פסח ויום הולדת 

פסח ויום הולדת 

מאת: חגית רימון

 

 

 

חגית רימון

 

 

פסח מתקרב, וגם יום ההולדת שלי. עוד שבוע וקצת אהיה בת ארבעים. ארבעים! איזה גיל, אה?
לכאורה, גיל בוגר, אבל למעשה, אני מרגישה שאני פוסעת כל הזמן בשבילים חדשים, כמו ילדה. כל יום אני מגיעה לתובנות חדשות על החיים ולומדת עוד דבר מה על עצמי.
השנה הוחלט על מסיבה גדולה בבית של חברות. אני מקווה שאהנה ואשמח וארגיש משוחררת. כשאמרתי לריקי חברתי שאני מקווה שאמצא את עצמי בתוך ים החוגגות היא אמרה לי: שני שוטים של וודקה והכל מסתדר 🙂
אז אולי אאמץ את ההמלצה הזו השנה?
מעולם לא השתכרתי. אני שותה מקסימום כוס אחת של מרטיני או איזה קוקטייל מתוק, ומרגישה שזה בכלל לא משפיע עליי. מקסימום זה גורם לי לעייפות או לכאב ראש בבוקר שאחרי. אבל אולי השנה ייפול דבר ויקרה נס פסח ואשתכר… אבל בעצם, מה כל כך טוב בלהשתכר? השיכורים תמיד נראים לי פאתטיים. אנשים שלא מסוגלים לשמוח בלי אלכוהול, והם מדברים שטויות ונראים די טפשיים.
אז אולי נעזוב את האלכוהול, ופשוט אאחל לעצמי לשמוח ולא לטחון לעצמי את הראש במחשבות כפי שאני נוהגת לעשות במסיבות.
החוכמה היא להנות במקום שבו את נמצאת, בלי להטריד את עצמך בשאלות כמו האם אוהבים אותי? האם אני נראית טוב? פשוט להנות. לרקוד. לשמוח. בלי חששות. בלי עכבות.
אלן דג'נרס היא המודל שאני אוהבת, ולא כל כך מחקה – בתוכניות שלה היא רוקדת ריקוד טפשי ומתוק כשחיוך מרוח על שפתיה, יש לה ביטחון עצמי עצום, והיא עושה מה שבא לה. וכולם מוחאים לה כפיים. נכון, בעבר הורידו את התוכנית שלה בגלל הומופוביה, והיו לה כמה שנים שקטות, אבל היא חזרה ובגדול.

אני כל כך שמחה שהשתניתי ממה שהייתי לפני כמה שנים. הביטחון העצמי שלי עלה (טוב, אני מודה שיש רגעים שהוא בקאנטים), והחלטתי לעשות מה שאני רוצה. הרי אלו החיים שלי! ולא של אף אחד אחר. ולמרות שמסביבי היו גם קולות צורמים, אני המשכתי בדרכי. פוסעת בשביל החיים. נתקלת בפרחים ולפעמים גם קוצים. נכון, גם נדקרתי ונעלבתי, אבל התחזקתי והתעצמתי, והחוכמה היא שאני זו ההולכת, ולא מוליכים אותי.
עוד כמה ימים אחגוג ארבעים, וגם ממרום הגיל הזה אמשיך לחפש ריגושים והפתעות טובות, ואמשיך לעשות את הדברים שאני אוהבת.
אני מודה לכל מי שזרק לי אי פעם מילת עידוד, כי תדעו לכם, למילים יש כוח בל יתואר. כוח לפגוע, וגם כוח לרומם.
נשיקות לכולכם!
ניפגש בשמחות.

hrimon@gmail.com

 

ראיון עם דיג'יי יעל שרייבר – Yael Schraiber  

ליאת בן דור מראיינת את יעל שרייבר, שהפכה מרואת חשבון לדיג'יי בזמנה הפנוי 

מאת: ליאת בן דור

 

יעל שרייבר

 

נשים נעות, שמחות, מקפצות לקצב המוסיקה, ברקע אווירת מסיבה, חיוכים מורעפים לכל עבר, כשעל הבמה עומדת אישה, דיג'יי יעל שרייבר, עטורה בגופייה שחורה ומצוידת להפליא במיטב הציוד המשוכלל, מיקסר דיגיטלי, מחשב, רמקולים והמון ריכוז בכל הפרטים הקטנים, ובפרט שמסיבת הריקודים תהיה מוצלחת ושמחה.

שלום יעל, נולדת בירושלים, סיימת באוניברסיטה העברית את לימודיך, הוכשרת לעסוק בראיית חשבון, עברת להתגורר בתל אביב ועשית תפנית של מאה שמונים מעלות, כיום את עוסקת בתחום שונה ועוסקת מדי פעם בפעם כדיג'יי.

ספרי לנו על התפנית הזו, מי את יעל שרייבר?
עוד בהיותי תלמידת בית ספר יסודי, במסיבות כיתתיות הסתובבתי עם מזוודת פטיפון ותקליטים במהירות 33 ו-44 (אם מישהו עוד יודע על מה מדובר). כל השנים עסקתי במוזיקה במקביל לעיסוקיי הקונבנציונליים. לימים, בשנות ה-20 שלי, כשהכרתי את הקהילה הלסבית ירושלמית, החלטתי לערוך מספר מסיבות ברמה כדי לתת push לעניין זה, כיוון שרוב המסיבות הירושלמיות הביתיות, באותה תקופה, נערכו עם טייפ קלטות, שהיה מונח לו על הרצפה והסאונד לא היה משהו. עובדתית שדרגתי את אותן מסיבות במשך השנים.
בביתנו בתל אביב כבר עשור אנו עורכות מסיבות פרטיות שאני על ה"עמדה" ו-80 עד 100 בנות, חברות טובות – רוקדות… עד שהמשטרה מופיעה… ומזכירה לנו שהחוק העירוני מגביל את שעות הרעש.

אחיך, אמיר, מנגן כבר שנים רבות ב "להקת אבן ירושלמית", כמה השפעה היתה לו על החלטתך לעסוק בתקלוט במסיבות?
אחי המדהים והמוכשר אמיר שרייבר, עשה קריירה של ממש מהמוזיקה, מלבד עיסוקיו הנוספים (הוא בעל חנות מחנאות בשם "דיפנס" בירושלים). המוזיקה אצלו היתה תמיד על הפרק והעונג כולו שלי לתקלט יחד איתו ולצידו באירועים כגון: ימי הולדת משפחתיים ואירועים משמחים אחרים. למעשה שנינו גדלנו בבית מאוד מוזיקאלי.
זכרון ילדות חזק שנחרט בי הוא מבית סבתי, במרכז של העיר ירושלים, מרפסת גדולה מלאה אורחים ואורחות וזמרים מברזיל, מהשורה הראשונה, ששרים, חוגגים ורוקדים בכל ערבי שישי.

מה החלק האהוב עליך בעיסוקך כדיג"י ומה החלק שאת פחות אוהבת, מה הבעיה הכי קשה היום בתחום ?
החלק האהוב בעיסוקי זה כמובן הציפייה למסיבה, ההכנות, ההתרגשות הגדולה שבהכנת הסטים של המוזיקה, הרגע שבו נפתח המועדון, אורות המסיבה נדלקים, הדיסקים מתנגנים, המוניטור שלי בפול ווליום, הקהל הרוקד שממלא את הרחבה, החיבור שלי עם המוזיקה והקהל שמעצים אותי.
החלק הקשה  זה שהמסיבה מסתיימת ואני בפול אנרגיות.

 

כשאני מביטה בך מהצד, אני רואה שאת מביאה איתך הרבה מוטיבציה לתפקיד, מהיכן את שואבת את האנרגיות האדירות האלה?
אני שואבת את האנרגיות המיוחדות האלה מהקהל, מהחברות, ומהמוזיקה. זה המקום להודות לחגית רימון על החברות המופלאה שלי איתה, על הפרגון, ועל האמונה שאוכל להקפיץ 400 נשים במסיבות שהיא ובת זוגתה המדהימה פרידה הכט מארגנות לאחרונה במועדון בתל אביב.

התחום שבחרת לעסוק בו הינו עיסוק דינמי, המצריך להיות מעודכן כל הזמן במוסיקה העכשווית, איך את מתאימה את סוגי המוסיקה השונים לקהל היעד שלך?
קהל היעד שלי הוא קהל נשי תוסס: נשים שאוהבות מוזיקה עכשווית, מוזיקה של שנות ה 80-90 , מוזיקה שחורה, מוזיקה נוסטלגית קצבית, ומוזיקה ישראלית.

ושאלה אחרונה – יש משהו שתרצי לומר לקוראות?
שאשמח לראות את כולכן במסיבות שתתקיימנה במועדון "האנגר 17" ברח' בן אביגדור 17 תל אביב.

* ביום שישי 3.6.2011 , החל משעה 21:00 * ולרגל פתיחת אירועי הגאווה, באותו מקום ובאותה שעה, ביום חמישי 9.6.2011
– המסיבה בחמישי מיועדת גם לנשים שלא יוצאות בערב שישי מסיבות כאלה ואחרות.
– למסיבות תגענה נשים מירושלים, מהישובים סביב לה, מחיפה ומצפון
הארץ וכמובן ממרכז הארץ.

– המסיבות הללו מיועדות לנשים שאוהבות לרקוד בכל גיל, פשוט צריך לבוא וליהנות.

 

מעורב ירושלמי – בקראון פלאזה 

הוזמנתי לחמישי-שישי בקראון פלאזה ירושלים. נראה לכם שאסרב למלון חמישה כוכבים??  

מאת: הדר אוקנין

מלון קראון פלאזה
מלון קראון פלאזה

יש לי רגשות מעורבים ביחס לירושלים. אילו הייתם שואלים אותי לפני כמה שנים, הייתי אומרת לכם שאני מתה על ירושלים, שהיא כמו חו"ל בשבילי, שהיא לא מזכירה אף עיר אחרת בארץ – הן מבחינת המבנים, הנוף, המנטליות, האווירה.
אפילו היה לי מנהג "לעלות לירושלים" בערך פעם בחודש, בגילאי ה-20 שלי ולעשות "יום ירושלים", שכלל מספר תחנות קבועות: טיול במדרחוב, ביקור בחנות האלכוהול בסוף המדרחוב, צהרים בבית הפאי וסיום חגיגי באנדרגראונד.
מאז עברו שנים רבות, וגם יצא לי לעבוד בירושלים למשך שנה ולהכיר את הצדדים הפחות יפים שלה. והטראומה הכי גדולה – את שלילת הרשיון שלי (לשלושה חודשים) "השגתי" בזמן עבודתי בירושלים, תוך נסיון השתלבות בנסיעה המוזרה של הירושלמים.
אז הוזמנתי לחמישי-שישי בקראון פלאזה ירושלים. נראה לכם שאסרב למלון חמישה כוכבים?!?
חוצמזה, כבר ביליתי בקראון פלאזה חיפה, ת"א, ים המלח ואילת, וידעתי שאין איפה ליפול.
ניתנה לי הפריבילגיה לבחור את הבנות שתגענה איתי, וללא ספק עשיתי בחירה מעולה. החברות שהיו איתי: דנה בן דוד, ענבל גלעדי, מרינה גולדשטיין וחגית רימון. מקסימות אחת אחת.
הגעתי למלון יחד עם מרינה (יתר הבנות הצטרפו בהמשך היום) וקיבלנו את החדרים. לובי המלון ורחבת הקבלה גדולים ומפוארים, המסדרונות נקיים ונעימים. ואילו חדרים. וואו, וואו!!!
יפים, גדולים, מרווחים, מרוהטים בטוב טעם, עם מסך LCD ענק והכי חשוב – הנוף המדהים של ירושלים שנשקף מהמרפסת של הקומה ה-19 בחדרים שלנו.

 

זהו, אני כבר בעננים!!!

 

מאוחר יותר הצטרפו יתר הבנות וירדנו לארוחת ערב במלון.  סלמון מעולה, מגוון רחב של תבשילים, ירקות, סלטים, לחמים, וכנאפה ובקלוואות לקינוח  תענוג!
ח"כ עלינו לטרקלין העסקים בקומה ה-21, לשתות יין ולהתקשקש. כולנו קמנו מוקדם באותו הבוקר, אז החלטנו לא לצאת והתמוטטנו על המיטות הכיפיות בחדרים שלנו. המזרונים היו כל כך נוחים שנרדמתי בשניות.
בוקר. פותחת את הוילון אל הנוף הירושלמי המהמם.
תוך חצי שעה כולנו למטה בארוחת בוקר.  שפע של לחמים, גבינות, ביצים מכל הסוגים, ירקות ועוגות. אבל מה שהכי הכי אהבתי, זה שהם מחזיקים במלון חלב סויה, לאנשים כמוני שאלרגים לחלב.
אחרי הארוחה הלכנו לעשות כמה בריכות בבריכה הגדולה שלהם, כדי להוריד גרם או שניים ואח"כ שכבנו קצת להנאתנו בשמש.
וקדימה לספא. הגיע זמן המסאז' 🙂 כל אחת קיבלה מסאז'יסט או מסאז'יסטית לטיפול של 45 דקות. המסאז' שאני קיבלתי היה כ"כ מעולה ומענג, שלא האמנתי כמה מהר התעופפו להן 45 דקות.
משם הלכנו להשתכשך בג'קוזי לאיזה חצי שעה של כיף.

בצער רב, היינו חייבות להתקפל ולהחזיר את החדרים. החזרנו את מפתחות החדרים לקבלה בקושי רב. רוב הבנות חזרו למרכז, ואני וענבלי החלטנו למצות עד תום וללכת להסתובב בשוק מחנה יהודה.
אכלנו מעורב ירושלמי בחצות, הסתובבנו בשוק וסיימנו בבית קפה נחמד שיושב בתוך השוק. וזהו, חוזרים הביתה 🙁
אני חושבת שהתאהבתי בירושלים מחדש 🙂

 

ראיון עם יריב נתי, בן הזוג של דנה מהאח הגדול!! 

מאוד עניין אותי איך מרגיש יריב נתי, בן הזוג של דנה רון מהאח הגדול, האם יש לו חששות? מי לדעתו יזכה? ומה הוא חושב על הדיירים בבית? … 

מאת: חגית רימון  24/9/2011

 

 

דנה רון ויריב נתי

מאוד עניין אותי איך מרגיש יריב נתי, בן הזוג של דנה רון מהאח הגדול. האם יש לו חששות? מי לדעתו יזכה במקום הראשון? ומה הוא חושב על הדיירים בבית? על כל זאת, בראיון הבא. אני רק אגלה לכם שגיליתי גבר מקסים ומפרגן.

איך הרגשת כשדנה אמרה לך שהיא התקבלה לאח הגדול?
מאוד הופתעתי מעצם העובדה שהיא בכלל הגישה מועמדות. כי עשתה את זה מתוך שיעמום.

היו לך חששות?
לא. אני חושב שמגיע לה את זמן האיכות שלה עם עצמה, ומגיע לה להתנתק מתוך המחויבויות והלחצים שיש בחוץ, היא כל החיים שלה רק נתנה לנו המשפחה ועכשיו אנחנו נותנים לה את הזמן שלה.

כל הכבוד על הפרגון
זה בא מהלב. זו דרך חיים. מגיע לה. היא עשתה בשבילנו כל כך הרבה וזה בכלל לא עניין של פרגון. ככה צריך להיות בין כל בני זוג. כל הקטע של הקנאה והרכושנות סתם עוצרים את הקשר. כשלבנאדם יש את החופש לבחור והוא בוחר בך, זו התשובה הכי טובה שמישהו יכול לקבל בזוגיות, אז מה יש לי לדאוג?
אתה לא חושש שהיא תשתנה?
לא. היא בת 39. היא בנאדם מאוד ברור ברגשות ובבחירות שלו. דנה היא אישה מיוחדת. אין לי דאגות בעניינים האלה.

מה אתה עושה בזמן הזה?
עכשיו למשל אני מקפל כביסה. ואני עושה גם בישולים וכל מה שצריך. בעבר היא לא הייתה נותנת לי להרים כוס בבית.

הגעת לתובנות כלשהן בתקופה הזו?
חוץ מזה שאני מאוד אוהב אותה והיא החברה הכי טובה שלי, אז לא. זה היה יותר אישור מאשר תובנה.

מה דעתך על הדיירים?
אני אגיד משהו כללי. אני חושב שכל הטוקבקיסטים למיניהם הם סתם חולירות, כי במקום לראות את הבנאדם שבכל אחד מהדיירים, הרי הם אנשים עם משפחות ורגשות וחששות, במקום לראות אותם הם מסתכלים ורואים את הדמות שכביכול כל אחד בנה לעצמו. כל ההדבקות האלה של תארים למיניהם עושים עוול לכל הדיירים, ואין אחד שם שבעיניי הוא לא בן אדם מדהים. עצם העובדה שיש להם את הכוח להיות בכזה דבר זה בעיניי אומץ שלי אין. ובטוח שלהרבה אנשים שמגיבים בטוקבקים אין, כי אילו היה להם את האומץ הזה הם לא היו מסתתרים מאחורי שמות בדויים.
מעבר לזה, כשאני קורא את הטוקבקים לי זה לא מפריע. מפריע לי שזה פוגע בילדים שלי.

ואיך הילדים מגיבים?

הם לוקחים את זה קשה כי הם צעירים עדיין, והם לא מבינים עדיין שיש אנשים נטולי רגישות.

הם מקבלים תגובות בבית הספר?
אנחנו מקבלים הרבה פרגון ואהבה מהסביבה, מהחברים, ברחוב ואפילו כשאנחנו הולכים לקניות בסופר.

יש לך פיתויים עכשיו?
כמו תמיד. אני מתעסק בתחום שנוגע להרבה אנשים ותמיד יש פיתויים והצעות, אבל זה לא משנה את העובדה שאני בזוגיות כמו שתמיד הייתי. אני מנהל משפחה, יש לי אהבה גדולה ושום פיתוי שהיה לפני או אחרי לא יכול לערער את היציבות שבניתי לעצמי או לפגוע בקשר שלי עם דנה.

מה דעתך על הקשר בבית האח הגדול בין דנה לפרידה?
לדעתי שתיהן נשים מדהימות. ואני לא אומר את זה בגלל שתותי שואלת אותי אלא בגלל שכשמסתכלים רואים שתי נשים חזקות, עם לב ענק. טבעי שיהיו חילוקי דיעות ביניהן, וטבעי שכל אחת תמצא בשנייה דברים שהיא פחות או יותר אוהבת, כמו שקורה גם בין חברות טובות. בעיניי לכל אחת מהן יש מה ללמד את השניה. בסך הכל הן באות משני עולמות שונים. לפרידה יש ללמד את כל הנושא הבינאישי, הרגישות והחום, שיש את זה המון בדנה אבל היא לא מוציאה את זה החוצה בבית האח הגדול. היא עברה חיים מאוד קשים, ההורים שלה כל הזמן היו בשליחויות בחו"ל והיא גדלה בעצם בלי משפחה תומכת. את כל מה שיש לה היא בנתה במו ידיה. היא הייתה אם חד הורית וגידלה שני ילדים לבד, עד שפגשה אותי. היא התמודדה עם החיים בצורה הכי יפה שיש. לפרידה יש ללמוד מדנה את כל הנושא של האסרטיביות. בפרידה יש מין תמימות כלפי אנשים, והיא רואה את העולם בצבעים ורודים, ובקטע הזה דנה יכולה לתת לה כמה כלים כדי שהיא תוכל להשתמש בהם גם בעסקים ובכל תחום. ואני חושב שפרידה היא אישה מדהימה, היא נותנת עיצות, היא אכפתית, היא מדהימה בעיניי.

מהן הדקות הכי קשות שלך?
זה כל דקה. זה לא להיות איתה. זה עצם העובדה שאני לא יכול להרים טלפון וסתם לקשקש. או לראות אותה סתם שוכבת בסלון בשקט בלי שנחליף מילה. עצם הנוכחות שלה חסרה לי. מעבר לדברים הברורים שהיא החברה הכי טובה שלי, וכרגע היא אי שם בנווה אילן.

יריב מעדכן אותי במהלך הראיון שעכשיו פרידה ודנה במטבח.
"תראה איזו טלפטיה", אני אומרת לו.

איך זה לישון בלילה לבד?
לישון בלילה לבד זה מאוד קשה, כי זה לבד. זה בלי דנה.

 

מי לדעתך ייסע לספרד? ומי לדעתך יזכה במליון?
אני מקווה שדנה לא תיבחר לנסוע לספרד, כי גם ככה היא רחוקה, אז עד ספרד?

ומי יזכה במליון? האמת היא שכולם מוצלחים שם אז קשה לי להגיד. ואני הכי אמיתי. זה עניין של חיבור של אנשים עם הקהל בחוץ. אני מאוד מקווה שזה מישהו שיש לו אמירה, ולא אחד הליצנים שם. כי מעבר לליצנות, יש מסרים. עכשיו דרך אגב פרידה ודנה מנשנשות במטבח.

לאן לדעתך תגיע דנה?
דנה ללא ספק תגיע לסוף. וגם פרידה.

ועכשיו יריב שואל אותי: מה יש בפרידה שהצופים עדיין לא גילו?
האמת היא שפרידה היא בנאדם מוחצן שאין לו שום רסן לפה. אני לא יודעת אם יש משהו לחדש, פרט לעובדה שלדעתי פרידה פחות עממית ממה שהיא עשוייה להצטייר בציבור. למשל היא מאוד אוהבת אופרות, מוסיקה קלאסית,ו יש לה יידע גדול בהרבה תחומים. אין לה שום סוד שהיא מסתירה.

יריב: אצל דנה זה הצד המצחיק שבה. היא קורעת אותי מצחוק. הצד המגונן שבה התחיל לצאת, היא כל הזמן מגוננת על ליאם כי היא רואה שהיא במצוקה. אני לא יודע אם לדנה יש חיבור רגשי לליאם, אבל יש לדנה נטייה לייצר שלום, היא לא אוהבת ריבים, והיא גם לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות. דנה היא שטותניקית שאין דברים כאלה, והיא מגניבה. יש לה הומור מאוד מפותח, ופה משום מה אני עוד לא רואה את זה.

עוד משהו?
אני רוצה למסור לכל מי שקורא את הראיון שיידע שבין המשפחות בחוץ אין ולא תהיה שום יריבות, לפחות אני יכול לדבר על עצמי ואני מקווה שכולם חושבים ככה. לאנשים יש דיעות ולא כולם מסתדרים עם כולם, וזה לגיטימי וככה גם בחיים האמיתיים, על אחת כמה וכמה בתוך סיר לחץ. ואני הייתי מאוד מעריך את זה אילו היו מתייחסים לכך בפרופורציה הנכונה כי בסך הכל כולנו בני אדם.

 

חגית רימון, אתר אישה hrimon@gmail.com

אודי – סיפור קצר 

אודי היה מלך הכיתה. ילד בן עשר. תלתלים בצבע קש. נמשים פזורים על פניו היפות. הוא היה הכדורגלן הטוב בשכבה… 

אודי היה מלך הכיתה. ילד בן עשר. תלתלים בצבע קש. נמשים פזורים על פניו היפות. הוא היה הכדורגלן הטוב בשכבה. פעם בשבוע, בימי ראשון, הוא הלך ברגל, חצה את החולות הזהובים ופסע במדרכות המובילות לביתה של מיכל. הוא נהג לעלות עם הכדור לקומה השנייה שבה גרה, לשתות איתה כוס מיץ ולאכול עוגיה, ואחר כך ירדו שניהם לחנייה של הבניין.
"תעמדי כאן, ואני אבעט." נהג לומר לה ברוך.
"אל תבעט חזק, שלא אפגע."
הוא בעט את הכדור בעיטה לא חזקה, והיא תפסה אותו בשתי ידיה, מחייכת בסיפוק.
"יופי. מצויין." זרחו עיניו. "עכשיו תכווני אליי."
היא בעטה לעברו. הוא עצר את הכדור, ליהטט בו ימינה ושמאלה, הקפיץ אותו על רגלו חמש פעמים ברצף, עקף אותה והבקיע גול.
"תן לי לנסות", ביקשה. היא הצליחה להקפיץ את הכדור פעמיים, וזהו. הכדור עף הצידה.
"תראי איך אני עושה, ותנסי שוב."

מיכל ניסתה פעם אחר פעם, עד שהצליחה להקפיץ את הכדור על רגלה שלוש פעמים. אחר כך הם נהגו להתמסר. הכדור נבעט מצד לצד, מרגליה לרגליו וחוזר חלילה.
"תזיזי את כף הרגל ימינה, ואז תבעטי. לא עם האצבעות."
היא עשתה כהנחייתו, והכדור עף לעברו בצורה מדוייקת.
"את בועטת נהדר."
עוד כמה התמסרויות ובעיטות והקפצות ולהתראות. עד הפעם הבאה.

*

"אחח. איי." מיכל הרגישה נקישה כואבת בעורפה, בעודה מציירת שמש מאירה על בלוק הציור. כשסובבה את ראשה לאחור כדי לראות מהו מקור הפגיעה, גיר לבן ניחת על רגלה. היא הניחה את אצבעותיה על מקום הפגיעה, ולפני שהספיקה להבין מה אירע, גיר נוסף התעופף ופגע בגבה. "אחחח". צעקה חלשה בקעה מגרונה. אודי הסתכל עליה כשחיוך פרוש על פניו. לידו עמדו רני ונמרוד, ידיהם מונפות במצב היכון, אוחזות בגירים. שלושתם הביטו בה ונראו מרוצים כנשר שמצא גווייה. אודי?? לא יכול להיות. דווקא הוא מכולם? עלבון צורב התפשט בתוכה. מדוע הוא מכאיב לי? מה הם רוצים ממני? היא רצתה לדרוש מהם לחדול להכאיב לה ולבייש אותה מול ילדי הכיתה, אך קול לא יצא מפיה. היא נותרה ישובה על הכסא. מכווצת. חסרת אונים. היא הניחה את כפות ידיה מול פניה כדי להגן על עצמה. הילדים מסביב המשיכו לצייר, לפטפט, לעלוז. המורה לציור לא עשתה דבר, ייתכן שכלל לא הבחינה במתרחש. דמעות עמדו בעיניה, אך היא התאמצה לעוצרן. לא אראה להם שנפגעתי. לא אראה להם שנעלבתי. הלוואי שהשיעור כבר ייגמר.
"מיכל המגעילה". אמר אודי ויידה עליה גיר שפגע בכתפה.
"מיכל המטומטמת". אמר רני.
"קחי עוד אחר". צהל נמרוד.
דמעות של כאב ועלבון שייטו בתוך נשמתה. רק לא לבכות. רק לא לבכות. די כבר. עזבו אותי. לא עשיתי לכם דבר. אתם לא מתביישים? היא רצתה להיעלם מהמקום ולנחות בחדרה.

הצלצול לסיום הלימודים הגיע, והיא אספה לתוך תיק הציור את צבעי הפנדה ואת השמש המאירה ופסעה לבדה לעבר ביתה. "אני לא רעבה". אמרה לאימה, פנתה לחדרה והתכסתה בשמיכה.

שנה ומחצה אחר כך סיפרה לה אמה באופן אקראי: "את יודעת? אודי היה מאוהב בך."
"מה? מאיפה את יודעת?" מיכל זקפה את גווה והדם שבעורקיה הגביר את זרימתו.
"מירה, מחנכת הכיתה אמרה לי זאת אתמול בערב, כשנפגשתי איתה." מיכל שתקה. מעכלת את המידע. תחושת העלבון עדיין הייתה צרובה בנשמתה. מאז אותו היום נפסקו משחקי הכדורגל, ובמקומם היא התאמנה בפסנתר. את ההתמסרויות בכדור בימי ראשון החליפו יצירות של שופן, בטהובן ובאך.
"מה פתאום מאוהב בי? זה לא יכול להיות. את בטוחה? זה מה שהיא אמרה או שאת סתם אומרת לי?"
"וכי מדוע שאשקר?"

הידיעה המפתיעה נעמה לה כליטוף על לחיו של ילד חולה. הוא היה מאוהב בי. בי. בי מכולן. עכשיו הכל ברור. הוא זרק עליי גירים כדי למשוך את תשומת ליבי. איך לא הבנתי זאת קודם? הייתי צריכה להבין. חבל שלא הבנתי.

חגית רימון, עו"ד וכתבת "אישה"

hrimon@gmail.com