ראיון אישי נשי עם צופית גרנט – צופית מדברת כמעט על הכל ונותנת טיפים

מאת: חגית רימון

 

צופית גרנט, מתוך האתר שלה
צופית גרנט, מתוך האתר שלה

אתן מוזמנות לצפות בראיון המלא עם צופית גרנט, שהתקיים בשנת 2013. לצופית יש תובנות יפות על החיים, והיא מדברת כמעט על הכל.

מראיינות: עדי רוזין אביטל וחגית רימון. עריכה: חגית רימון

צילום: מיטווי טיומקין, ערבה גל

 

 

 

 

 

 

סיפור אהבה בהמשכים – שתי נשים – פרק 2

מאת: חגית רימון

hag

 

נעימוּת מתוקה התפשטה בחדר. של חום, רכות ותשוקה. כף ידה מונחת על לחיי, דואגת לכך שפי יישאר דבוק לפיה. מעגל חשמלי מושלם. לזמן אין שום חשיבות, לא לעבר, ההווה והעתיד. רגעים נטולי מחשבות, כשרק הגוף והנשמה מדברים, הם רגעים של עונג צרוף. והנה, שיר קופצני חותך את האויר ויוצא מהפלאפון של סיגל. לרגע היא מפסיקה את תנועת גופה מעליי, אבל בתוך שנייה היא ממשיכה. הפלאפון ממשיך לצלצל.
"אולי זה איציק? תעני. כבר מאוחר."
בחוסר רצון סיגל מושיטה את ידה לעבר המכשיר, ואכן מהבהב בו השם: "איציק בעלי היקר."
"היי", היא עונה, ויוצא לה קול של חדר מיטות. "הכל בסדר. אני אצל מיכל."… שתיקה. היא מאזינה לדבריו ונשמע שהוא נוזף בה.
"אז מה אם מאוחר? עוד מעט אני חוזרת." והשיחה הסתיימה.
"אוף…" היא אומרת ומניחה את הפלאפון על השולחן בסלון. היא רוצה להמשיך מהנקודה שבה הפסקנו, אבל אני מנשקת אותה קלות על פיה ואומרת: "סיגלוש, מאוחר, לכי הביתה."
"לא רוצה", היא אומרת בקול של חתולה מתפנקת. "אני רוצה להישאר כאן, איתך."
אני מניחה את ידי מאחורי גבה ומצמידה אותה אליי. כמה נעים להרגיש את גופה.
"מאוחר כבר." אני לוחשת. "נדבר מחר."

אנחנו מתיישבות, מסדרות את השיער הסתור, את הנשימה, וזהו השלב שבו המחשבות מתחילות להתרוצץ בראש. המציאות אף פעם לא נעלמת. מקסימום מחכה קצת לפעמים, מניחה לנו להתענג על מה שחשוב, ללא הפרעות.
"אני חייבת סיגריה." אומרת סיגל ומוציאה אחת מתיקה. "פליז אפשר לעשן?"
"בסדר", השבתי והלכתי להביא כוס חד פעמית לאפר. אין לי מאפרה.
היא נשענת על הספה, מוצצת את הסיגריה ונושפת. הסיגריה שמקשרת בין הרגעים החמים לבין הקור שבחוץ.
אני שותקת. אין טעם להתחיל כעת דיאלוג. ולמה לקלקל עם דיבורים? שיישארו עוד קצת באויר, הרגעים הנעימים הללו. הטעם המתוק.

"כל כך לא בא לי לחזור הביתה." אומרת סיגל ומביטה בעיניי. ואני דווקא מרגישה שזה בסדר שהיא תלך עכשיו. ברור שלא מתאים שהיא תישאר כאן בלילה.
היא שואפת עוד מהסיגריה ואומרת: "וואאוו… וואאוו…" ואני מחייכת. "אכן וואאוו."

לאחר שהיא מסיימת חצי סיגריה, היא מכבה אותה ואומרת: "טוב, נו, אין ברירה, אני הולכת."
ליד הדלת אנחנו מתחבקות. חיבוק ארוך. חם. היא מלטפת את שיערי ואת פניי, תנועותיה עדינות כל כך.
"מחר על הבוקר אני מתקשרת אלייך. מיכלי… להתראות." היא מנשקת אותי נשיקה עדינה על שפתיי, והנה היא מחוץ לדירתי. אני מעיפה לה נשיקה באויר עם אצבעותיי. המעלית נפתחת והיא נכנסת. אני נועלת את דלת ביתי. ושואפת אליי את ריח הסיגריה שהתערבב עם הבושם המתוק שלה.

המשך:

  סיפור אהבה – שתי נשים – פרק 3

סיפור אהבה בהמשכים – שתי נשים – פרק 1

 

 

קציצות – סיפור קצר מאת חגית רימון, ועוד סיפור

מאת: חגית רימון

 

חגית רימון
חגית רימון

 

ביום שישי בבוקר היא התעוררה עם נחישות להכין קציצות. כמו פעם. כשהמשפחה הייתה מתכנסת סביב השולחן הארוך בסלון. כל אחד היה מספר על חוויותיו מהשבוע שחלף, ומצקצק בלשונו – אחחח אילו קציצות טעימות. וזיוה הרגישה שחזה מתמלא ומתחמם. הילדים שלי. כמה שאני אוהבת אותם. ורק שאול, בעלה, כמו מידי שישי, היה אומר – "אוי, חסר מלח בקציצות".
"אז תוסיף", היא הייתה עונה לו, ומרגישה צריבה קטנה. ולפעמים שאול היה מוסיף – "גם בסלט חסר מלח". והיא הרגישה עוד סיכה קטנה שדוקרת אותה. אבל מה כבר אפשר לצפות ממנו. זה הוא. והוא כבר לא ישתנה. וכך גם מת. עשר דקות אחרי שאמר לה שמרק הירקות שהכינה כדי לשובב את נפשו, אינו מספיק חם.
היא שמה את פעמיה לסופר עם הרגשה מרוממת. סופסוף התעוררה עם מעט שמחה. ילדים קטנים שחלפו על פניה גרמו לה לחייך לעברם, וכאשר הם חייכו חזרה, שמחתה התעצמה. חצי קילו בשר טחון. היא ביקשה מהקצב. והוא מסר לה את השקית, שכבר כשנגעה בה היא הריחה את מטעמי יום השישי. במחלקת הירקות היא קנתה בצל, שום ופטרוזיליה וליד הקופה נטלה את העיתון של שבת כדי להתעדכן במה שקורה בארץ. בכל פעם שפתחה את העיתון היא הצטערה שעשתה כן. וכי מה מופיע בו? פיגועים חלילה, ותאונות דרכים, ואונס אונס אונס, ורכילויות.

כשהיא הגיעה לביתה, תחושה חגיגית הציפה אותה. היא התקשרה לילדיה לאחל להם שבת שלום, וקיוותה בסתר ליבה, ובעצם לא בסתר, שהם יזמינוה לארוחת שבת. ברם הם לא עשו כן. והיא החליטה לא להיעצב. היא קצצה את הירקות והניחה את הבשר הטחון בתוך קערה והחלה לערבב. היא הוסיפה פפריקה וכורכום ומלח ופלפל. והתגעגעה כל כך לילדיה. היא ראתה מול עיניה את בנה הבכור מפליא בנגינתו בפסנתר הבהיר העומד בסלון. היא התענגה על הצלילים ורק רצתה לנוע בעיניים עצומות. את הנגינה חתך קולו הרועם של שאול – "די כבר, כמה אפשר לשמוע את אותו השיר?" ובאיווחת החרב נפסקה הנגינה. בחדר השני היא ראתה את שני תאומיה, הבת והבן, משחקים ביניהם בקוביות, והצטרפה למשחקם. וצלילים של צחוק מילאו את הבית ואת ליבה. היא ערבבה את העיסה וחייכה. השמן במחבת החל לרתוח, ולאחר שיצרה צורות של קציצות יפהפיות היא הניחה אותן בזהירות על המחבת. והריח… הנה כולם כבר ישובים סביב השולחן. "שבת שלום לכולכם". היא אמרה ללא משים. וכולם השיבו לה פה אחד – שבת שלום. היא הוציאה את הקציצות המוכנות והניחה אותם על צלחת גדולה ומעוטרת. ואז ברגע אחד היא נזכרה שאתמול החליטה להפוך לצמחונית. צער החיות גבר על אהבתה לבשר. היא פסעה למול המראה, סירקה מעט את שיערה, העבירה את הקציצות לצלחת חד פעמית וירדה לגינה מסביב ביתה. פספספספסססס… היא קראה לחתולים. והנה. הם באו. אחד אחרי השני. והגיע אפילו גור קטן שהביט בה ללא פחד. היא דאגה שכולם יאכלו מקציצות השבת שלה. ונתמלאה בשמחה.

 

 

משה – סיפור קצר

בכל בוקר מתעורר משה בדיוק בשעה 06:28, שתי דקות לפני השעון המעורר. הוא קם מן המיטה לאחר שמשאיר לאישתו נשיקה קטנה על לחיה. הוא מצחצח שיניים ועושה כל מה שאנשים רגילים עושים בבוקר, יוצא מהמקלחת ומזליף על צוארו ניחוח גברי מתקתק. כבר שבע ודקה, ועוד מעט יהיו שלושה סדנוויצ'ים מוכנים לילדים. הוא נזכר, כבכל בוקר, באמו האהובה שהכריכים שלה התפוצצו מכל טוב. בקושי היה מה לאכול בביתם, אבל ארוחה שלמה הייתה אצלו בכריך. הוא מכין שתי כוסות קפה מהבילות, וקורא לאשתו לבוא. בתוך שתי דקות משה כבר בחליפה כהה, והנה, הוא כבר בחוץ. לעוד יום עבודה. הוא נכנס למשרדו, מברך את העובדים לשלום. כל מי שרוצה להיכנס לחדרו ולשוחח עימו, גם בעניינים אישיים – דלתו תמיד פתוחה. אבל היום, היום הוא יום מיוחד. ועדיין למשה אין מושג מה הוא צופן בחובו. היום מזכירתו תיכנס לחדרו ותאמר לו שהיא בהריון. ממנו. "ממני??" הוא כמעט יצעק. "כן, ממך". היא תשיב בקולה שפעם נשמע לו סקסי, וכעת נדמה שהוא מנסר את אוזניו. "כבר שכחת מה עשינו לפני חודשיים?" ובדיוק ברגע הזה, ירגיש משה שהשמיים נופלים עליו, והוא רוצה להירדם ולהתעורר מחדש, כאילו היה זה חלום. אבל קולה המנסר ממשיך ונשמע – "מאמי, חשבתי שתשמח." נשימתו נעשית כבדה וראשו החל להסתובב. עיניו נעצמו מתוך סחרחורת, אבל לפתע הופיע אור. אור. הוא פקח אותן, ואמר לעצמו שאיזה מזל שהוא לא נענה לפיתויה של מזכירתו היפה, וכאשר הם נשארו לילה אחד לבד במשרד, הוא אמר לה – "מצטער. אני ממהר. אישתי והילדים מחכים לי בבית."

 

 

החור שבלב – סיפורון קצר

מאת: חגית רימון

 

womannice

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש לה חור בלב. כבר שנה היא מסתובבת ככה. עם החור הזה. שהולך וגדל. ולפעמים הוא קָטֵן, או אפילו נאטם, כשנדמה לה שהיא התגברה על הגעגוע, והשתחררה. וכבר אינה חושבת על האישה שעזבה אותה. ואז חולפות שעתיים. והגעגוע מושך לה בחולצה. מזכיר לה – אני כאן. ומחייך במרירות – מה פתאום התגברת? את משלה את עצמך. אני כאן. חי וקיים. ורעב. רעב מאוד. והיא מאכילה אותו בקרואסון טרי שקנתה בסופר בלילה הקר. ובממרח שוקולד נוטלה. ובחצי חפיסת שוקולד. והגעגוע רק גדל. ולא מרפה. וממשיך לשגע אותה. ומכאיב לה בלב. ופוצע אותו. ולא עוזב. והוא גָּדֵל. וגדל. ולמרות חלוף הזמן, במקום שיקטן, הוא כל פעם מזכיר שהוא כאן. והיא הרימה ידיים. יושבת בחדרה וממררת בבכי. ושולחת מייל שלגעגוע להיא שעזבה. אך ללא מענה. והיא מחכה. מחכה ליום שבו החור ייסגר. ולא מאמינה שזה בכלל אפשר.

 

~~~

 

רוצה להכיר חברות חדשות ולהנות מסדנאות נפלאות?

בואי לפסטיבל אישה – סופשבוע מופלא לנשים – 19-20 בדצמבר!!

יהיה מדהים. להרשמה ובירורים התקשרי כעת: 050-5975684

לחצי כאן לקישור בפיסבוק

 

 

מהו קשר של "נשיקה סטירה" ואיך פועלים לגביו?

מאת: חגית רימון

חגית רימון
חגית רימון

יש אנשים, שהקשר איתם הוא קשר של "נשיקה סטירה".
הם יכולים להיות חבר או חברה, קרוב או קרובת משפחה, בן או בת זוג, בוס בעבודה…
אחת לכמה זמן הם יחמיאו לך, יאמרו לך שהם אוהבים אותך, שאת מוכשרת בדבר מסויים, ואת תרחפי מעל האדמה, תרגישי שמחה גדולה, ויותר עוצמה. אבל מצד שני, מידי פעם הם יעקצו אותך, יבקרו אותך בדרך לא נעימה, יפגעו בך, ותרגישי שהרוח יצאה מהבלון, ותהיי עצובה, ותתפלאי איך מי שאוהב אותך כך פוגע, ולא יעזור שהוא יאמר שהוא עושה זאת מאהבה, כי איזו אהבה זאת כשפוגעים?

הגלגל הזה, שאותו אדם פעם מרומם אותך, ופעם סוטר לך, גורם לבילבול, ולהחלשה. כמו כן, כשאת מקבלת ביקורת פעם אחר פעם, לא הערה בונה, אלא ביקורת פוגעת, מעבר לעצב ולפגיעה, ולפליאה שכך נוהג אדם אוהב – אחרי כמה זמן את מאמינה לביקורת, ובטחונך העצמי נפגע. עד הפעם הבאה שבה אותו אדם יחליט להחמיא לך, ושוב תרגישי נפלא, עד הסטירה הבאה. ודבר נוסף, הסטירות שאת מקבלת שוב ושוב, בנוסף לעצב, בלבול, אכזבה ופגיעה בביטחון העצמי שלך – גורמות לך להתרחק, במודע או שלא במודע, מאותו אדם, וכך גם הקשר ביניכם נפגע עם הזמן.

אז מה עושים?
ראשית, לא נשבים במחמאות ומחכים להן עד כלות, שכן הן מגיעות אחרי שורה של פגיעות. שנית – מחזקים את הביטחון העצמי. ע"י עבודה עצמית, קריאת ספרים, שיחות עם חברות וייעוץ מקצועי.

ואולי עדיף לך לצאת מהדפוס הזה של נשיקה סטירה?

תבקשי מאותו אדם להפסיק לפגוע, ואם יש לו הערה או ביקורת כלפייך, שיאמר אותה בעדינות ובאופן שיכול לסייע לך, ולא לפגוע.

ואם הדפוס הזה נמשך?
תחשבי עם עצמך, האם את מוכנה לשלם את המחיר הזה, שבתמורה למחמאה ולאהבה, אחת לכמה זמן תספגי פגיעה? או שאת מעדיפה לוותר על כך?
תחליטי את.

* אגב, מה שכתבתי רלוונטי גם לקשר של "חברים – רחוקים". יצא לי להכיר אנשים שמצד אחד נותנים לך את הרושם שהם אוהבים, רוצים את קרבתך, שולחים לך לבבות וכאלה – כשאתם נפגשים הכל יכול להיות נפלא, אבל אותו אדם יכול להתרחק פתאום, בלי סיבה, הוא לא יענה להודעות לדוגמא… ולאחר כמה זמן, כאילו כלום לא קרה, שוב הוא חוזר…

באופן אישי, אני מעדיפה אנשים שלא מבלבלים ואינם מבולבלים עם עצמם, וכאשר הם אומרים – אני אוהב, הם באמת אוהבים, ולא משתמשים בכך סתם כצמד מילים.

שנה נפלאה

 

הצטרפי לאתר אישה – ותקבלי עדכונים, סטטוסים מעודדים ואירועים לנשים

 

 

‎‎פרסום‎ by ‎אתר אישה‎.‎