עלולה למצוא שם סכין קפיצית או אולר. נדרכתי. הרגשתי קצת מוזר. בכל זאת, יד של אישה זרה נכנסת לכיס המצוי על הטוסיק שלי. מממ… והנה, לאחר שעשתה שם בדיקה יסודית, עברה לכיסים הקדמיים, והרגשתי שאני מתחילה להסמיק. היא עמדה קרוב אליי והרגשתי שאין זו בדיקה רגילה. אלא אם כן היא נוהגת לעשות כך כל הזמן. אין לי מושג. הבושם שלה היה מתוק, ושאפתי אותו אליי. נו, מה אני אמורה לעשות עכשיו? הייתי לבד בטיסה, בדרך לבני משפחתי. שתקתי. והרגשתי מעט מבוכה. יחד עם זאת – פשטה בי נעימות. היא מצאה בכיס הימני שלי את "אבן התודה" – אבן קריסטל שקופה. "מה זה?" שאלה מתוך סקרנות. הסברתי לה. והיא התלהבה. שקלתי האם לתת לה את האבן, אבל לבסוף החלטתי שלא. אני רק בתחילת הטיול, וצריכה אותה איתי.
"בבקשה תרימי ידיים לצדדים." אמרה האישה, אחרי שסיפרה לי ששמה ולרי. היא הניחה את ידיה בצידי הסוודר שלי, והזיזה אותן על גופי. על הגב, על הבטן ובמקומות נוספים שגרמו לי להסמיק. כמובן שהיא לא מצאה כלום.
"הכל בסדר". היא אמרה לי. "את יכולה ללכת."
"תודה רבה". חייכתי אליה.
"אפשר להזמין אותך לסיור במוסקבה?" היא שאלה. "הטיסה שלכם יוצאת עוד שש שעות. אני מבטיחה להחזיר אותך בזמן."
הופתעתי מהשאלה. וחככתי בדעתי. האם זה בטוח? האם היא תחזיר אותי בזמן? מה אעשה לבד עם ולרי, אותה איני מכירה?
"אני מבטיחה לך שתהני." היא הביטה בי בעיני הים שלה.
ומצאתי את עצמי אומרת – "אוקיי, בואי נלך."
היא הודיעה לאחד העובדים שהיא יוצאת, נטלה את ידי הקרה אל תוך ידה, ויצאנו משם. ביחד איתה נהניתי מטיול נפלא. היא מיד קנתה לי סוודר יפהפה ומחמם, והתעקשה לתת לי אותו במתנה. אחר כך טיילנו בעיר הקרה, אבל בכלל לא הרגשתי קור, כשידה של ולרי אוחזת בידי. היא לקחה אותי למסעדה אותנטית, אחרי שהבטיחה לי שאמצא גם מנות נטולות בשר. היא סיפרה לי על עצמה, החיים שלה, ועל כך שלפני שנתיים התגרשה, וכעת היא חוסכת כסף כדי לעלות לארץ עם שני ילדיה. השעות חלפו ביעף, וכשחזרנו לשדה התעופה הרגשתי שאני מכירה אותה כבר זמן ארוך. כשנפרדנו היא חיבקה אותי חזק, ביקשה את מספר הטלפון שלי, ואמרה שעוד חודשיים היא מגיעה לארץ וביקשה שאפגוש אותה. נתתי לה את המספר ועליתי על המטוס עם חיוך. יונייטד סטייטס, היר אר קאם.

hrimon@gmail.com

 

סיפור קצר – אצל כולם זה אחרת – לירן כהן

 

היום בשעה שבע בבוקר – סיפור קצר

מאת: חגית רימון

חגית רימון
עו"ד חגית רימון

 

היום בשעה שבע בבוקר נשמעו דפיקות חזקות בדלת. הייתי שקועה בתוך חלום עם דיאלוגים מעניינים וחיבוק שכמעט קרה, והנה, הדפיקות המשיכו. התעוררתי בבהלה, מקווה שהדפיקות אינן אצלי. אבל מהר מאוד הבנתי שהן כאן. היה קר אז לבשתי את הסווטשרט הורוד ופסעתי עם עיניים שרוצות לחזור אל החלום.
"מי זה?" שאלתי.
"משטרה". ענו לי. וליבי נעצר.
"למה?"
"את חייבת לפתוח. עכשיו. או שנפרוץ את הדלת."
"תראו לי שאתם מהמשטרה/"
דרך העינית ראיתי שני שוטרים. אחד מהם הציג תעודה שלא היה ניתן לראות ממנה דבר. אבל החלטתי לקחת סיכון ולפתוח. מולי עמדו שוטר ושוטרת. שניהם עטו עליי. אחד ומימין והיא משמאל, ולפני שהוצאתי מילה הם הצמידו אותי אל הקיר הקר. השוטרת אמרה לי – תקשיבי, רונית, זה נכון שאתמול בשעה שבע בערב אמרת שנמאס לך והתחלת להתעצבן? ניסיתי להיזכר מה עשיתי אתמול. ולא הצלחתי. אתמול בשבע את הרגשת מעין מועקה כזאת, אולי כעס, אכזבה, אולי עצב? משהו כזה. כך דווח לנו למוקד.
אז מה אם הרגשתי ככה? מה זה עניינכם?
תקשיבי, אנחנו המשטרה, ואנחנו מחליטים מה ענייננו ומה לא. ועכשיו, או שאת מודה, או שאת באה איתנו לתחנה.
אני מודה. אני מודה. באמת היו לי את הרגשות שתיארתם, זה נכון. עכשיו זה בסדר? אני יכולה לחזור לישון?
השוטרת נתנה לי נשיקה בלחי ואמרה – תקשיבי, טוב שהודית, אבל אני מזהירה אותך שאם עוד פעם, במקום לחייך בלב את תרגישי מועקה, אני באה לעצור אותך. ואת מי שגרם לך למועקה. וזה לא יהיה נעים.
אוקיי. השבתי. והם עזבו אותי. סגרתי את הדלת וחזרתי לישון.

 

hrimon@gmail.com

 

רוצה להכיר חברות חדשות? בואי לפסטיבל אישה בפולג 3-4 ביולי

דף האירוע בפייסבוק

 

נכון או לא נכון?אתר אישה

‎Posted by ‎אתר אישה‎ on‎ יום שלישי 12 מאי 2015