אורית היתה רווקה בשנות השלושים לחייה. זה לא בדיוק שהיא לא רצתה להתחתן או סתם לחיות בזוגיות קבועה עם הבטחות לנצח. לפעמים היא דווקא רצתה מאוד
השעון הביולוגי החל לתקתק
אורית היתה רווקה בשנות השלושים לחייה. זה לא בדיוק שהיא לא רצתה להתחתן או סתם לחיות בזוגיות קבועה עם הבטחות לנצח. לפעמים היא דווקא רצתה מאוד. אבל לא יצא לה לצאת עם מישהו שממש היה "שווה" לסגור עליו את כל חייה, וכשכבר היה שווה אז דווקא הוא לא רצה, ובכלל החיים שטפו והיו מלאים ועצמאיים. אורית לא מאוד אהבה את הלבד אבל מאוד אהבה את החופש והעצמאות.
אבל איפשהו, במחצית השניה של שנות השלושים, אורית התחילה לשמוע רעשים. אלו לא היו רק הרעשים שעלו כתמיד מהכביש מתחת לדירתה התל אביבית, גם לא רק הרעשים שעלו מהשכנים עם הקירות הדקים מדי בין הדירות בבניין מגוריה. אלו אפילו לא היו רק ציוצי הציפורים על העץ ממול. אורית התעוררה בבקר והלכה לישון בלילה עם רעש נוסף וחדש. עם תקתוק. היא החלה לשמוע את "השעון הביולוגי" שלה. ועוצמת הרעש הלכה וגברה. היא כיסתה על המון רעשים אחרים בחיים. היא כמעט כיסתה על שטף החיים. חדוה החליטה שהולך להיות לה ילד.
דוד יצא מהארון
דוד היה בתחילת שנות הארבעים לחייו. כשהוא הסתכל על עשר שנות חייו האחרונות הוא התמלא שמחה. הוא התקדם יפה בעבודה וחי חיים נוחים ומבוססים למדי. הוא "יצא מהארון" והצליח, בתהליך ארוך וברגישות, להשיג את תמיכתם המלאה של בני משפחתו בו. בין כל המסיבות, הבילויים וחיי החברה העשירים שהיו לו הוא גם מצא בן זוג. נתי. הם כבר עמדו לחגוג את יום השנה העשירי לזוגיות מלאה ומחוייבות עמוקה. החיים של דוד נראו הרבה יותר טוב ממה שהוא אפילו העז לחלום כשהוא היה בן עשרים. לקראת העשור לזוגיותו היתה לו רק מחלוקת אחת שהעיבה ממש על הזוגיות, ורק חלום אחד שממש בער לו להגשים והוא טרם הגשים. דוד רצה ילד. מאוד. הוא כבר הרגיש יותר מבשל לצעד הזה. נתי היה צעיר ממנו. הוא לא רצה עדיין במחוייבות ובאחריות הזו. חוץ מזה הוא חשב שילד רק יפריד ביניהם. "ממילא לא יהיה זה ילד משותף. אפילו לאמץ בארץ ילד משותף אנחנו לא יכולים", הוא טען בצדק. אז למה להרוס כשהכל טוב והם צעירים וחייהם מלאים??
דוד רוצה ילד
אבל דוד לא ויתר. הוא החליט שיהיה לו ילד עם נתי או בלעדיו. הוא ידע שנתי יהיה נהדר ומקסים עם ילדים. אבל גם ידע שאכן לא יהיה להם בארץ ילד משותף בשום צורה חוקית. ואם נתי לא רוצה אז וודאי אין טעם להכריח או לחשוב על פתרונות בחו"ל. זה גם היה יקר וזר. דוד גם חשב שטוב יהיה אם לילד תהיה גם אמא. הוא דיבר על זה עם נתי, וידבר, ודיבר. ואז דיבר עוד קצת ושוחח איתו רק עוד מעט… בסופו של דבר נתי אמר שהוא ישמח לעזור לדוד בגידול ילדו. הוא הבטיח להתייחס לילד באהבה. עכשיו היתה לדודי גם ברכת הדרך מנתי והוא היה מוכן להגשמת המשימה.
אורית ודוד הכירו. הם העריכו זה את זו והשיחות ביניהם קלחו. הם למדו להכיר את החיים אחד של השניה אבל מעל הכל, במשך כל החודשים בהם נפגשו באינטנסיביות, טוו את חלומם המשותף לילד בפרטי פרטים: לידה והנקה, גישות חינוכיות, גנים ובתי ספר, פרנסה ורווחה, שעות פנאי, תפקידי ההורים, משמורת ועוד ועוד. כשההתאמה נראתה טובה, כמעט מושלמת, הם פנו לעורכת דין שסייעה להם לנסח הסכם מפורט בדבר חובותיהם וזכויותיהם ההדדיות וביחס לילד שייוולד – הסכם להורות משותפת. הם קבעו משמורת משותפת. הם קבעו מגורים באזור תל אביב עד הגיע הילדה לגיל 18. הם קבעו הסדרים בדבר ההוצאות על הילדה. תשעה עמודים מנוסחים וצפופים של אינספור תרחישים. ההסכם מעולם לא הוגש לבית המשפט לאישור. שני הצדדים האמינו שבית המשפט לא יסכים לאשר הסכם בדבר ילד שעוד לא נולד ויבקש לראות איך מסתדרים הצדדים בפועל לאחר לידת הילד. אלא שהצדדים רצו לנסח איך ייראו חייהם עוד לפני לידת הילד. זו היתה כל המשמעות של ההתקשרות ביניהם. חוץ מזה אורית לא הסכימה בשום אופן שבית משפט ייכנס לה לחיים. דוד חשש שבית המשפט לא יתייחס אליו באופן שוויוני ויעדיף את זכויות האם על פני האב, ועוד אמא סטרייטית… היה גם ברור שלא ניתן להתפשר עם אורית בנקודה הזו. היא היתה עקשנית כפרד ודוד האמין שזה רק עניין טכני ולא כדאי לריב רק בגלל זה. אז כך זה נשאר והם פנו לטיפולי הפריה.
תוך זמן קצר נולדה רותם ולאושרם של אורית ודוד לא היה גבול. אפילו נתי התאהב ביפיפיה התובענית ומלאת הקסם שדוד הביא לביתם. אכן נתי היה באמת נהדר עם ילדים.
הבעיות החלו לצוץ
אלא שלא עברה שנה, לכל היותר שנתיים והאושר בוסס בבוץ של תחושות עלבון, נקמה וחוסר אמון.
אורית חשבה שהילדה זקוקה לה מאוד ואינה יכולה לישון לילה שלם אצל אביה, או אפילו להיעדר מהבית למשך שעות רצופות מבלי לראות אותה. היא ידעה שלטובת הילדה אסור בשום אופן כי ההסכם יקויים ככתבו וכלשונו שכן הדבר יעורר בילדה חרדות נטישה קשות. היא היתה בטוחה בכך. גם תפקידו של נתי עורר בה מורת רוח גדולה. הוא אכן היה חם ואוהב אבל השתלט על העניינים וטיפל ברותם אפילו יותר מדוד. אורית חששה כי לילדה לא תהיה דמות אב ברורה והיא כ"כ רצתה אבא לילדה. גרוע מכך, נתי תמרן את דוד ושלט בו ללא מצרים ובמקום להגיע להסכמות עם דוד היא גילתה שהיא צריכה להתחשב בדעתו ורצונותיו של נתי שבכלל לא התכוונה כי יהיה לה איתו קשר כזה קרוב. חוץ מזה, לאחר הולדתה של רותם פחתה מאוד יכולתה של אורית לצאת לעבודה. הילדה היתה זקוקה לה כ"כ והיא היתה מאושרת איתה. היא עבדה שנים ארוכות ועכשיו רצתה להנות מהנסיכה האמיתית שנולדה לה. די מהר צצו קשיים כלכלייים. דוד המשיך לעבוד כרגיל אבל לא ראה עצמו אחראי לקושי הכלכלי בביתה של אורית. אורית ראתה בזה התנכרות קיצונית כלפי רותם. והרי הילדה גדלה אצלה. לא איכפת לדוד מאיכות ורמת חייה של רותם בביתה?! היא תהתה.
גם דוד מצדו חש מאוכזב וקרוע בין מחויבויות שונות. הוא הרגיש שאורית כלל לא לוקחת אחריות על פרנסתה של הילדה וצרכיה הממשיים. מנגד היא לוקחת את מלוא האחריות על יצירת הקשר הרגשי עם רותם. היא גם מרחיקה אותו מבתו וגם מתייחסת אליו כאל בנק. זה היה בלתי נסלח. שעותיו עם רותם היוו את פסגת אושרו אולם הוא מצא שהוא צריך להילחם על שעות אלו כל פעם מחדש. הוא לא האמין שכך אורית מפרה את ההסכם ביניהם. וזאת חוץ ממלחמת החורמה שלה בנתי. הוא ניסה להבהיר לאורית שלא מספיקה לילדה רק אהבה. שהיא צריכה את שני הוריה. שהיא צריכה סדר יום. שהיא צריכה רווחה כלכלית מינימלית. אורית הגיבה בתוקפנות על נסיונות ההידברות שלו שלא היו מבחינתה אלא התערבות בוטה בחייה הפרטיים.
דוד חש שהוא מאבד שליטה ומורחק. חדוה חשה נחנקת. שניהם חשו שהפרטנר שלהם להרפתקת ההורות גוזל מהם את הורותם.
אורית עוברת לחיפה
יום אחד אורית לא יכלה יותר. בהתעלמות מוחלטת ממחויבותה בהסכם, לקחה את רותם ועברה לגור בחיפה בדירה השייכת לאמה ובקרבה לאמה. כאן סברה, תוכל אמה לסייע לה הן בגידולה של רותם והן כלכלית. כך גם תורחק רתם מההשפעות השליליות של דוד ובעיקר של נתי. כך היא גם לא תצטרך להתרחק מרתם כי במהלך השבוע דוד לא יוכל לקחת את רתם ללון אצלו. היא קיוותה כי זה יגדיל את היציבות ותחושת הבטחון בחייה של רותם.
דוד זועם
דוד זעם. בתו הורחקה ממנו. הוא מצא עצמו נוסע באורח יומיומי מתל אביב לחיפה. על חשבון שעות עבודה, שעות פנאי או סתם שעות שהיו אמורות להיות מוקדשות לביתו – לבניית משפחתו. מבחינתו אורית גזלה ממנו את הכסף הכרוך בנסיעות הללו, את הזמן המוקדש להן אבל גרוע מכל: אורית גזלה ממנו את המשפחתיות הפשוטה לפיה, בתו מגיעה למשמורתו חצי מהימים בשבוע ובביתו הוא נתי והילדה הם משפחה לכל דבר ועניין. אורית הרסה את משפחתו והוא פנה לביהמ"ש.
בבית המשפט טענה אורית שתי טענות חשובות: האחת כי בחירתה להפר את ההסכם משקפת את טובת הילדה כיום בנסיבות החיים שנוצרו.
השניה היא כי ההסכם אינו תקף משני טעמים: האחד, ההסכם נערך ביחס לילד שעוד לא נולד כשהצדדים עדיין לא ערים למשמעות לידתו וגידולו של הילד בפועל. השני, ההסכם לא קיבל את אישור בית המשפט, כמתחייב בהסכמים מסוג זה.
בית המשפט היה חד משמעי: בין אם ההסכם אושר כדין ובין אם לאו לא יכול צד להפר את ההסכם עליו חתם תוך שהוא נשען על היבטים פורמליים להם הוא אחראי. בית המשפט גם סבר, לפי תסקירי פקידת הסעד, כי שני ההורים הם הורים טובים ולרותם טוב הקשר עם שניהם. לאורית היה אסור לעשות מעשה חד צדדי ולהפר את ההסכם ולכן בית המשפט חייב אותה לחזור לתל אביב ולעמוד בהסכם עליו היא חתומה.
בית המשפט כמעט ולא התייחס לכך בפסק הדין אבל נראה כי החשיבות הגדולה ביותר בפסק הדין היא דווקא דחיית הטענה (או אפילו התעלמות מהטענה) שמדובר בהסכם לא תקף, שכן הוא נוגע לילד שעוד לא נולד, שמטבעם, עוסקים תמיד, בילדים שטרם נולדו. בכך מבסס בית המשפט את תוקפם של ההסכמים להורות משותפת.
בחייבו את האם לעמוד בהסכם, מוסיף בית המשפט נדבך גם לחוסנם של ההסכמים ולאמון שיכולים צדדים להסכם הורות לרכוש כלפי ההסכם שבידם וכלפי בית המשפט.
מדובר בסיפור בדיוני בעיקרו שבעיקר בא להמחיש דינמיקה אפשרית, ואת הבעייתיות המשפטית שהיא יוצרת.
עו"ד זיוה אופק
טל' 02-6789111
ofekziva@gmail.com
